שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ליזה המסכנה, איור של י"ד ארכיפוב
    7 לילות • 27.11.2017
    גם איכרות יודעות לאהוב
    'ליזה המסכנה' של ניקולאי קרמזין מעניין לקריאה לא רק כמסמך היסטורי
    אריק גלסנר

    ליזה המסכנה וכתבים נבחרים // ניקולאי קרמזין - מרוסית: פטר קריקסונוב - קדימה - 170 עמ'

     

    יצירות עבר קלאסיות יכולות לעורר שני סוגים של עניין. עניין שנובע, כמו בכל ספר עכשווי, מהנאת הקריאה, מהאיכויות האסתטיות שיש ביצירה, או עניין שנובע מהתוודעות ליצירה שיש לה חשיבות היסטורית ומהאור שהיא מטילה על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעיתים, יצירות של אותו סופר עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את 'האדום והשחור' של סטנדל מ־1831, למשל, קראתי לא מזמן שנית בהנאה ובהתפעלות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את 'מנזר פארמה' שלו מ־1839 המשכתי לקרוא עד סופו רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

     

    את 'ליזה המסכנה' תיכננתי לקרוא באופן השני. על המחבר, ניקולאי קרמזין (1766־1826) שמעתי לא מעט. למשל בספרו של ד"ס מירסקי, הקלאסי בעצמו, 'היסטוריה של הספרות הרוסית', שם הוא מציין כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. אבל אותו מירסקי גם טוען שם כי ליצירותיו של קרמזין היה ערך ספרותי זעום. הוא היה אמנם פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. ובכל זאת, הקריאה בארבע היצירות שכונסו בקובץ החדש 'ליזה המסכנה' - תרגום ראשון של קרמזין לעברית - התגלתה ברובה כמהנה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת, אבל חן וקלילות ורגש רב נלווים לסיפורים בקובץ.

     

    הוא נפתח בנובלה המפורסמת 'ליזה המסכנה' (1792), שאת הצגתה מלווה לעיתים התנצלות על היותה סנטימנטלית, כלומר אופיינית לעידן הסנטימנטלי שבו נכתבה (בדומה ל'ייסורי ורתר הצעיר' בתרבות הגרמנית, למשל). ואכן, הסיפור על האיכרה היפה ליזה, שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ולכן מתאבדת, לא נשמע מבטיח במיוחד כשהוא מתואר כך בקצרה. אבל בפועל, הקריאה בו מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום ובעדינות וברעננות לא קלישאתית, וגם אראסט, המפתה, מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להפך, "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש אופי וקל דעת". אראסט באמת מתרשם מאוד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.

     

    גם התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור מגייסת את מעורבותו הרגשית של הקורא - כמו בפתיחה הארוכה, שבה הוא מתאר את הסביבה שבה ליזה חיה ובה הוא נוהג לשוטט. ויכול להיות שמעורבותו הבולטת של המספר ה"כל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא החוליה שהובילה למספרים המוטרפים של גוגול.

     

    ראויה לציון גם הנובלה השלישית, 'אביר זמננו', שמציגה ארוטיות חריפה למדי - אהבת אישה בוגרת וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים. חותם את הקובץ מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין, 'מכתבי הנוסע הרוסי' - מכתבים שכתב ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל־1790. מירסקי כותב כי 'מכתבי הנוסע הרוסי' היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם לעיני קורא עכשווי המכתבים כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. במיוחד מעניין המכתב האחרון שמופיע כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה־23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה־65, שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל'רשימות חורף על רשמי קיץ' של דוסטויבסקי, שבו העלה את רשמיו מביקורים במערב ובמרכז אירופה.

     

    מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית גדולה. מרתק, למשל, לראות אצל קרמזין איך מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט, לדוגמה, נועדה הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה, שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם, שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה, גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות.

     

    סטנדל כתב ב'האדום והשחור' שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב־1792, כשכתב את 'ליזה המסכנה', היה עדיין מושפע מהרומן 'פמלה' (1740) של סמואל ריצ'רדסון, ומז'אן ז'אק רוסו (שמת ב־1778) והאלהת הרגשות שלו - כמו מדגים את הטענה הזו. אבל אף על פי שקרמזין כותב חצי מאה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המובילה באירופה - החל מגוגול ובעיקר בדור הבא של טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנייב וגונצ'רוב - יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

     


    פרסום ראשון: 27.11.17 , 18:44