"רוצה לראות איזה הודעות אני מקבלת אחרי שידורים בגל"צ?" שואלת מוריה קור.
צילום: תומריקו, עריכה: אמיר סולומון
היא לא מתכוונת לתגובות נאצה בפייסבוק או הודעות זימה ממאזינים, אלא לסמסים - סליחה, מסרונים - מאבא שלה, הד"ר ללשון עברית אבשלום קור. "'אנו אוהבים אותך, גאים בך ומתפעלים ממך'", היא מתחילה להקריא ממכשיר הסלולר שלה, "אבל, הנה מסרון נכון ממאזינה: 'מגישת התוכנית אמרה, 'שוכחים' (בקמץ). האם אין נכון לומר 'שוכחים' (בשווא)?' וזה מאוד עדין. כשיש טעויות קשות, נגיד, אם אמרתי בשידור, 'זו הייתה טעות קריטית' אני יכולה לקבל ממנו מסרון 'שוב ביזית אותי. מדוע אמרת קריטית ולא...' שמונה אופציות אחרות. משעשע".
לא לוקחת ללב?
"עברתי את זה כבר. היום אני מתקנת את עצמי או מתה מצחוק. ככה הוא מדבר, זו השפה. אבל ברור שהוא עושה הכול מאהבה, אני לא נפגעת לרגע.אבל ההודעות ממנו הן בעיה כפולה כי הוא יועץ הלשון של התחנה שאני עובדת בה, גלי צה"ל. לחיילים ומגישים אחרים הוא מאוד נחמד".
כמובן שנפלאות העברית נטועות בה. בהתכתבות ווטסאפ היא כותבת למשל "הנני", "הידד", "אחר צהריים מוריקים", "נזרום ונראה ישועות".
"כל האחים אצלנו מדברים ככה, וגם לילדים שלי יש יציאות כאלה. את השפה למדו אצלנו בבית מדיבור. בשלב מוקדם בגן את שמה לב שאת מדברת במילים מסוימות שאחרים לא מכירים".
אבא שלך שולח אימוג'ים?
"כוונתך לחייכנים. לעיתים נדירות, אבל הנכדים מפציצים אותו בכאלה".
קור, 36, שנפרדה מתפקיד 'מנהלת מחלקת דת ומסורת' עם סגירת רשות השידור, הופכת לאחרונה לאשת תקשורת בולטת. היא מגישה בקביעות את 'הולכות בחצות' בגלי צה"ל עם שהרה בלאו, בקרוב תתחיל להגיש בימי שישי את 'יומן הבוקר' לצד קובי אריאלי, היא מרצה ודוקטורנטית לספרות, ובשבועות האחרונים גם פאנליסטית קבועה פעמיים בשבוע בתוכנית האקטואליה של שרון כידון, 'אקטואליות' (כל יום ב־17:15 בערוץ 13, רשת). "אני גם מנחה אירועים וטקסים, לגמרי כמו בבית. כל הילדות הייתי נוסעת עם אבא שלי ערב־ערב לכל חידון שהוא הנחה, לכל טקס והרצאה שהוא נתן, ואני מוכנה גם היום לנסוע איתו ערב־ערב". היא חלק מדור חדש של נשות תקשורת ימניות ומבוקשות על המסך - דתייה, שנונה, חדת לשון. "עשיתי הכל כדי לא להיות כמו אבא ותחומי העיסוק שלו אבל זה לא החזיק הרבה זמן. ברשות השידור המשרד שלי היה בחדר שאני זוכרת את עצמי יושבת בו כילדה ומקשקשת על השולחן כשהייתי צריכה להעביר את הזמן בחופש פסח כשהוא צילם את 'הגיע זמן לשון'".
הסתלבטו עלייך בילדות בגללו?
"עד אימה. גם עליו. היום אבשלום קור הוא רוק־סטאר, מגה־סלב שעושה קמפיינים. פעם זה היה פדיחה. נגיד, היינו נכנסים לרכב ושומעים כל הדרך את הקלטת שאבא ערך למשפחה - שירי טבריה וכנרת, או שירי נגב וסיני, ואוסף כפול של שירי ירושלים. אצלו הכל ציונות, חינוכי, מגויס, כשהיינו קטנים זה היה מפחיד לפעמים. היינו נוסעים לבקר בכלא עכו ושומעים קלטת שירי מחתרות עם קטע קריאה של גאולה כהן: 'חיים אנחנו במחתרת, בטחב אפלת מרתף'... והקטע נגמר ב"נקביל פני גואל ציון/ נקביל פניו, יהיה דמנו/ מרבד אדום ברחובות/ ועל מרבד זה מוחותינו/ כשושנים הלבנות'. זה מה ששמענו בדרך ובשנייה שהגענו לכלא עכו הקאתי ליד הגרדום".
אל תיתנו לכיפה על הראש של אבשלום קור בחידון התנ"ך לבלבל אתכם, קור לא נולדה לתוך בית דתי. "היינו חילונים, הייתי בבית ספר לאמנויות, אבל כל ליל שבת היינו הולכים לבית כנסת של הרב גורן, חוזרים הביתה, קידוש, נוטלים ידיים, מברכים על החלות ושומעים את התקליט של שירי ששת הימים – 'מצרי טיראן', 'נאצר מחכה לרבין', ואם מישהו היה מעז להוציא הגה אבא שלי היה מהסה אותו ואומר, 'שקט, זה שיר קדוש'".
בגיל 14 קור עזבה את בית הספר לאמנויות ועברה לתיכון דתי לבנות. "היה פער מאוד גדול בין החינוך בבית לבין החוץ והייתי צריכה משהו שיאזן. כל הילדים בבית עברו בהדרגה לבית ספר דתי. אבא שלי התבדח כשהיינו קטנים שהוא נגד חינוך, הוא בעד שטיפת מוח. לימים הבנו שזה לא היה בצחוק. זה חילחל. אתה יכול לגדל ילד בסביבה מסוימת ולשטוף לו את המוח על ערכים שונים לחלוטין וזה יצליח לך. זה בית לא דתי וכולנו יצאנו דתיים. אנחנו שישה ילדים, כולם דוסים מתנחלים ברמה זו או אחרת. האמת היא שאתה לא יכול באמת לחנך לציונות ולמורשת ישראל בלי שאתה חי אותן בפועל".
ואבא שלך הכי פחות כזה.
"כן, זה מאוד משעשע".
מה הקטע שלו עם שירי ששת הימים?
"'שבה נחלתנו אלינו'. אבא שלי הכי לאומי וסוגד לגוש אמונים, אנחנו כבר פחות. אנחנו חיים את זה אז אנחנו יודעים יותר מה זה".
האובססיה של אביה גם הובילה אותה להכיר בגיל צעיר עד גיחוך את מי שיהיה בעלה בעתיד. "אמא שלי הייתה אחרי לידה ואבא היה צריך להעביר אחר צהריים שלמים עם חמישה ילדים. אז נלך לג'ימבורי? נרוץ בספורטק? לא, נסענו לאזכרה של קדושי תרפ"ט בחברון. למי מאיתנו זה לא קרה? הייתי בת 13 ושם הכרתי את מאיר לפיד, מי שלימים יהיה בעלי. משפחת לפיד היו שם דבר, 15 ילדים נורא יפים ומוצלחים, תמיד הסתכלנו עליהם כעל תופעה מרהיבה. הם גרו בקריית־ארבע. אבא של מאיר היה אסיר ציון ברוסיה והקים קבר אחים ביער רומבולה בריגה, שזה יער שנרצחה בו המשפחה של סבא שלי".
*
שנתיים אחרי שהכירה את בעלה לעתיד - שהפך לבן זוגה בגיל 16 - פקדה את משפחתו טרגדיה נוראית. "הם חיכו בצומת החרסינה - היום צומת לפיד - ומחבל רצח את אבא ואת אח של מאיר ופצע עוד אחים שהיו באוטו. מאיר לא היה שם. האסון הזה החריד אותי כי הוא המחיש לי את הפער בין בית הספר לאמנויות בתל־אביב לבין מה שקורה בעולם. היו פותחים כל בוקר בשיחת אקטואליה, ולמחרת לא דיברו על הרצח. כשנחתמו הסכמי אוסלו עשינו מסיבה אדירה בבית הספר, כולם עסקו בזה, 'בוא שלום', דיברו על זה המון".
התחתנת בגיל 18.
"לקחתי את זה לאקסטרים. אל תנסו את זה בבית".
מה אבא אמר על החתונה עם בן למשפחת לפיד?
"משפחת השכול זו השאיפה העליונה של כולנו, אני משערת שזה עשה לו את זה".
קור עברה להתגורר בקריית־ארבע. "אבא שלי תמיד צייר לי את קריית־ארבע כדבר מושלם. שכל מי שגר שם הוא האדם הטוב בעולם. כשהגעתי לשם הייתי בשוק. גדלתי בתפיסה שגוש אמונים זה לא רק תיקון פוליטי, זה תיקון עולם, וחטפתי את זה בפרצוף. הבנתי שבני אדם זה תמיד בני אדם. אתה מבין שזו לא התנועה השלמה והמצוינת עלי אדמות. היה קשה לנסוע כל יום לירושלים מקריית־ארבע, מפחיד, הכבישים איומים, נוסעים כמו מטורפים, זה משהו שיהודים כבר למדו מערבים. פעמיים היו לי תאונות דרכים".
עד גיל 24 הספיקה ללדת ארבעה ילדים. לפני חמש שנים התגרשה מבעלה לאחר כמה שנים שבהן חיו בנפרד.
"היינו יחד 13 שנים עד הגט, אבל בפועל תשע וחצי. אני מגדלת בעצמי את הילדים, פרנסה, חינוך, הכל. ככתבת שטחים בקושי ראיתי את הילדים שלי. זה היה מאוד קשה. היה צי של מטפלות, בארבע בבוקר מפנים את מגרון ואני צריכה להיות שם". קור לא מעוניינת להרחיב על הנסיבות שהובילו לגירושים אבל פירסמה ב'ידיעות אחרונות' שיר יפה בשם 'אלפא רומיאו' שנוגע בנושא הרגיש הזה.
"צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות/ אני זוכרת שנקרעו לי הגרביונים/ ולא קניתי חדשים/ חורף שלם עם חצאית ארוכה/ בקור של הטרמפיאדה/ הייתי מפזרת ילדים כל בוקר במעון ובגנים/ בקושי/ מספיקה לאוטובוס של שבע ועשרים/ כשהיית מתהפך לצד השני/ לא הרשית לי לנהוג ברכב הפרטי שלך שקנית/ בכסף שהרווחתי/ ואיך בוקר אחד גנבתי את המפתחות ונסעתי/ לעבודה/ בארון העץ הטבעי שלי יש מגירה מלאה/ הילדים גדלו ומהבית היפה שלי/ צועדים ברגל לבית הספר הסמוך/ אני לא יודעת אם יש לך על מה לשים את הראש בלילה/ אבל היום קניתי אלפא־רומיאו חדשה".
להתגרש במגזר זה אסון?
"בכל מקרה זה אסון אבל אם אתה צריך להציל את החיים שלך אז אתה מתגרש. קיבלתי הרבה גב קהילתי אבל לא יכולתי להמשיך בקריית־ארבע. לפעמים דעות פוליטיות קיצוניות הן ראי לעוד דברים קיצוניים, לאנשים, וזה לא תמיד בריא. אני מעריצה את האנשים שחיים שם ואני לא יכולה לחיות ככה. קשה להיות כזה קיצוני ולחיות בסמיכות לפלסטינים. כיום אנחנו חיים באפרת, קהילה חצי־אמריקאית, 12 אלף איש. אנחנו מתפללים במניין שוויוני, נשים קוראות הפטרה וספר התורה עובר גם אצל נשים. אני עושה קידוש, אני עושה כל מה שהאבא עושה במשפחות מסורתיות. ואגב, יש לי חבר עכשיו, רופא ירושלמי שחפץ בעילום שמו".
יש גם קונפליקט בעצם המגורים בשטחים? את חושבת שזה מקום מסוכן לגדל ילדים?
"תמיד יש קונפליקט. כשאתה גר בגולה אתה אומר שמסוכן לגור בארץ ישראל, כשאתה גר בארץ ישראל אתה אומר שמסוכן לגור בגוש עציון, כשאתה גר בגוש עציון אתה אומר שמסוכן לגור בקריית־ארבע וכשאתה גר בקרית ארבע הילד שלך הולך ברגל לחברון ואתה מת מפחד".
נסיון לשוחח על עמדותיה באשר לסכסוך והשליטה במיליוני פלסטינים מתקבל במשיכת כתף. "מה עמדתי ביחס לסכסוך? 50 שנה אחרי שהגענו ליהודה ושומרון זה מגוחך להתייחס לזה כאישיו ברגע שאתה מדבר עם מתנחל. אני גרה באפרת, הנושאים שאני מתעסקת איתם ביומיום שלי לא באמת קשורים לפוליטיקה או לשטחים".
אחרי תפקידה ככתבת שטחים ברשות השידור ניגשה למכרז ועברה לנהל את המחלקה לדת ומסורת בטלוויזיה.
אמרו שאבא סידר?
"כל החיים. במכרז עוד הייתי 'לפיד', לא ידעו שהייתי הבת של אבשלום קור, שאלו אותי אם אני קרובה של יאיר לפיד. אז לא. אבא שלי גרוע כפוליטיקאי, האחרון שיכול לסדר משהו, אבל על כל מה שאני עושה אומרים".
ומה חשבת על סגירת רשות השידור?
"הגוף הזה היה בלתי אפשרי, אבל כל כך הרבה אנשים מוצלחים וטובים היו יכולים לעבוד בתאגיד ולא לקחו אותם. כמו שבגוש קטיף אמרו שיש פתרון לכל מתיישב, תכלס יש עדיין משפחות בקרוואנים גם פה. אתה רואה הרבה אנשים טובים בני 50 שלא נותנים להם כלום ולא מוצאים את עצמם מחדש".
רה"מ הבטיח שידאג להם, כמו גם לתושבי עמונה.
"בסדר, בוא, שוק תהומי".
*
ואת כל המורכבות הזו של תל־אביביות וקריית־ארבע, ירושלים ואפרת, לצד חילוניות ואמנות ומסורת ויהדות היא מביאה עכשיו אל המסך עם צ'ארם נונשלנטי. היא כבר הייתה שם בעבר, כתלמידת בית ספר לאמנויות בשידורי הילדים והנוער של הטלוויזיה הישראלית, וגם כמשתתפת בתוכנית הריאליטי 'דרוש מנהיג' שבה מילאה את משבצת המתנחלת מקריית־ארבע. "חיפשו את הטייפ־קאסט והייתי כל כך לא בעניינים שאפילו לא הבנתי שלשם כך נקראתי לדגל".
אבא שלך היה מזוהה כאיש ימין בודד בתקשורת, מרגישה את השינוי בימינו?
"לפני 20־30 שנה זאת הייתה בושה איומה והוא היה היחיד. אחרי הסכמי אוסלו היינו כל המשפחה חצי שעה בהפגנה בשישי בצהריים, 'אל תתנו להם רובים', ואחריה היה לאבא בירור - אזרח עובד צה"ל עמד עם שלט. אני נולדתי במלחמת לבנון הראשונה, אחריה היה סיכום כתבים בגלי צה"ל עם הרמטכ"ל רפול ואבא שלי אמר שם שהרדיו תיפקד במלחמה כרדיו של אש"ף. אחרי זה השעו אותו מהגשת יומני חדשות והייתה תקופה קשה".
הרבה השתנה מאז.
"התקשורת בעיניי מחולקת לאם אתה איש תקשורת מקצועי וישר או לא. בעבר השמאל התעלל בימין בתקשורת, והדבר האחרון שהימין צריך לעשות זה להתעלל בשמאל. אני שומעת לפעמים דברים כאלה וזה איום ונורא. אם הימין הגיע למקום האליטיסטי החדש שלו כדי להיות מה שמפא"י עשו פעם - לא עשינו כלום. זה להחריב עוד יותר את העולם".
מה את חושבת על ערוץ 20?
"לא שזפתי אותו מעולם, אני מאוד רדיו. לגל"צ נכנסתי כי ירון דקל הזמין אותי. זו תחנה נהדרת. גם בתוך האיזון שיש, הקו המנחה צריך להיות מקצוענות, איכות, רמה גבוהה. אם את החונטה השמאלנית של פעם תחליף חונטה ימנית לא יצא מזה טוב. שהיא לא תסתנוור ולא תסמם את עצמה בריחות של עצמה".
לצד העבודה בתקשורת היא עובדת על הדוקטורט שלה בספרות. עבודת התזה שלה עסקה בנושא 'נשים כותבות ניאוף'. "לפני עשר שנים קראתי במקביל את 'חיי אהבה' של צרויה שלו ואת 'רצוא ושוב' של מירה קדר. בשלב מסוים שמתי לב ששתי התמות עוסקות בניאוף נשי - הספר החילוני של הסופרת הבוהמיינית מתייחס לניאוף בצורה דידקטית, אתה סולד מהמעשים של הגיבורה ודווקא הספר של המתנחלת חתרני, אתה אומר, 'וואי, שהאם לשישה הזו כבר תבגוד עם השכן שלה וסלמאת'. יש עיסוק גדול בטאבו הניאוף בפרוזה של מתנחלות. במאפיינים של ספרות הניאוף בעולם כתוב שהיא תמיד תתרחש ביישובים קטנים ונידחים מחוץ למיינסטרים, במקומות שהחברה שותקת ומשתיקה".
ומה גילית?
"עשיתי קצת מחקרי שטח וגיליתי שוואלה, כל בני האדם נואפים. זה לא משהו שנגמר באזור חיוג 03, נהפוך הוא. זו תופעה שהולכת ומתרחבת, אחרת לא היו בזים לספרות הזו כל כך. זה קשור גם לעניין של הטרדות מיניות".
תסבירי.
"ככל שהחברה יותר שותקת ומשתיקה כך הסבירות שיקרו בה מעשים קשים גבוהה יותר. אומרים שכל אופנה חברתית מגיעה למגזר הדתי חמש שנים אחרי החילוני, ואני מצפה ליום שבו בעיתונות המגזרית יעשו קמפיינים כמו שאתם עשיתם. אתה מבין שבציבור הדתי מדי פעם אומרים, 'וואי, הרב הזה עשה ככה והרב ההוא עשה ככה', אבל גם המיליה המפותח של החברה הדתית־לאומית ידו במעל, לא טומן את ידו בצלחת - אלא באזורים אחרים. בתור אמא אני מפחדת במידה שווה מהיום שבו הבנים שלי יתגייסו לצבא ומהיום שבו גברים יתייחסו לבת שלי בצורה לא הולמת".
כי זה קורה אצל כולם.
"זה הטבע. גם אני חוויתי הטרדות מיניות במגזר, גם המגזר יש לו דרכים משונות לומר לך".
מה חווית?
"עזוב, אל תשאל. התנועה הפמיניסטית היא כבר מיינסטרים, מצד שני התיקון עוד רחוק. אנחנו עדיין בשלב המחאה, צריכות לצעוק כדי שישמעו אותנו. אף אחד לא שומע ולא באמת רוצה להבין מה זה להיות אישה או אמא. כמו שהעולם לא בשל לאישה נשיאה בארה"ב. זה שטראמפ נבחר זו ריאקציה לפמיניזם. אני התערבתי שנה לפני הבחירות שהוא מנצח את הילארי. נשים לא מצביעות לנשים, נשים קנאיות, נשים לא סומכות על עצמן, נשים לא יצביעו לנשים. וגברים בטח שלא יצביעו לנשים. טראמפ נבחר כדי לדפוק את הנשים".
גם קמפיין ההטרדות המיניות הוא ריאקציה - לשנים של השתקה.
"העולם עדיין לא מקשיב, זו ההרגשה שלי כאישה. אבל כשערך אחד מפומפם כל הזמן, ערכים אחרים נדחקים לשוליים. מעשים קשים זה גם ניאוף, לא רק הטרדות. זה קיים וזה חולי חברתי נורא בעיניי. שניהם באותה מידה".
אבל ניאוף זו בחירה והטרדה זו כפייה, אין מה להשוות.
"הטרדה מינית זו בחירה של המטריד ופשע כלפי המוטרדת. ניאוף זה בחירה של הנואפים ופשע כלפי המשפחות שלהם, פשע מוסרי. היום איש ציבור שנאף לא מסיים את הקריירה הפוליטית שלו - זה יכול אפילו לעשות לו גלוריפיקציה".
ראש הממשלה שלנו.
"אני בעד שיימינג לאנשים שנאפו, וואי, מה זה בא לי שזה יהיה הקמפיין המוסרי הבא. קמפיין נגד ניאוף זה קמפיין ראוי בעיניי. הרי אם אדם מחליט להטריד מינית הוא נזכר שיתלו אותו בכיכר העיר והוא שם את הידיים בכיסים, אז אני רוצה שאם אדם יחליט לנאוף שגם יידע שיעשו לו שיימינג ויכניס איברים אחרים לכיסים שלו. אני רוצה שאנשים יפחדו מעוד דברים".
באחת התוכניות האחרונות דיברת על נשות הוליווד כמודל.
"הדבר הכי מעורר קנאה שם זה היכולת של נשות הוליווד לא להיות כמו גילה קצב או נעמה בוכריס שלנו אלא להגיד, 'שלום ודי'. אנחנו מאוד מעריכים פה את מי שנשארת לצד בעלה, וזה מחליא כל כך. האוטומטיזציה של 'אני לצד בעלי' מחרידה בעיניי, מזעזעת. אופק בוכריס למשל שבתחילת הפרשה אמרתי, 'בטח רוצים להרוס אותו, לעשות לו דווקא, איך זה יכול להיות? הוא גיבור ישראל'. אחר כך, כשקראתי את כתב האישום והגעתי לחלק שבו החיילת אומרת שהוא נשאר כשלגופו ציצית ודיסקית הבנתי שזה נכון. כי אני מכירה אנשים כאלה".
מה זאת אומרת?
"יש משהו במיליטריזם הישראלי שמונצח בסגנון מסוים שדבק בבוגרי מכינות קדם־צבאיות שמדגישים את השירות הצבאי כשליחות אלוקית. זה הזכיר לי דמויות שאני מכירה והחריד אותי. המיליטריזם הדתי של ציצית ודיסקית, השילוב הפסיכוטי הזה. אתם יכולים להיות כאלה גיבורים בשדה הקרב וכאלה קטנים ובוגדניים בבית. ברגע שהגעתי לזה אמרתי, 'וואלה, זה נכון', והזדעזעתי שנעמה בוכריס התראיינה בטלוויזיה והצדיקה אותו בצורה מעוותת. המסר שלה הוא איום, כי מה היא אמרה? שלא קרה כלום. נו באמת".
את לא מפחדת לצאת נגד המגזר שלך?
"אני אומרת מה שאני חושבת, אני לא חייבת שום דבר לאף אחד. במגזר הדתי אנחנו שואלים רבנים על המון דברים, אבל הרבנות שלנו לא מספיק אמיצה לעשות אפדייטינג להלכה. האפליקציה של רכבת ישראל מתחדשת פעם בשבועיים, לפסיקת הלכה לוקח יותר זמן להתרענן. לא יכול להיות שהשנה היא תשע"ח ועדיין כהנים וגרושות אסורים בנישואים, זה פסיכי. מצד שני אצל חילונים יש המון טענות הדתה עדריות שהן לא תוצר של חשיבה עצמאית ומשוחררת. הורים שחיים בחרדה מתמדת שמא יגייסו את הבנות לצבאות השם. אם היו חושבים בצורה עצמאית היו מבינים שתמיד תלוי מה המקרה".
והמקרה שלך?
"אני מתנחלת ואני הבת של אבשלום קור, רק אחרי זה אני אדם נורמלי".
