שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דודי חסון
    7 לילות • 28.11.2017
    פגישה לאין קץ
    חוה אלברשטיין כמעט חטפה רגליים קרות והבריזה במייל, שלומי שבן לא העז להעיר לה באולפן בהתחלה. בסוף יצא מזה סיבוב הופעות לוהט. עכשיו הם מספרים למה לא ישירו בשטחים, מה עשו עם החרדות אחד של השנייה ואיך הם מבלים ביחד אחרי כל הופעה
    יהודה נוריאל | צילום: דודי חסון

    סתם יום אפור בפינה יותר כעורה של תל־אביב. ירד מבול בדרך. כשאני מדלג בין השלוליות, קול קורא מאחוריי, "שלום יהודה, מה שלומך?" מסתובב אחורה: זו חוה אלברשטיין. נמוכה, לבושה בפשטות, מחזיקה ביד איזו שקית ניילון, עם כמה כיבודים לפגישה הקרובה שלנו, בסטודיו של שלומי שבן. עכשיו, כל זה היה מתוכנן מראש. אבל אתה לא אמור להיתקל בה סתם ככה ברחוב. בכל זאת, חוה אלברשטיין. זמרת העם הגדולה של ישראל.

     

    עוד כמה דקות אחר כך שררה המבוכה הזו, "חוה אלברשטיין". שהיא כמובן מודעת לקיומה. "לפעמים אני כל כך שוכחת שזה מה שחושבים, לא מבינה למה אנשים פוגשים אותי וככה נלחצים. כי זו אני, חוה, אישה כבר לא צעירה, יש לי חמישה נכדים. מה אתם נלחצים?" היא אומרת בהמשך. "ואז אני נזכרת איך הייתי רואה את אריק איינשטיין באולפן, ונלחצת. וכשראיתי את שושנה דמארי, לא האמנתי שזה בכלל אמיתי. אז פתאום אני קולטת אותו דבר דרך אחרים, את ה'חוה אלברשטיין' הזה. אבל זה לא משהו שאני מסתובבת איתו מהבוקר עד הערב. אחרת לא הייתי יכולה לעשות כלום".

     

    והיא מלווה אותנו כל החיים, את המדינה ואת כל מי שגדל בה. מאיפה בכלל להתחיל? 'עץ הכוכבים' הג'אזי מהילדות, שבכלל תורגם מיידיש, מופעי הפולק בסבנטיז עם גיטרה בצוותא ו'רק על עצמי לספר ידעתי', הקאבר המצחיק 'היי רות' ל'היי ג'וד', האלבום 'התבהרות' שחולק בסופרמרקט כמתנה למי שאסף 10 "שסגורים" של טמפו - כן, היו ימים - ימי הבריחה של 'לונדון', עד לאלבומים האחרונים ממש, והמעולים, 'ואיך אצלך' ו'בוא המורה'. "זמרת העם הגדולה של ישראל", נפלט לי גם מולה.

     

    אלא שאלברשטיין מיד מתקנת. "כבר לא. היום אני קודם כל, 'סמולנית אשכנזייה'", היא מחייכת בעוגמה. היא טועה, ובכל זאת זה שם. תוויות פוליטיות מצמצמות, וכוויות שעדיין צרובות בבשר. מה שמסביר את ההתרחקות המוצהרת שלה מראיונות בכלל, והתבטאויות אקטואליות בפרט. וקשה להאשים את אלברשטיין. היא רק באה בשעתו, לדוגמה, לשאול קושייה, "עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה. מתי ייגמר הטירוף הזה", כך הקשתה ב'חד גדיא'. והטירוף רק התגבר, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. "'חד גדיא' בכלל נאסר להשמעה. גם 'שחמט' של חנוך לוין נאסר. תקופת האינתיפאדה, והיה שם יו"ר הכנסת, מה שמו, שילנסקי, שסירב ללחוץ לי את היד", היא משחזרת.

     

    מה אנחנו סטטיק ובן־אל? החיקוי ב'ארץ נהדרת'
    מה אנחנו סטטיק ובן־אל? החיקוי ב'ארץ נהדרת'

     

     

    שבן: "באמת?"

     

    חוה: "כן. בטקס הדלקת המשואות (1989), שהיה בסימן העלייה. הדלקתי משואה בשם ילדי המהגרים. אז היום הכל נהיה נורא ציני ונורא 'ארץ נהדרת', אבל אז היה נורא מרגש. ושילנסקי סירב ללחוץ לי את היד. בגלל השיר הזה".

     

    די מדהים כשנזכרים במילים.

     

    שלומי: "ואני נדהם שאתה נדהם. דווקא באקלים הנוכחי זה לא מאוד מפתיע".

     

    הרגע שבו הפכתי לאייקון אופנה. אלברשטיין הצעירה
    הרגע שבו הפכתי לאייקון אופנה. אלברשטיין הצעירה

     

     

    חוה: "והיום אני לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות את זה. כי אז אפילו עוד לא היה פייסבוק ודברים דומים. וכבר אז התחיל כל הגל, איומים, ו'אני זורק את כל התקליטים שלך', כולל אפילו בעל חנות תקליטים. אבל זה באמת עוד כלום לעומת איומים שיש היום על אנשים".

     

    את עוד סופגת כאלה?

     

    "זה משהו נצחי. אתה 'סמולני אשכנזי' לנצח".

     

    דווקא הנחתי שאחרי כל השנים והטרללת היומיומית, את כבר מחוץ לעין הסערה.

     

    "זה כאילו עבר. אבל תשמע, אני מתראיינת איתך, ומספיק משפט אחד שאני אגיד, כותרת כלשהי - וזהו! הכל יבער. כי הכל כל כך מיידי היום, כל כך מטורף, וכל כך חסר שחר. אומרים משפט אחד, העורך מוציא ממנו שתי מילים - ואתה גמור. פשוט גמור.

     

    "אני זוכרת את יפה ירקוני, אישה שמאוד אהבתי. בזמן 'חומת מגן' הייתה תמונה של חיילים שמציירים מספרים על הידיים של שבויים פלסטינים. יפה התראיינה בגל"צ ואמרה שזה נראה לה נורא, כי זה מזכיר לה את השואה ("אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?") ותוך שנייה, 'היא אמרה שהם נאצים!' ירקו עליה בסופר, ביטלו מופע לכבודה (ערב מחווה של אמ"י). גמרו לה את הקריירה. פשוט גמרו".

     

    הייתה גם תקופה ארוכה בחילופי המילניום שלא הופעת בארץ. שנבעה ממה?

     

    "שבע שנים. בגלל עייפות".

     

    אבל אנשים אמרו, חוה כועסת על ישראל, ולכן היא לא פה.

     

    "חס וחלילה! חס וחלילה. זה הרצון של אנשים למצוא סיבה. אבל אם הייתי כועסת, הייתי מופיעה ועוד איך, וצורחת. הייתה בי פשוט עייפות נוראית, מכל המשא הזה, של 'הזמרת הלאומית' או הלא־לאומית, וכן מתאים לך או לא, וצריכה לשיר את זה ולא את זה - עד שלא יכולתי יותר! הרגשתי שאני מדשדשת ולקחתי מנוחה. הופעתי רק בחו"ל. אנשים נוסעים לחו"ל, אבל אני הייתי פה, ורק הופעתי שם. זו הייתה צריכה להיות מנוחה של חצי שנה. ולא תיארתי לעצמי שיעברו שבע שנים".

     

    פרס ישראל במוזיקה: אם את לא מקבלת, אז מי בכלל ראוי. זה מעסיק אותך?

     

    "יש זילות בהרבה דברים בחיים שלנו, שאיבדו את המשמעות שלהם. גם הפרסים. פעם היינו מחכים למוצאי יום העצמאות, הייתי נרגשת לראות פרופסורים ומדענים שהמציאו דברים שבכלל לא עלו בדעתי. והרסנו הרבה דברים. אז אני כל כך שמחה בחלקי, אנשים יוצאים נפעמים מהמופע החדש שלנו, תאמין לי, עבורי זה פרס מספיק - ואני לא אומרת את זה כפולנייה (צוחקת). תשמע, לא יודעת. יהיה פרס - יהיה. אני לא מחכה לזה כסוסת ציפורניים".

     

    את אדם פוליטי, אכפתי, מעורב. מצד שני את הרבה מאוד שנים לא מתבטאת ישירות על מה שקורה כאן. למה?

     

    "כי אין טעם. זה לא שאני מניפה דגל לבן. אלא האופן שבו מתנהלים דיונים בארץ. אני רואה אותך יושב בטלוויזיה, זו שלידך צועקת, השני מחזיר לה - וזה לא הולך לשום מקום. זה לא ויכוח, אין שיחה, אין דו־שיח. רק להוציא אגרסיות, אלה מייללים ואלה משמיצים. וזה גם לא נגמר, כי ההוא אמר משהו, ומתקשרים לתגובה, ותגובה לתגובה, והיום יש המון אמצעי תקשורת. זה לא נגמר ואתה נותן לרחוב לצעוק. ושם אני לא מוצאת את עצמי".

     

    אלברשטיין, אשת שמאל מובהקת, היא בין היתר חברה במועצה הציבורית של 'בצלם', מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים, לצד שמות כמו א"ב יהושע, עמוס עוז ודויד גרוסמן. "רשימה נהדרת", היא מחייכת.

     

    ומעולם לא אמרת לעצמך, למה אני צריכה שהשם שלי בכלל יהיה שם, מושך אש?

     

    "להפך. זה כל כך חשוב. קודם כל, רק בגלל השם הנפלא אני מוכנה להיות שם, 'בצלם', מה יותר נפלא מזה? חוץ מזה, אם בתקופות השחורות בחיינו היו עוד כמה ארגונים כאלה, שבודקים דברים ומדווחים עליהם, אולי ההיסטוריה הייתה משתנה. אלה אנשים נפלאים, וארגונים שצריך לשמור עליהם ולהעריך אותם. לא לפחד מהם ובטח לא לקלל אותם".

     

    אפשר לשאול אותך, למשל, איפה היית כשרבין נרצח?

     

    "לא לשאול. זה זיכרון קשה מדי".

     

    אז שאלה פוליטית קונקרטית אחרת?

     

    "נו יאללה. מירי רגב!"

     

    דווקא ויתרתי מראש. בסדר, שאלת מירי רגב?

     

    "נו קומנט. איך אומרים בחוק וסדר: 'אשמור על זכות השתיקה'" (צוחקת).

     

    אז בכל זאת. מה יקרה למשל עם המופע החדש של שניכם? תופיעו גם בשטחים?

     

    חוה: "לא יקרה. סליחה, עניתי בשמי".

     

    שלומי: "גם".

     

    אבל זו הדרך לדבר עם אנשים.

     

    חוה: "שיבואו לתל־אביב, נדבר איתם. זה לא סוף העולם. שעה נסיעה".

     

     

    * * *

     

    המופע החדש של אלברשטיין, עם שבן על הפסנתר, הוא לא פחות מסנסציה. נסו כבר עכשיו למצוא כרטיסים לחודשים הבאים, זה יהיה קשה, זה יהיה כדאי. תמונת במה קטנה, אינטימית, הבלון האדום מסרט הילדות הצרפתי על המסך מאחור, ילד הפלא שבן בעיבודים חדשים על הפסנתר, ואלברשטיין נשמעת נפלא, במופע אגדי, לא פחות. קלאסיקות שלא חשבתם שתשמעו יותר לייב. 'אדבר איתך', 'בגלל הלילה', 'שיר תשרי', 'לונדון', אפילו 'חופשה באדום' של סשה. וחוה השובבה של 'בלדה לסוס עם כתם על המצח' ו'כל יום אני מאבדת'. וחוה המאוחרת של 'מנת קרב' ו'במילים אחרות' המצמרר. עד להדרן של 'את חירותי' ו'שיר סיום'.

     

    "האמת היא שחשבנו על שמונה־עשר הופעות בלבד, לא ידענו מה האופק", אומר שבן. "אבל עכשיו, לאור התגובות, עוד לא הכרזנו מתי זה יסתיים".

     

    חוה: "ולמה לא במקום יותר גדול? כמעט עשר שנים אני מופיעה ללא הרף. עושה אמפי שוני פעם בשנה, וכל היתר מקומות אינטימיים - כי ככה נעים לי. ולעולם לא תוכל לספק את כולם. אפילו שלמה ארצי, יש שמועה שיש עוד כמה אנשים שלא ראו אותו".

     

    אפרופו, למשל קיסריה.

     

    חוה: "אבל מה אכפת לי לעשות במקום קיסריה ארבע הופעות קטנות? לא אכפת לי. גם ההופעות בקיסריה נורא השתנו במהלך השנים. לפני 30 שנה ראיתי שם את ג'ון באאז עם גיטרה. היום, נו, אתה כבר רגיל לדברים שיש שם".

     

    שלומי: "למה, לי דווקא ברור שהופעה בקיסריה יכולה להיות מאוד מיוחדת..."

     

    חוה: "אבל אני מקבלת מזה אולקוס!"

     

    שלומי: "או. הבנת? אז זה מאוד פשוט".

     

    הקשר בין שבן ואלברשטיין נולד לפני כשלוש שנים, לקראת אלבומו האחרון, 'תרגיל בהתעוררות'. יש שם לשלומי שיר ברכטיאני, 'דיוטי פרי', שהוא חשב לשדך אליו את חוה. "שלחתי לה אותו במייל, והיא ענתה, 'תודה, שיר חזק אבל לא בשבילי. אבל אשמח לשמוע ממך בעתיד'", מספר שבן, "וחשבתי שהיא פשוט מנומסת, ופעמיים". יותר מאוחר הגיע שיר הנושא, 'תרגיל בהתעוררות', שלא נועד לדואט. אלא ששבן הסתבך איתו. ודווקא אסף תלמודי, המפיק השני של האלבום (לצד תמיר מוסקט, שהפיק קודם לחוה את המאסטרפיס 'ואיך אצלך') היה זה שהציע, אני חושב שחוה אלברשטיין צריכה לשיר. "והפעם התגובה הייתה מאוד מהירה. שעתיים אחרי קיבלתי מייל, אני מגיעה".

     

    ולא שזה היה פשוט ברגע שהיא הגיעה לאולפן. "לוקח לך זמן בעבודה עד שאתה יכול להגיד לחוה אלברשטיין, תקשיבי, אולי תעשי כך וכך", מגלה שבן, "ואחרי חמש דקות היא שמה לב שכולם נבוכים. והיא אמרה, חברים, אם עובדים אז עובדים. תעירו לי, הכל בסדר". יצא מזה שיר נפלא, דואט ניק קייבי בין הילד לאמא הגדולה, וגם להיט מפתיע. "מה זה, אף פעם לא היה לי שלאגר כזה ברדיו", צוחקת חוה.

     

    שלומי: "הוא כבר חצה את רף מיליון ההשמעות ביוטיוב, שזה חסר תקדים. עבור שיר שאיננו של עומר אדם".

     

    'תרגיל בהתעוררות' דחף את שבן לקפוץ למים הקרים. "הרעיון של להיות פסנתרן של חוה נזרע לי במוח הרבה שנים קודם", הוא מודה. "ובדיעבד אני מבין שלא הכרתי הרבה מהיצירה האינסופית שלה. אבל קודם כל רציתי לנגן עם מישהו, זה היה מאוד חסר לי, צמד, אינטימי. ועם מי אפשר לעשות את זה? בוא נלך לדרים־ליסט: חוה אלברשטיין". נדרש מפגש במסעדה האהובה על שלומי כדי שהוא יעז להציע. "עם הרבה אלכוהול. אתה מבין, בלי אלכוהול גם זה לא היה קורה. בשבחי האלכוהול", הוא צוחק.

     

    האוקיי ניתן, המשרדים אפילו נקבו בתאריכים עוד לפני שהיה מופע. אבל מכיוון שזו היא, שום דבר לא היה בטוח. "רק התחלנו לדבר על הרפרטואר, ויום אחד אני חוזר הביתה ומקבל מחוה מייל. מצטערת, זה לא מרגיש לי נכון. תודה", מספר שבן. "פשוט קיבלתי רגליים קרות", מודה אלברשטיין. "פתאום נורא נבהלתי מהדבר הזה, של לעמוד לבד, ולשיר עם פסנתר. מה אני צריכה את זה? יש לי את הלהקה שלי, כיף לי שם, אני מוגנת. למה לי? ופשוט קיבלתי התקף חרדה. ממש ככה. דפיקות לב כבדות".

     

    תסמכו על השארם הפרסי של שבן, משהדי כמונו ליתר דיוק, שיעשה את העבודה אפילו איתה. "אמרתי לה, בואי ניפגש ונראה. וזה עבד", הוא מחייך. מכאן שבן מצא עצמו מול תיבת האוצר, הרפרטואר של אלברשטיין. ומאיפה מתחילים? כ־60 אלבומים, מספר ארבע ספרתי של שירים, עשרות קלאסיקות. לסבר את האוזן, רק שירים שהמילה "שיר" בכותרתם יש יותר מ־15. כי אלברשטיין היא־היא השיר העברי. "לא בחרנו פול של שירים, אלא ניגשנו אינטואיטיבית, אחד אחרי השני, מה שעובד", מספר שבן. "ויש המון שירים שלא שרתי כבר שנים רבות", מוסיפה חוה. "'תפילת יום הולדת', 'שמרי נפשך', 'בלדה על סוס', ופתאום כל הגוף שלי נהנה לשיר אותם ככה. שנים לא שרתי אותם. 'סולווג', 'סולווג'! שנים־שנים שלא שרתי!"

     

    קניוק ז"ל סיפר לנו איך אלתרמן הגיע אליו הביתה, אחרי ניסיון ההתאבדות של תרצה אתר, ביקש קוניאק, וכתב בבת אחת את 'שיר משמר' על ה'אוליבטי' שלו.

     

    "אני יודעת, ואני לא כל כך מאמינה לסיפור הזה. אבל הוא נורא יפה!" (צוחקת).

     

    יש שירים שקשה לך לגעת בהם? כשיצאתי הרכבתי בקלות עוד הופעה, השירים שלא שמעתי.

     

    "יש שירים שכבר אין לי כוח אליהם. למשל, 'כמו צמח בר'. ויש כאלה שאני לא מסוגלת. 'שיר ארץ' ("ארץ שיושביה היא אוכלת"), כי אני יודעת שאתחיל לבכות. או 'החיטה צומחת שוב' ("זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית"). לבכות.

     

    "ויש שירים שלקחו אותם ממני, ועשו מהם מה שהם לא היו אמורים להיות. 'לכל איש יש שם' נעשה שיר שואה. הוא לא היה אמור להיות כזה. אבל אפילו יש טקס על שמו. אז זו לא טרגדיה, זה טוב לשיר. אבל הוא כאילו הופקע ממני. כן, יש שירים שנעשו יותר מדי 'שירי יום ה־'. שמעתי את נצ'י נצ', שהקליט את 'שיר ארץ', עשה מזה משהו. רק שאני לא יכולה לעשות אותו. אז אני פשוט לא שרה".

     

    'מרדף' ("ארץ טובה שהדבש בעורקיה") הוא גם שיר שאת לא יכולה יותר? ירון לונדון סיפר פה שהוא מתחרט על כתיבתו, כי הוא הפך להמנון של מתנחלים.

     

    "אז הנה, שלוקחים שיר ושמים אותו בהקשר מסוים. ירון קצת ילדותי בקטע שהוא כועס על השיר ומתחרט על כתיבתו. האמת? שיר מאוד יפה. מה יש לי להצטער? רק שבתקופות המרדפים בבקעה הייתי שרה אותו ארבע־חמש פעמים ביום, החיילים היו יוצאים וחוזרים ממרדף, ואני הייתי שרה, בשירות מילואים עם הגיטרה".

     

    שירתת גם במילואים?

     

    "מה אתה יודע. אחרי 67' המשכתי לעשות עוד שנתיים וחצי מילואים. לאן לא הגעתי, השיא היה במקומות שהחיילים כבר לא שמחו ולא הבנתי למה. 'מוצב המזח'. למה באת לכאן? פשוט נבהלו. הכל בגלל איזו קצינה חולירה שלא עזבה אותי. פעם אחת עשיתי תאונה בדרך עם דני גרנות, התהפכנו, ואבא שלי קרא רק בבוקר בעיתון שנפצעתי. אז אחרי חודש היא התקשרה, 'לא הספקת את המכסה שלך, בגלל התאונה', ולא עלה בדעתי להגיד לא. מטומטמת. אולי באמת לא צריך בנות בצבא" (צוחקת).

     

    היו לכם פחדים לפני המופע החדש?

     

    שלומי: "הרבה, ועכשיו אפשר להודות. מצאתי את עצמי מתרגש כמו שלא התרגשתי אף פעם. וחושש. בחודש שלפני ההופעות, ואני לא מגזים, היו לי קשיי נשימה שהייתי צריך להסתיר. החשש שלי היה שהזמרת - היא הזמרת, הרפרטואר - הוא הרפרטואר, ובבקשה שלי לגעת בשניהם יש מעשה גדול של אחריות. כלפי כולם. ואולי אנחנו מאוד טועים!

     

    "למזלי יש את חוה שעברה איזה הופעה בחיים, והיא אמרה לי, 'זה בסדר, בוא נתקדם'. אבל כשניגנו אותה בהתחלה לקומץ חברים, הרבה אמרו, 'מאוד יפה. מופע למיטיבי לכת'. מה?! מבחינתי, מופע עם 'בלדה על סוס', 'אדבר איתך', 'בגלל הלילה', 'לונדון', 'סולווג' - זה מופע מפנק! ורציתי להאמין שלא תהיה תחושה של 'מיטיבי לכת', אלא להפך, בלי מאמץ. וכשחוסר הביטחון שלי גאה, התחלתי להציע לחוה, 'אולי נוסיף פנדר רודס? אולי צ'מבלו?' והיא ענתה, 'לא צריך'. כי לחוה יש רדאר בולשיט".

     

    חוה: "לי יש אמונה, דתית כמעט, שיש שיר, ויש זמר - ולא צריך כל מיני דברים מסביב! עוד כשהייתי שרה בצוותא עם הגיטרה, והייתה כוס מים על הבמה. פחדתי לשתות את המים! לא שתיתי, כדי לא לקלקל את הקסם הזה. כי במקום הזה לא שותים. ולא עושים קונצים. וכשהייתי מתרגשת, נדב שלי אהוב שלי, היה צוחק עליי. 'את כבר 40 שנה עושה את זה, אז יאללה, די! תלכי, תעשי את זה! תפסיקי לחטט בעצמך', הוא היה אומר".

     

    שלומי, אתה הפסקת להופיע בשישי. איך זה התקבל?

     

    שלומי: "לגמרי בשלום. זה לא שהפכתי דתי, אני רק לא עובד לפרנסתי, כי אני לא מרגיש עם זה נוח. הפכתי להיות עומר אדם, רק מהבחינה הזו".

     

     

    * * *

     

    ומתחת למופע המפנק, המלכותי, יש גם עוקץ פוליטי. אלגנטי מאוד, אבל כזה שלבסוף דוקר אותך, מעלה מחנק בגרון. ההדרן עם תרגיל ב'התעוררות': "מתי כל זה מתרחש? בזמן שכתבתם שירים", הקודר, בואכה 'את חירותי' ו'שיר סיום'. ועוד לפניו, 'שקיעה' המתחבר ל'שקיעתה של הזריחה', ו'בוא המורה' מהאלבום האחרון: "כי זאב עם לעם ואדם לאדם. עמית לרעהו בור שחת כורה. בוא המורה".

     

    שלומי: "הייתה לנו רובריקה, לא קראנו לזה 'פוליטי' אבל ידענו על מה אנחנו מדברים. ניגנו בחזרות גם את 'שחמט'. הגוון הזה חייב להיות שם, כי זה חלק מהביוגרפיה של חוה".

     

    חוה: "אי־אפשר רק שירי 'אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, אני מדליק סיגריה, שותה כוס יין'. אתה חי במציאות מסוימת ויש לך דעות וביקורת. ובגדול, בלי איזשהו מסר באיזשהו שיר, אתה לא יכול".

     

    אבל ל'הקוסם', על נתניהו, לא הגעתם.

     

    חוה: "התחלנו לעבוד עליו, והוא נמרח, נדחה מטעמים מוזיקליים. נו, תראה מה זה! הקוסם ממשיך לנצח! כנראה אין מה לעשות".

     

    ראיתם את החיקוי שלכם ב'ארץ נהדרת'? זה בעצם להציג את השמאל החלשלשון, שנותרו לו רק שירים על ארצו שנעלמה.

     

    שלומי: "החיקוי כל כך מדויק, אני כנראה באמת מחייך כל הזמן על הבמה, אז הוא נורא החמיא ונורא הצחיק. בפרודיה יש שני אלמנטים חזקים, דיוק והפרזה. ושניהם ניכרו היטב. כן, יש משהו נרפה ובכייני בשמאל לדורותיו. מצד שני, המופע הזה לא מיועד רק לשמאלנים ולא רק לאשכנזים - יש אפילו חצי־פרסי על הבמה - אלא לאוהבי מוזיקה באשר הם.

     

    חוה: "בעיניי זה נורא מחמיא. ובכלל, במה זכינו שיעשו חיקוי שלנו? מה אנחנו, סטטיק ובן־אל?"

     

    לא, אבל יש פורטיס־סחרוף. מה פתאום קאבר ל'שקיעתה של הזריחה'? נפלא אגב.

     

    חוה: "אני פשוט מאוד אוהבת את פורטיס, כבר הרבה שנים. למרות שמעולם לא יצא לנו להיפגש. מה, מה אתה מתפלא?"

     

    שלומי: "חוה היא אחד המוזיקאים הכי מעודכנים שיש, בכל מה שקורה, בטח במוזיקה ישראלית. מכירה כל סינגל שיוצא. עבר מתחת לסטודיו ידידי יהוא ירון, התכוונתי להציג אותו לחוה, בתקווה שאולי היא שמעה את השם. ואז היא כבר מדברת איתו על שירים מהאלבום החדש שלו, שאני בכלל לא שמעתי".

     

    חוה: "מוזיקה, וקודם כל ישראלית, היא אהבת חיי. היא פלא התרבות שלנו. שומעת הרבה. ברדיו, באייטיונס, הרבה יוטיוב, לילות שלמים של יוטיוב, בשוק לשמוע דברים שגדלתי עליהם, למשל בלוזים משנות ה־30־40, ואף פעם לא ראיתי איך הזמר נראה. וגם המון דברים חדשים. כי זה העולם שלי, כמו שמדען מתעניין בחידושי מדע. ויש משהו אכזרי ברדיו בשנים האחרונות. לא מתעניינים מספיק באמנים צעירים, במין אדישות".

     

    וסינגל שלא עבר פלייליסט, נקבר לנצח.

     

    חוה: "זה מאוד אכזרי. הייתי מוותרת למשל על 'ארבע אחרי הצהריים' ושמה כל מיני יהוא ירון. כי זה פשוט לא פייר. הם משקיעים, עובדים, יורקים דם, אין להם במות - ובסוף הם אפילו לא ברדיו".

     

    איך את מתייחסת לביצועים לשירים שלך? היה למשל פרויקט, 'שרות חוה', ואנשים הגיבו בזעזוע של חילול הקודש לכמה מהביצועים.

     

    "מאוד אהבתי. אבל זה הקטע של אנשים, 'זה קדוש! מה זאת אומרת, איך אפשר לגעת בשיר של חוה אלברשטיין?' איזה שטויות! להפך, שייקחו את זה למקומות עוד יותר יצירתיים! הדבר היחיד שמפריע לי הוא כשיש לפעמים שגיאות בעברית".

     

    יש אגדה שלקחת לביצוע שלך את 'פגישה לאין קץ', בגלל הטעות בעברית.

     

    "זו לא אגדה. זה נכון. (השלושרים) שרו שם, 'אלוהֵי ציווני'' ולא 'אלוהַי'. גם ב'שיר ערש' שרו, 'כל רוגז וחָמות וטורח', במקום 'חֵמות'. אז אמרתי, בטח, החמות היא לפעמים טורח, רק זו לא הכוונה".

     

    והפינאלה שלכם הוא 'שיר סיום'. שהוא בעצם השיר הראשון שכתבת, חוה, נכון?

     

    "כן. תראה, אני יודעת שאנשים אוהבים לשמוע את הסיפורים שמאחורי השירים, זה טבעי. אבל אני לא אוהבת לספר אותם. כי זה הורס את הקסם שלהם וגונב את תשומת הלב, 'שיר משמר' פתאום נהיה שיר על תרצה אתר, זה מקטין אותו. אבל אתה מתעקש: את 'שיר סיום' כתבתי כנערה. והשאלה בשיר הזה, שאלה שנשאלת עד היום, היא מה שאמן שואל את עצמו: כשאני כותב על עוולה, אני רק כותב ושר עליה, לא עושה משהו פרקטי. האם זה נחשב שעשיתי משהו טוב? והמילים שכתבתי, 'להתייצב בפני האלוהים, עם שתי גומות של חן, ועם שישה מיתרים קרועים'.

     

    "סחבתי את המשפט הזה כל החיים. ובשעתו, למופע היחיד שעשיתי עם צדי צרפתי, ביקשתי מנעמי שמר שיר סיום. הבאתי את הלחן של חג'ידקיס, נעמי שמעה והשאירה את המילים האלה. וכולי ככה... כי נעמי שמר, גם ככה הייתה קצת מפחידה" (צוחקת).

     

    אפרופו נעמי. יש טענה ש'לו יהי' היה לך יותר מדי, לכן העדפת שהוא יעבור לגשש החיוור.

     

    "זה לא נכון. ממש לא נכון. תשמע, עם נעמי יש לי קשר מעניין. היא פנומן ברמה שעדיין לא הבינו אותה כאן. 'המציאה את הישראליות'? אני לא אוהבת את ההגדרה הזו. אבל לשירי עם לוקח מאות שנים להיווצר - והיא יצרה את ספר המזמורים שלנו, ולבד! אז הולכים ונטפלים אליה בעניין 'ירושלים של זהב', כתבה או לא - זה עלוב. פתטי. לזה נטפלים? מה, תקשיב ל'אנחנו שנינו מאותו הכפר'. שיר הקינה האולטימטיבי".

     

    היא לא רוצה את זה, אבל כיף לפטפט עם אלברשטיין על תמונות מספר השירים הגדול שלה. או על התקופה שהתספורת הקצרה והעגולה של חוה מצוותא, ואמא שלי תעיד, הייתה הדבר הכי לוהט בארץ. "הרגע שבו הפכתי לאייקון אופנה! טלילה בן זכאי התקשרה לשאול, איפה את מסתפרת. צ'רלי ברחוב בוגרשוב!" היא שוב מתגלגלת. אבל פה זה נעצר. כי מסתבר שחוה לא נוסטלגית בעליל. גם לא מצטרפת לקינת 'מה קרה לתרבות שלנו, מה קרה למוזיקה הישראלית'. "העכשיו הוא נורא כיף. ואנשים שאומרים, 'מה שהיה פעם' - אז מה שהיה פעם, קיים. מה אתם בוכים? רוצים פעם, תחזרו למוזיקה של פעם, תשמעו את התקליטים".

     

     

    * * *

     

    ויקיפדיה מספר שאלברשטיין תהיה בקרוב בת 70. זו טעות בשנה, שהיא נהנית לא לתקן. יום ההולדת כבר חלף, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. "ומה עבר עליי בימים לפני? לא קרה כלום", צוחקת חוה, "עשיתי תקליט חדש ומופע. רציתי לשקוע במרה שחורה ואלוהים לא נתן לי".

     

    ואצלך, שלומי, הגיע גיל 40 ומחשבות, "לא הספקתי כלום"?

     

    "יותר חמור מזה. לא הספקתי כלום זה קל. היה בלוז. ב־39 יובל עשתה לי מסיבת הפתעה, להקדים את המכה. וככה 40 עבר בסך".

     

    אלברשטיין, סבתא לחמישה נכדים, היא אדם פרטי ששומר על חיים רגועים. "הרבה הקלטות מהטלוויזיה. הילדים קוראים לזה, 'חוה'ז צ'אנל'. מקליטה מהבי־בי־סי, מתביישת להגיד, סדרות של זקנים. 'עדות אילמת'. 'תחבולות חדשות'. בטח הזקנים בלונדון רואים אותם. נו כן, 'לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה'. ומדי פעם פרקים של 'חוק וסדר'. מקליטה ורואה משעות מסוימות. גם תוכניות מוזיקה. היום בארטה יש תוכנית על ז'אק ברל, מקליטה". וקוראת המון. "הבית מלא טקסטים. משוטטת בחנויות ספרים, את זה קראתי ואת זה קראתי, ואני יכולה לפתוח אחת כזו אצלי. המון ספרי שירה. מה, להגיד שמות? לאה אילון, היא קצת קשה, הולכת עכשיו לפצח אותה. נתפסתי לאדם זגייבסקי".

     

    אגב, ביקורים במולדת פולין?

     

    "הייתי לפני המון שנים. ולא מתכוונת לנסוע שוב. צליל השפה מאוד מוכר לי. ולא נוח לי איתו. לא יודעת, פתאום יש לי אנטי מאוחר לכל הרומן הזה. לפני איזה 30 שנה הייתי עם בתי ספר שנסעו לקראת יום השואה, ואחר כך לפסטיבל בקרקוב. וזהו. יש כל מיני התחשבנויות שצצות לי, ולא נוח לי איתן. לא מרגישה טוב בפולין, במיוחד עם האזורים הכפריים שמעוררים אסוציאציות. קשה לי עם הקטע של הסליחה והמחילה, למרות שאני אדם מאוד לא נקמן. אולי זה טרי מדי. גם לגרמניה אני לא נוסעת הרבה מאוד שנים. רק חושבת וקוראת המון. מדפים שלמים בספרייה רק על זה".

     

    ולהבדיל, בבית בקריות?

     

    חוה: "כן, מבקרת. כלום לא השתנה. אולי קצת יותר רוסים, יותר אתיופים. היו שנים שלא אהבתי להופיע שם אבל עם השנים זה התרכך. רק בי אין שום רגש. אני תל־אביבית בנשמה. מתה על העיר. אין דבר כזה. יש בה משהו כל כך חופשי, משוחרר, סימפטי. נורא אוהבת אותה".

     

    אבל את לא יוצאת אליה!

     

    "מאז שנדב אהובי איננו, כמעט כלום. לפעמים לוקחות אותי נורית ודלית (שעובדות איתה). וגם כשהייתי יוצאת עם נדב, אז לא למקומות של הבוהמה. ולפעמים מתגנבת להופעות, בחשאי. מבקשת שלא יידעו שהגעתי. כדי שזה לא יטיל אימה".

     

    שלומי: "אני מלשין שאת כן לוקחת כוס יין אחרי הופעה. בסוף ההופעה אנחנו שותים כוס אחת, וחוה הולכת ישר הביתה. גם אני לפעמים, דרך אגב. אפשרות שפעם לא הייתה קיימת".

     

    כשעשית את האלבום 'ואיך אצלך', היה שם משפט קשה בסוף. "לא יוצאת מן החדר. אין עתיד, אין חיים, אין סיבה".

     

    "זה הוא (מצביעה על שלומי). יש תקופות בחיים... תשמע, אני אוהבת להוביל. אבל יש דברים שצריך להרפות. ופשוט נתתי לשלומי להוביל. ואין מה לדאוג, בטח אעשה עוד כמה דברים בהמשך הדרך. כי מה עוד אני יכולה לעשות? אסרוג?"

     

    אז הלפיד עדיין בוער?

     

    חוה: "אני לרגע לא חשבתי שהלפיד כבה. העניין הוא להחזיק אותו. ולא צריך לפיד. החסידים אומרים, 'להדליק נר בנר'. בלי דרמות גדולות".

     

    שלומי: "ותוך כדי הופעה אני לפעמים מסתכל על חוה שרה, ועל כל הדבר הזה שנוצר, ונהנה כל כך. ואומר לעצמי, תזכור תזכור תזכור. תנצור תנצור תנצור".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 28.11.17 , 01:25