הכל בגללך, אריק
יומולדת / השבוע ספרתי יומולדת והורדתי את הראש כשהזמן בא מולי כמו התקפה מתפרצת של ברצלונה. אחר כך, בגלל שיום הולדתי חל ביום פטירתו של אריק איינשטיין, ספרתי גם כמה אריקים יישארו לי לנצח. למשל? אריק מחקה החיות. הזמר אריק ברדן. הבן הקטן של נעם חברי שקרא לו אריק, אריק שרון ואריק איינשטיין.
האזינו לטור של שלמה ארצי
אז כן, כולם כתבו משהו על אריק איינשטיין כשהחורף הנובמברי הזה הגיע, כי הוא מת בפתאומית בנובמבר לפני ארבע שנים.
אבל אני לא רציתי הפעם לכתוב עליו כלום. אבל אז כאמור הגיע שוב (במפתיע, נשבע לכם) היומולדת שלי שחל ביום מותו (זה תמיד יהרוס קצת) ונזכרתי שאני כמעט לא שר כבר את "חוזרים הביתה" שהקלטנו יחד, כי קשה לשיר אותו בהיעדרו.
הוא היה ענק. אפילו אלה שחולים על מוזיקה מזרחית כבדה, ושאולי הוא לא היה הפייבוריט שלהם, יודעים את זה בדיוק כמו אחרים שלא אוהבים סלסולים ויודעים שזהר ארגוב היה ענק.
אריק היה פרנק סינטרה שלנו. היחיד ששרד בעשירייה הראשונה בפלייליסטים של הרדיו אחרי מותו.
רוק ורומנסות / אז לכתוב עליו או לא לכתוב? זו השאלה ההמלטית פה. כי בקלות אני יכול לכתוב על עומר אדם שבא לנו בימים אלה להוציא שיר ביחד, ואנחנו רק מחכים לעיתוי המתאים.
אבל אריק? האם יש לי בכלל מה לחדש ב־2017 שלא אמרו עליו קודם? נניח שהיה חוצה גבולות / אישיות ממגנטת / ובעל יכולת כתיבה ובחירת שירים לא צפויה?
או לדבר על הפאסון שהיה אז בלהשתייך לשבט אוהביו, מול אוהבי יהורם גאון העממי והנפלא כשלעצמו, שעם השנים אני אוהב אותו יותר ויותר?
אבל שניהם השלימו זה את זה. אחד עלה לגבהים ואחד ירד לאדמה בבריטון שלו. אחד חי בהיכלי הרוק הישראלי ואחד ברומנסות. וכשנפגשו בשלישיית גשר הירקון עם בני אמדורסקי (היוזם), המאץ'־אפ הושלם.
צריך להבין את התקופה. ישראל עדיין לא תיעבה את עצמה, החיים פה נראו למראית עין פחות מורכבים ונעו בין מלחמה למלחמה, אי־הבנת הפריפריה, פערי המזרחיות והאשכנזיות והדיור בעמידר מול הקיבוצים.
אז לפחות מבחינה תל־אביבית הוא וחבריו היו שם בשבילנו מין תקווה קטנה לחיים. בצריף של אביגדור על הדשא עם השאכטות הראשונות שהתגלו בארץ, ובסרט "מציצים" שבו הוגדר הישראלי החדש, הפגיע, הממזרי, הזבובן (מהמילה זבוב) והבטוח בעצמו. עד שיום אחד נמאס לאורי זוהר מכל אלה והוא חתך וחזר בתשובה.
גשר על הירקון / ועכשיו אליי ואליו. סבבה, אז שרנו שיר אחד יחד. אבל זה לא כמו שלום חנוך ויוני רכטר ומיקי גבריאלוב שכתבו כמה משיריו המופלאים.
ונניח שהיו לנו כמה שיחות אינטימיות בטלפון לפני שמת. הרי איזה אידיוט הייתי שלא הקלטתי אותנו. זה היה יכול להיות ישר למוזיאון ולפנתיאון.
ולמה הוא אמר לי ששיר של שנינו יחד לא היה יכול לקרות פעם ולמה לא נעלבתי מזה.
כי בגללו התחלתי לשיר במרפסת כשהייתי נער, ובגללו ובגלל יהורם גאון הלכתי לראות כאמור בלייב את שלישיית גשר הירקון במועדון החמאם ביפו.
והם היו שופעי אהבה. אז בגללם כשפסענו (מילה מאז שפירושה הלכנו) ע' ואני על גשר הירקון באחת השבתות חרטתי את שמה ואת שמי עם לב וחץ של קופידון על הגשר, עד שבאו אנשי מע"צ וצבעו אותו מחדש והרסו לנו את אשליות האהבה הראשונה.
אריק יבוא? / הכל בגללו. כי בגללו גם יום אחד מאוחר יותר, כשהייתה לנו הופעה של להקת חיל הים בבית החייל בתל־אביב ואמרו לנו שהוא יבוא לראות אותנו עם אורי זוהר, כולם עשו במכנסיים מרוב התרגשות. אבל כשהם לא באו התאכזבנו חודש.
וכמה חיכיתי לאלבומים שלו בשנות ה־70 וה־80 וכמה היום אני לא מחכה לאף אלבום של אף אחד.
וכמה התרוצצנו מיכאל ואני בכל לונדון באובססיה כדי להשיג לו את הקלטת שבה נראה קופץ הגובה הרוסי ולרי ברומל שובר שיא.
ובמלחמת לבנון חיכינו לו בכיכר איזה 50 אמנים כשהפגנו נגד המלחמה והוא לא בא, וכמה התאכזבנו שהוא לא "ליכלך את ידיו" בפוליטיקה של אז.
ויום אחד אחרי שנים, אחרי ששרנו יחד את "חוזרים הביתה" ונהיינו קצת מיודדים בטלפון בבקרים, העזתי להציע לו שאקח אותו איתי להופעה בקיסריה בחושך ושאולי זה יהיה כיף גדול. ואני זוכר אותו, מחשב מילים ועונה בשיא הרצינות האריקית האופיינית הסרקסטית והמשעשעת: "תגיד, אתה אידיוט או מה?"
ועניתי שחלק מהזמן אני ממש אידיוט. ומה רע בזה שחלמתי שנעוף קצת ביחד?
סע לאט / זה היה לפני זמן מה, כשירד הגשם הראשון וזימזמתי את "סע לאט" המופלא שלו ושל מיקי גבריאלוב, שיר שחיבר בין אנשים שנוסעים בדרכים עם מחשבות. ואולי בגלל זה החלקתי על הכביש בשכונה ושבתי פצוע בידיים וברגליים. ואם כבר מדברים על החורף (שבו אני חש לפעמים כמו האיש הכי בודד בעולם), אז מהי בדידות ואיך לבטא אותה למדתי מ"למה לי לקחת ללב?" או מ"מה איתי?" כי אריק שר תמיד כמו איש שחי בדיכוטומיה. כלומר בין חברים ובין לבד במשפחה שלו. בין דברים שחייבים להיאמר ובין שלא. ופעם כשאמר לי, "כולם חושבים שאני מין צנוע כזה, ואני לא בהכרח", הופתעתי מכנותו.
כן. ממנו למדתי להתחבר למוזיקאים. למשל, החיבור הנפלא שלו עם שלום חנוך בשבלול, או עם הצ'רצ'ילים. חיבורים שלא יחזרו כבר לעולם בעידן הפופ האנכרוניסטי המשעמם של היום.
ויודעים במה הוא הכי השפיע עלינו אז? בלנסות למרוד במוסכמות. כן. כששמענו את "אני ואתה נשנה את העולם", היינו בטוחים שיהיו לנו ביצים לשנות הכל. אבל העולם ברח לנו מהידיים לידי הפוליטיקאים הנבובים והשתנה לאט־לאט עד למחוזות שאיש לא חלם עליהם.
קפוצ'ון/ אז האם להיות אריק איינשטיין, זו הייתה רק תדמית כזאת? כלומר להיות הגבר הגבוה, הסקסי והרומנטי עם הבריטון הנמוך, שהלך על פשטות בזמן שכולם רצו כבר אחרי כסף והנאות החיים ואהד בפנאטיות את הפועל תל־אביב כשחלקנו אהדנו נניח את מכבי?
אז התשובה היא לא. כי אריק היה איש אותנטי, וזה היה יופיו. ואנחנו, כצעירים ישראלים חדשים, רצינו להידמות לו כמו שבהתחלת החיים רצינו להיות קצת טרומפלדורים בלי היד.
"תבוא עם קפוצ'ון על הראש והקהל בקיסריה לא יראה אותך", אמרתי לו בהצעה המצחיקה ההיא. ואז ממש נשמעתי כבר מטומטם לגמרי. כי אריק וקפוצ'ון (שלא כמו בר רפאלי וקפוצ'ון) לא הלכו יחד. כי הוא הרי העדיף כובע מצחייה.
הוא היה ילד בנשמה של איש. וגם אם שמעתי אותו מקטר על הימים שחלפו, היה מסוגל לצלצל במפתיע לדודו טסה ולהגיד לו שנדלק על שיר שלו, כי הוא היה סקרן ומפרגן. וכשלני הנכד שלי התחיל להתמכר ל"גברת עם סלים" ול"אדון שוקו" (עד שבאו הסטטיקים והשתלטו לו על הנשמה), הבנתי שאריק שר את הילדות הנצחית של כולם.
למטה למעלה/ זה היה השבוע, שבין יום ראשון לשני בערב, כשמיששתי את האייפון החדש שקנו לי ונשבעתי לעצמי שאני שם בו רק אפליקציות של משחקים דביליים כדי לא להפוך לישיש קשיש עריץ, קוטר וחדגוני.
ואז כשחשתי שהיומולדת שלי נגמר (כן, יש דקה כזאת שהחגיגות והסימוסים נגמרים ואתה נכנס לגילך החדש), שמעתי את עצמי מזמזם את "בגללך לילה לא לילה, איך בגללך אני למטה, למעלה".
וחשבתי שבגללךָ אריק אני נזכר בך תמיד ביום הולדתי ומוחה דמעה על המוזיקה ההיא הנהדרת שנעלמה לנו, על אנשים שאהבנו, על נופים, על השדים והרוחות והים, ומצחה שהיה עטור זהב שחור ונהיה כסוף לבן.
כן, הכל בגללךָ, אריק.
לפנייה לכתב/ת 
