יש בגמרא סיפור שאני מאוד אוהב, אולי בגלל הנאיביות המתוקה שלו: "מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְטַיֵּל בְּכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת, וְרָאָה שָׁם פִּרְצָה אַחַת, וְחָשַׁב עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר: הוֹאִיל וְחָשַׁבְתִּי בְּשַׁבָּת לְגָדְרָהּ, אֵינִי גּוֹדְרָה עוֹלָמִית (כלומר, מכיוון שהמחשבה לבנות גדר עלתה בי בשבת – לעולם לא אבנה את הגדר). מָה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אִילָן אֶחָד שֶׁל נִצְפָּה גָּדַל בְּתוֹכָהּ וּגְדָרָהּ, מִמֶּנָּה הָיָה נִזּוֹן וּמִמֶּנָּה הָיָה מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמָיו".
אני יודע מה חלקכם חושבים כעת: שזה בולשיט, שזה סיפור סכריני מדי שמבטיח דברים שאי־אפשר לפרוע. אבל זה בדיוק היופי של הסיפור בעיניי — שהוא לא מציאותי. הוא נועד לחבר אותך אל האפשרות הקסומה שיש בשבת, אל הרעיון המטפורי שלה. בעיניי הסיפור הזה ממש לא בא להבטיח למי שישמור שבת שבזכות זה הוא ימצא פרנסה, זה הטקסט בלבד. אבל יש גם סאב־טקסט, והוא שהחסיד מצא אילן, כלומר מצא משמעות. כי השבת כרעיון הופכת את הכל לכדאי, לאפשרי, להגיוני. המרוץ הזה שאנו משתתפים בו במהלך החיים אינו שווה דבר, אם אנחנו לא זוכרים את הסיבה לכל המאמץ הזה. המרוץ שאנו חלק ממנו כל השבוע אינו כדאי, אילולא שבת; אילולא היה יום אחד שלנו, יום שבו נוכל לעצור, להירגע, להיות עם אהובינו בשקט ולזכור מה ובשביל מה. יש קטע ארכיוני נפלא שבו מנחם בגין מדבר על השבת. על היום הזה שבו עובדי הנמל שובתים, העיירה שקטה, כל יהודי מלך בביתו, מסב אל השולחן עם ילדיו – שבת מלכתא.
בילדותי, באחת מהשבתות שחלו בחג כלשהו, החל החזן להגיד קדיש. מישהו מאחור העיר שלא אומרים קדיש בשלב הזה; אחר צעק שאומרים. נהייתה התגודדות סביב אבא שלי, שהיה הרב של היישוב. מתפלל אחד אמר שהוא זוכר שאומרים פה קדיש. אחר אמר שאין שום קדיש בשלב הזה וצריך להמשיך בתפילה. כולם הביטו באבי כדי להבין מה המנהג הנכון. אבי אמר שזה המנהג. מה זאת אומרת זה, שאלו אותו, להגיד קדיש או לא להגיד? זה, הוא הסביר, המנהג: להתווכח. המנהג הוא להתווכח אם אומרים פה קדיש.
נזכרתי בסיפור בשיאו של המשבר הקואליציוני סביב עבודות הרכבות בשבת. כשהמשבר פרץ חשבתי לעצמי שהשבת היא מתנה יפה מכדי שנריב עליה, שהלוואי שיכולנו להסתדר. הלוואי שאלה היו מבינים שלכל אחד יש דרך משלו לקיים את השבת, ואלה היו מבינים איזו זכות וייחודיות יש בשבת שלנו וכמה נכון ויפה יהיה לשמור על צביונה ככל שניתן. מצד שני, מריבות על השבת תמיד היו פה. רבנו על סגירות כבישים, פתיחות בתי קולנוע ונחיתות מטוסים. ואולי זו דרכנו המשונה לשמור על השבת: לריב עליה. בגמרא מספרים: "ר' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג!' אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי".
אולי לריב זה העונג שלנו.
"כָּל עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא רְגִילָה לְהַסִּיק הַתַּנּוּר וְהֵטִילָה בּוֹ אוּד עָשֵׁן, מִשּׁוּם בּוּשָׁה. הָיְתָה לָהּ שְׁכֵנָה רָעָה, אָמְרָה: הֲרֵי יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא כְלוּם – אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה כָּל כָּךְ מַהוּ? הָלְכָה וְטָפְחָה עַל הַדֶּלֶת. נִתְבַּיְּשָׁה וְנִכְנְסָה לַחֶדֶר. נַעֲשָׂה לָהּ נֵס וּמָצְאָה הַשְּׁכֵנָה אֶת הַתַּנּוּר מָלֵא כִּכָּרוֹת וְהָעֲרֵבָה מְלֵאָה עִסָּה".
המשבר הקואליציוני שכבר נפתר אינו מעניין אותי באמת. גם בלעדיו יש מספיק חומר לוויכוח על השבת, על איך צריך לכבד אותה ואת שומריה מבלי לכפות דבר על אלה המבקשים לשמור אותה בדרכם. מה שחסר זה לא טיעונים ואנרגיה לוויכוח, אלא רצון טוב של כל הצדדים והבנה ששבעים פנים לתורה ולשבת.
אבל דווקא מתוך העמדה הלא שמרנית שלי, כמי שהולך לבית הכנסת בכל שבת אבל גם אין לו שום בעיה להדליק מזגן אם חם מדי, הנה משהו שהשבת האישית שלי לימדה אותי: לפני כ־15 שנים הייתי בתקופה של מחאה קולנית נגד האורותודוקסיה, ואחד הדברים שכפרתי בהם היה האיסור לסמס בשבת. חשבתי שאני חכם: נכנסתי לפלפולי הלכה כדי להראות שבעצם אין שום איסור הלכתי לסמס. דיברתי על רוח השבת, שחששה מכך שהאנשים יעבדו קשה — אבל מה קשה בלסמס? אפילו גרמתי לעוד מסמסים דתיים לצאת מארון הקודש ולקרוא תיגר על האיסור. חשבתי שההלכה מיושנת ביחס לעידן הטכנולוגי, שמאפשר לעשות בקלות רבה דברים שנחשבים חילול שבת, אבל בעצם אין בהם שום בעיה. בשעתו עורר הדיון הזה פולמוס מגזרי נרחב.
והנה עברו שנים, נער הייתי וגם זקנתי, אני אבא לילדים מתבגרים, העולם הטכנולוגי הוסיף והתפתח, ומה הבנתי? הבנתי שהאיסור להשתמש בסלולרי יום אחד בשבוע זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם המודרני. הבנתי שלהיגאל למשך שבת שלמה מקבוצות הווטסאפ ומהעדכונים השוטפים זה לשפוך מים קרים על אדם צמא במדבר. בביתי אנחנו משחקים בשבת משחקי קופסה, אנחנו יושבים יחד בסלון עם שמיכות וקוראים, אנחנו אוכלים את הארוחות בלי הפרעות ובנחת, שרים את "כל מקדש שביעי" במנגינה שהלחין סבא של אבא שלי; ובשום שלב לא מאיימת הודעה חדשה בסלולרי של מישהו, להפקיע אותו מאיתנו ולחבל בביחד. אז הנה, קוראים לי חנוך דאום, פעם חשבתי שאני חוכמולוג ושלאסור על סמסים בשבת זה מטופש, והיום אני חושב שהעולם כולו חייב בדחיפות את היום הזה שבו יהיה אסור לו לעדכן ולהתעדכן דרך המסך הקטנטן, למען שפיותו.
רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעֻדָּה לְאַנְטוֹנִינוֹס בְּשַׁבָּת, הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן, אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ, עָשָׂה לוֹ סְעֻדָּה בְּחֹל, הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין. אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: אוֹתָם עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי: תֶּבֶל (תבלין) אֶחָד הֵם חֲסֵרִים. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ קִלָּרִין (אוצר) שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם? אָמַר לוֹ: שַׁבָּת הֵם חֲסֵרִים – יֵשׁ לְךָ שַׁבָּת?"
שבת שלום.
