"כספורטאי הומו, אתה מרגיש שאם סודך יתגלה – עולמך ייחרב"

בפעם הראשונה מצא את עצמו אורי קוקיה במסיבת גייז רק אחרי שהשתחרר מהצבא. ישראל לא באה אז בחשבון – אחרי הכל הוא היה כדורסלן, והמחשבה שמישהו יזהה אותו שם עירערה אותו לחלוטין. אז הוא טס ללונדון. "הייתי מאוד מבוהל", הוא מודה היום, כשהוא כבר בן 36, נמצא בזוגיות יציבה ואב לילדה בת שנה.

"שתיתי הרבה בגלל הלחץ. הייתי משוכנע שכולם מסתכלים עליי ושעוד שנייה מישהו יזהה אותי והלך עליי. אחרי כמה חודשים טסתי לבילוי דומה בניו־יורק, אבל רק כמה שנים לאחר מכן, בטיסה לברצלונה, הכרתי שני חבר'ה מקומיים ושקענו בשיחה עד שלוש בבוקר. זו הייתה הפעם הראשונה שניהלתי שיחה ארוכה עם הומואים וזה הרגיש לי נוח וטבעי".

קוקיה, עם בן זוגו האוסטרלי ג'ואי. "ב'צוק איתן' עמדנו ברמזור והתחילה אזעקה. ג'ואי לא הבין מה נפל עליו"

חלפו עוד לא מעט שנים עד שקוקיה – שעשה בינתיים קריירה יפה בליגת העל בכדורסל והגיע כאמור עד נבחרת ישראל – החליט שהגיע הזמן לעשות צעד נוסף ולצאת פומבית מהארון בראיון חשוף ואמיץ. למעשה, קוקיה הוא הכדורסלן הפעיל היחיד שיצא עד כה מהארון. אחרי הכל, אם יש תחום שעליו כמעט פסחו ההתקדמות והמהפכה הליברלית, הרי שזהו הספורט: מעט מאוד ספורטאים פעילים ברחבי העולם חיים מחוץ לארון. בישראל אין אפילו אחד כזה בענפי הספורט הקבוצתיים המובילים. עניין של דימוי בעייתי ותדמית גברית־שמרנית עתיקה.

למה החלטת לצאת מהארון עכשיו?

"פנו אליי בשנים האחרונות כדי שאתראיין, אבל הרגשתי שזה עדיין לא מתאים לי. בגדול, בענף הכדורסל אני מחוץ לארון כבר כמה שנים. כל מי ששיחק או משחק איתי יודע: בחיפה, בירושלים, בנהריה. בירושלים בן הזוג שלי היה מגיע לאירועים של הקבוצה ולמשחקים. עכשיו הגעתי למסקנה שצריך לעשות את זה פורמלית, מכמה סיבות.

"קודם כל, אחרי הרבה שנים שסחבתי פחדים, הגעתי למקום שאני שלם עם עצמי. יש לי משפחה וילדה, והיה לי חשוב לשים את זה מאחוריי. שנית, כאדם שהגיע להישג מסוים, יש לי רצון לעזור לאנשים שקשה להם להתמודד עם דברים שגם אני התמודדתי איתם. סיבה שלישית היא שהרגשתי שחשוב לי לפנות לבני נוער שעוסקים בספורט, לא רק בכדורסל, ואוהבים את מה שהם עושים, אבל חוששים מהסיפור הזה של המקלחות ואומרים לעצמם, 'אולי עדיף שאני פשוט אפרוש ואמנע מההתמודדות הזו?' אני כאן כדי לומר להם שהם לא צריכים לפרוש ושיש אנשי מקצוע שאפשר להתייעץ ולדבר איתם. אף אחד לא צריך להפסיק לעשות את הספורט שהוא הכי אוהב רק מפני שהוא הומו".

שחקן של אוהדים

אורי קוקיה הוא אחד הכדורסלנים הישראלים הכי קשוחים ששיחקו בארץ. הוא מעולם לא נחשב לשחקן התקפה מזהיר ומומחיותו בעיקר בהגנה, בכדורים החוזרים ובחוכמת המשחק. עם גובה של 2.02 מטר הוא נשלח מדי עונה להיאבק פיזית בשחקני פנים יריבים, רובם אמריקאים שגבוהים וחזקים ממנו, והוא עומד במשימה בגבורה מעוררת השראה. בזכות התכונות הללו הוא הפך לשחקן שאוהדים אוהבים לאהוב.

קוקיה, כשחקן בהפועל ירושלים

בהפועל ירושלים, למשל, הוא נחשב סמל, למרות ששיחק בקבוצה במשך ארבע עונות בלבד, שבהן לא זכה המועדון באף תואר. סימן ההיכר שלו היה מאז ומתמיד מגן השיניים הבולט וחיוך רחב, כזה שגרם לקהל לחשוב שהאיש אשכרה נהנה לחטוף פיצוצים. לא בכדי כינה אותו גיא גודס, שאימן אותו בירושלים, "דניס רודמן הישראלי" (רודמן היה מגדולי שחקני ההגנה בכל הזמנים).

גודס. כינוי חיבה

בקיץ 2014 החליט קוקיה לפרוש ממשחק בשל פציעה וקיבל משרה כעוזרו של דני פרנקו, מאמן הפועל ירושלים. למרות שהקבוצה זכתה באליפות היסטורית, הוא חש געגועים לפרקט וחזר לשחק בעונה שלאחר מכן. העונה הוא משחק במדי הפועל רמת גן־גבעתיים מהליגה השנייה – קבוצת אוהדים שמנסה להחזיר את המועדון האדום לימיו הגדולים בצמרת הכדורסל הישראלי, אי אז בשנות ה־80.

במקביל לכדורסל, הוא עומד לסיים תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומעניק ייעוץ מנטלי לכמה כדורסלנים ישראלים צעירים. התוכנית שלו היא להמשיך לשחק כל עוד הגוף יאפשר זאת, ולאחר מכן לחזור למסלול האימון או לחלופין להיות מאמן מנטלי. בין לבין הוא התפנה לעשות את מה שאף כדורסלן ישראלי לא עשה לפניו: לצאת מהארון בעודו משחק.

"מגיל צעיר הרגשתי שונה, רק לא ידעתי לפרש את זה. את העובדה שאני גיי הבנתי בערך חמש שנים לפני הטיסה ההיא ללונדון, בגיל 17", הוא מספר. "זו תקופה שבה לא ממש היה לי אף אחד לדבר או להתייעץ איתו. קשה לי לתאר את הבדידות והאימה של ההישארות עם זה לבד. הרגשתי שאני האדם היחידי שיש לו את התחושה הזאת. אם יש משהו שאני רוצה להנחיל לאחרים זה שיש מה לעשות עם ה'אימה' הזו.

"ואז שרון דרוקר, שאימן אותי בהפועל גליל עליון ונתן לי את ההזדמנות הראשונה בליגת העל, הפגיש אותי עם פסיכולוג בשם אבי ליכטנשטיין ששינה לי את החיים. סיפרתי לו שאני הומו, והוא עזר לי לקבל את עצמי ולהבין שזה לא עושה אותי יותר או פחות טוב מאחרים, אלא פשוט שונה. אבי הוא הדמות המרכזית בחיי מעבר למשפחה. הוא עזר לי להבין הרבה נושאים בחיים, בין היתר גם ככדורסלן, כי להיות ספורטאי הומו זו סיטואציה שבה אתה כל הזמן מרגיש שאם סודך יתגלה – עולמך ייחרב. זה גורם לך לא לרצות להצליח יותר מדי כשחקן, בגלל שככל שתצליח יותר, ככה תהיה יותר מפורסם, ואז אור הזרקורים יהיה עליך ויש סיכוי שהסוד שלך יתגלה והכל ייגמר. זה היה תהליך ארוך. טיפול זה לא עניין של יום־יומיים, אבל בהדרגה הגיעו גם ההישגים. אם הייתם אומרים לי בגיל 17 שיום יבוא ואפתח בחמישייה של נבחרת ישראל, אהיה קפטן הפועל ירושלים ואקח גביע עם חולון – הייתי אומר שזו הזיה".

קוקיה. "פונדקאות רק לסטרייטים?"

למה לדעתך אין בארץ אף כדורסלן או כדורגלן פעיל מחוץ לארון?

"ספורט בכלל וכדורסל ספציפית הם מראה של החברה. כולנו רואים ילדים בני שמונה־תשע בשכונה שמשתמשים ב'הומו' כמילת גנאי. כולנו רואים קהל במגרשים שצועק 'יא הומו' לשחקן שהחטיא, למרות שלא באמת חושבים שהוא שוכב עם גברים. לספורטאים יותר קשה לצאת מהארון, כי הספורט הוא תחום מאוד מסוקר, והחשיפה האדירה הזו מגבירה את החששות שקיימים גם ככה אצל מי שחי בארון, בגלל המחיר".

מה קורה במקלחות?

בשנת 2006, בגיל 25, אחרי כמה שנים בטיפול פסיכולוגי, החליט קוקיה שהגיע הזמן לספר להוריו על זהותו המינית. "ההורים שלי תמיד תמכו בי בכדורסל מהרגע הראשון, כלכלית ומורלית, והגיעו לראות כל משחק". הוא מספר. "ועדיין, בארון, אתה מרגיש בודד ולא בסדר. הארון מפחיד כי אתה בונה לעצמך מציאות שהכל יקרוס עליך ואף אחד לא יאהב אותך אם תצא משם. אם קשה לך לאהוב את עצמך, איך מישהו אחר יקבל אותך? אז אחרי שהייתי במסיבות בחו"ל והכרתי אנשים, הגיע היום שפשוט הרגשתי מוכן. באתי לבית של ההורים ביבנה, אחרי שחזרתי מברצלונה והרגשתי בשל. ישבנו ממש כמו בסרטים, ואמרתי שאני רוצה לספר להם משהו, ואז פשוט אמרתי את זה. מי שבכה אחרי ההודעה היה אני ולא ההורים. הם אמרו לי שיאהבו אותי ולא משנה מה. אמא שלי אמרה שהיא חשדה שאולי זה המצב ואמרה לעצמה, 'הוא שחקן כדורסל, נראה טוב, אז למה לא הייתה לו חברה אף פעם?'"

מתי יצאת מהארון לראשונה מול חבריך לקבוצה?

"הגעתי להפועל ירושלים בשנת 2009, בגיל 28, ובשנה השנייה שם החלטתי שהגיע הזמן לחיות את חיי. התחלתי לצאת למסיבות גייז בתל־אביב, ואני זוכר שהלכתי לשירותים באיזו מסיבה ושמעתי שני אנשים אומרים, 'היי, הנה אורי קוקיה'. חייכתי לעצמי כי ידעתי שאני במקום שזה כבר לא אישיו עבורי. אז סיפרתי ליו"ר הקבוצה דאז דני קליין ולמנהל גידי דודי, לא בקטע דרמטי אלא סתם בשיחה. לשחקנים ולשאר הצוות לא ממש סיפרתי רשמית, אבל השמועה כבר הסתובבה, והחבר'ה קיבלו את זה בסבבה. בזמנו הייתי חולק חדר בנסיעות לחו"ל עם בריאן רנדל, שהיה נוצרי אדוק. הוא היה אחלה עם זה והיינו חברים טובים. גם דונטה סמית' (כוכב הקבוצה דאז) קיבל את זה טוב והיה הכי חמוד בעולם. בהמשך, כשהייתי עוזר מאמן בירושלים ודונטה היה שחקן בקבוצה, הוא תמיד היה מפטפט וצוחק עם הבן זוג שלי באירועים שונים".

סטודמאייר. "רק בגלל סטיגמה

אמארה סטודמאייר אמר בעונה שעברה, אחרי שנשאל איך היה מגיב לשחקן גיי בקבוצה: "הייתי מתקלח מעבר לכביש ומחליף בגדים מעבר לפינה". מה חשבת על זה?

"זה לא הפריע לי באופן אישי. גם לדריל מונרו, ששיחק במכבי ראשון־לציון, הייתה אמירה הומופובית לפני שנתיים (לאחר שעוזר מאמן בקבוצת מכללות בארה"ב יצא מהארון, מונרו צייץ בתגובה: "הייתי מבקש לעבור מהקבוצה במיידי"). היה חבל לי בשבילם. הם שופטים אוכלוסייה שהם לא מכירים רק בגלל סטיגמה. לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד מהם".

קרה שנזרקו לעברך הערות הומופוביות בחדר ההלבשה או מצד שחקנים יריבים במהלך משחק?

"אני מניח שבאופן טבעי אנשים אולי ריכלו מאחורי הגב שלי, אבל מול הפנים שלי זה אף פעם לא קרה. אני לא מנסה לייפות את המציאות, זה באמת היה המצב במקרה שלי – אף אחד לא אמר לי כלום בפנים. ברגע שאנשים מכירים ואוהבים אותך, הם לא יפסיקו לאהוב אותך פתאום רק כי גילו שאתה הומו. אפילו בדיחות על זה שאני הומו לא ממש שמעתי מחבריי לקבוצה. היחיד שהיה זורק בדיחות כאלה הייתי אני".

בפוסט שפירסם בפייסבוק ובו נחשף כביסקסואל, גילי מוסינזון טען שמאמנים ישראלים לא רוצים שחקן גיי במקלחת ושמאמנים משתמשים מול השחקנים בשפה שהיא לא בדיוק גיי פרנדלי ("תשחקו כמו גברים" וכו'). אתה מסכים?

"'תשחקו כמו גברים' זה דבר שמאמנים אומרים כל הזמן, אבל הם לא אומרים משפטים כמו 'אל תהיה הומו'. יצא לי לדבר עם אריק אלפסי (מאמן עירוני נהריה) על הטענה של גילי כאילו מאמנים לא רוצים גייז בחדר ההלבשה. ואריק אמר לי שהוא ידע שאני גיי כשהביא אותי לנהריה בעונה שעברה וזה ממש לא עצר אותו. כמאמן הוא אמר לי שהוא מחפש את מי שהוא חושב שיעזור לו להצליח, לא שום דבר אחר. לא רק בנהריה הביאו אותי למרות שידעו – גם במכבי חיפה, במכבי קריית־גת ובהפועל רמת־גן. אז מהבחינה שלי זה משהו פחות רלוונטי".

מה לגבי האוהדים של הקבוצות היריבות?

"לא היו לי תאקלים מיוחדים. הלכתי פעם לחתונה של חברים, באתי עם בן הזוג שלי, ומישהו באירוע אמר לי, 'וואו, לא חשבתי שאתה כזה', אבל לא מעבר. בעצם העונה, בליגה השנייה, אוהדים של אחת הקבוצות צעקו לי: 'הומו, הומו' בירידה למחצית".

אחרי שסיפרת לחברים והשמועה פשטה, באו אליך שחקנים הומואים מקבוצות אחרות לדבר או להתייעץ?

"אף אחד. לא מהכדורסל ולא מענפים אחרים. אולי כי לא הכרזתי על זה רשמית עד היום. אולי עכשיו יגיעו. קשה לי להאמין שאין בליגה שחקנים הומואים, למרות שאני אישית לא מכיר".

בוא נדבר על המקלחות, שהפכו לסמל הקושי של להיות גיי בספורט קבוצתי וגם למושא סקרנות. מה הסיפור?

"ספורטאי בן 17־16 שחי בארון חש בדידות ופחד, אז המקלחת – שהיא המקום הכי אינטימי – הופכת עבורו למקום מפחיד. החשש להימשך לגברים אחרים במקלחות – זה ממש לא העניין, אתה הרי משתלט על הרצון והמשיכה שלך כמו שכל בן אדם יודע לעשות. גם גברים שנמשכים לנשים לא ניגשים לכל אחת ברחוב וקופצים עליה. ככה גם כהומו, במקלחות עם גברים אחרים, אתה פשוט נאטם ולא מרגיש שום דבר".

יש תחושה שייקח זמן עד שכדורגלן ישראלי ייצא מהארון פומבית כמו שאתה עושה. למה בעצם?

"בגלל שההבדל בין ספורטאים לאנשים אחרים בהקשר של יציאה מהארון הוא עניין החשיפה. כדורגל הוא הספורט הכי אהוד והכי מסוקר בארץ, ולכן לדעתי כדורגלנים חוששים לצאת מהארון אפילו יותר מכדורסלנים. בספורט יחידני יש יותר מקרים של יציאה מהארון כי אתה פחות במגע עם הקהל, אין חדר הלבשה וחברים לקבוצה ואוהדים, אלא רק מאמן. זה הופך את הכל לפשוט יותר. מעבר לזה, לאנשים בחברה שלנו נוח יותר לשמוע על לסביות מאשר על הומואים. ככה גם בספורט. אני זוכר שישבתי פעם עם אחותי הגדולה בבית קפה ולידנו ישבה הטניסאית ציפי אובזילר, ממש אחרי שהיא יצאה מהארון פומבית. הייתי אז עוד בארון, ועברו דקות ארוכות עד שקמתי אליה ואמרתי לה שקראתי את הראיון איתה וכל הכבוד. אבל לא אמרתי כלום על עצמי".

חשוב לך שספורטאים הומואים אחרים ייצאו מהארון בעקבותיך? אתה חושב שצריך להוציא מהארון דמויות מוכרות?

"ארגוני זכויות הלהט"בים בארצות־הברית תמיד אומרים שכל עוד גייז בארון לא פועלים נגד הקהילה – אין להם עניין להוציא אותם. כלומר אם פוליטיקאי מסוים, למשל, חי בארון, אבל לא פועל נגד הקהילה ולא תומך בחוקים נגד הומואים – שיחיה את חייו. אין לי עניין לעשות אאוטינג לאף אחד ולא הוגן לשפוט אדם אחר לגבי מתי הוא מרגיש שלם לצאת מהארון. אין לי ציפייה שספורטאים אחרים, מקצוענים או צעירים, ייצאו מהארון בעקבותיי. מה שכן, חשוב לי שצעירים יידעו שהם לא צריכים להפסיק להיות ספורטאים בגלל שהם בארון".

על רכבת השוויון

קוקיה נולד ביבנה ב־1981 לשני הורים רופאים. אביו, פרופ' אהוד קוקיה, שמתמחה בגינקולוגיה, שימש בעבר מנכ"ל קופת חולים מכבי ולאחר מכן המרכז הרפואי הדסה, ומכהן כיום כנשיא המכללה האקדמית לשיראל ברמת־גן. השם קוׁקיה הוא קיצור של קוֹקיאשווילי – משפחה של מגורשי ספרד שגלו לגיאורגיה, עלו לארץ ב־1870 והתיישבו בירושלים. אורי הלך בעקבות אביו הירושלמי, ולמרות המגורים ביבנה הפך אוהד מושבע של הפועל ירושלים בכדורגל ובכדורסל ואף היה חבר בעמותת האוהדים שמנהלת את קבוצת האוהדים הפועל קטמון ירושלים.

הוא שיחק במחלקת הנוער של מכבי רחובות בכדורסל ובגיל 16 עבר למחלקת הנוער של הפועל תל־אביב. במהלך הקריירה שלו שיחק בקבוצות הבוגרות של הפועל תל־אביב, עירוני נהריה, הפועל גליל עליון, בני השרון, מכבי חיפה, הפועל חולון (שעימה זכה בגביע המדינה), הפועל ירושלים (שימש קפטן הקבוצה ואז, כאמור, גם עוזר המאמן), מכבי קריית־גת והפועל רמת־גן.

אחת הסיבות לכך שקוקיה מעדיף לשחק היום בקבוצה מהליגה השנייה היא השינוי בסדר העדיפויות שלו בשנה האחרונה: הולדתה של מיקה, הבת שלו ושל בן זוגו האוסטרלי, ג'ואי איטקן, רקדן קלאסי שחי איתו בתל־אביב מאז שנת 2014. "הכרנו בשנה האחרונה ששיחקתי בירושלים", מספר קוקיה. "הוא הגיע לארץ עם הלהקה שלו דאז ואני הלכתי לראות את ההופעה יחד עם הרופא של הקבוצה ואשתו. אחרי ההופעה עמדנו מחוץ לתיאטרון ופגשתי שם את ג'ואי, התחלנו לדבר והשאר היסטוריה.

"הייתה לי רק מערכת יחסים אחת לפניו, ומהר מאוד היה ברור שזה משהו שונה. טסתי לבקר אותו בדירה שלו בז'נבה, ובהמשך הוא בא לפה ופגש את ההורים שלי. הם מתים עליו. מאוחר יותר, כשעברתי לשחק בחיפה, הוא היה מגיע פעם בחודש לוויקנד, וככה היינו בשנה הראשונה של היחסים. בשלב מסוים התחלנו לדבר על האפשרות שהוא יעבור לישראל, ובקיץ 2014, שנה אחרי שהכרנו, הוא עבר. זה היה בתקופת 'צוק איתן', חיפשנו דירה בתל־אביב. עמדנו ברמזור באבן גבירול התחילה אזעקה. ג'ואי לא הבין מה נפל עליו והיה קצת בהלם".

בזמן שקוקיה שיחק כדורסל, ג'ואי רקד בלהקה של ענבל פינטו וכיום הוא רוקד בלהקות שונות ומלמד מחול. לפני שנה חל שינוי דרמטי נוסף בחייהם, כשהביאו לעולם את מיקה מאם פונדקאית בארצות־הברית, בתהליך שזוגות חד־מיניים רבים מכירים ועולה מאות אלפי שקלים, משום שבישראל החוק אינו מאפשר להם להביא ילדים מפונדקאית.

"זה תהליך מאוד יקר", אומר קוקיה. "אתה משלם לפונדקאית, לתורמת הביצית שעל פי החוק לא יכולה להיות הפונדקאית עצמה, לרופאים, לבית המשפט. למי לא? מיקה נולדה בלאס־וגאס, ובשלב הראשון היה לה דרכון אמריקאי בלבד. אחרי שגילינו שביולוגית היא הבת של ג'ואי (בהליך שני בני הזוג נתנו זרע ורק אחרי הלידה, בבדיקת דנ"א, התגלה מי האב), התברר לנו שיש בישראל חוק שקובע שאם בן הזוג שלך הוא תושב ארעי ולא אזרח, כמו ג'ואי, אתה, כהורה השני, לא יכול לקבל 'צו הורות'. כלומר המדינה לא מכירה בי רשמית כאבא של הילדה. לכן כרגע גם מיקה תושבת ארעית, ובתעודת זהות שלי לא רשום שיש לי בת, מה שעלול במקרים מסוימים לעורר בעיות ביורוקרטיות. אני לא מרגיש פחות אבא שלה, אבל חבל לי. חשבנו להילחם בזה משפטית, אבל ויתרנו כשגילינו שהמאבק יימשך בערך שלוש שנים, שזה פחות או יותר הזמן שייקח לג'ואי לקבל מעמד של תושב קבע".

איך זה גורם לך להרגיש?

"פונדקאות בארץ מותרת רק לסטרייטים ולא עולה להם הרבה, בזמן שהומואים צריכים לשלם הון עתק בחו"ל. זו אפליה ברורה שמראה שלמרות שיש התקדמות בזכויות הגייז בארץ, הדרך לשוויון עוד ארוכה. יש אנשים ועורכי דין שנאבקים ומגישים בג"צים בנושא, וכמו שמישהו אמר לי פעם: רכבת השוויון כבר יצאה מהתחנה והיא תגיע ליעדה – גם אם זה יקרה לאט ולפעמים היא תיסע קצת לאחור".

פורשים, ויוצאים מהארון

ספורטאים גברים מובילים העוסקים בענפים קבוצתיים כמעט לא יוצאים מהארון. ישנם בעולם מקרים בודדים של כאלה שעשו זאת, אבל אף אחד מהם לא עשה זאת בשיא הקריירה שלו. הכדורסלן האמריקאי ג'ייסון קולינס יצא מהארון בשנת 2013 , לקראת סוף קריירת ה־NBA שלו, וזכה לתגובות חמות מצד כוכבי הליגה, בהם קובי בראיינט שאמר אז: "אני גאה בג'ייסון. אל תסתיר את מי שאתה בגלל בורות של אחרים".

שש שנים לפניו היה זה הכדורסלן הבריטי ג'ון אמיצ'י, ששיחק באירופה וב־ NBA שיצא מהארון אבל עשה את זה אחרי שפרש ממשחק פעיל. זמן קצר אחרי שקולינס יצא מהארון, הלך בעקבותיו גם הכדורגלן האמריקאי רובי רוג'רס, שבגיל 26 חשף את נטייתו המינית ואז גם הודיע על פרישה ממשחק פעיל, וחזר בו מהודעתו שלושה חודשים

לאחר מכן ושב למגרשים. 33 אלף אוהדים הריעו לו בטירוף במשחק החזרה שלו, מה שביטא יותר מכל את החיבוק הציבורי שהוענק לו בעקבות היציאה מהארון.

המקרים הבודדים היחידים שקרו בישראל הם של שחקן הכדורעף לשעבר ג'ניה דודוצקין, שיצא מהארון בזמן שעוד שיחק במדי הפועל מטה אשר, ושל כדורסלן העבר

גילי מוסינזון, שלפני כשנה וחצי פירסם פוסט בפייסבוק שבו יצא מהארון כביסקסואל, כשגם הוא עשה זאת אחרי שפרש ממשחק פעיל.