הכוכבת של שלומי
כל חייו, ועד ימיה האחרונים, הוא היה איש סודה. הוא ליווה אותה על השטיחים האדומים ובשכונה, ברגעים הכי שמחים והכי כואבים. שנה וחצי אחרי מותה של השחקנית רונית אלקבץ, ועם התערוכה החדשה סביב דמותה המיתולוגית, מספר אחיה ושותפה ליצירה שלומי אלקבץ על רונית שאף אחד לא הכיר: על תחושת הבדידות, על ההחלטה להתחתן ולהביא ילדים בגיל מאוחר, ועל הבחירה שלה להסתיר את הסרטן
רונית אלקבץ מתה, אבל כמו הכוכבים הגדולים באמת היא תחיה לנצח. שנה וחצי מאז הסתלקותה הפתאומית ממחלת הסרטן, והנוכחות שלה – פניה החזקות, קולה הייחודי, זעקת הכאב – עדיין מהדהדת. זו הצוואה המכאיבה או המנחמת של אלה שהותירו אחריהם אינסוף סרטים וזיכרונות מצולמים. פניהם, קולם, הווייתם, צרובים לעד. שלומי אלקבץ, אחיה ושותפה ליצירה, מי שכתב וביים איתה בשנותיה האחרונות את סרטיה המדוברים ביותר, עדיין לא מסוגל להיתקל בדמותה של רונית בלי הכנה מוקדמת. "אם אני פותח טלוויזיה ופתאום היא שם, אני מכבה מיד. אין לי שום רצון או יכולת לראות את זה. אולי זה חלק מהאופן שבו אני שומר על עצמי".
אפשר לכבות את המסך, אבל לא את כאב הפרידה.
"אני לא יודע אם נפרדנו עדיין. אתה יודע, הייתי משוגע על הקול שלה, ובגלל שרונית היא אדם שהוקלט, אני ממש יכול לשמוע אותה. הקול הוא חמקמק ומתעתע. הוא עוטף אותך ואתה מרגיש פתאום שהמציאות מתמלאת בו. הקול הולך ישר ללב. חוצב את הלב. אתה יכול לעצום עיניים ופשוט לשמוע אותה".
ואתה עושה את זה?
"לא, אני לא רוצה. זה מקום שמעת אותי. יש לי ארכיון וידיאו עצום, ועכשיו, לקראת התערוכה עליה, חיפשתי קטע להקרין בפני האנשים שיבואו למוזיאון. ואז נתקלתי בווידיאו שלנו מדברים מלפני חמש שנים. אז הרשיתי לעצמי להסתכל. לא זכרתי אותו בכלל".
על מה אתם מדברים בשיחה הזאת?
"זה היה קצת לפני הצילומים של 'גט' ורונית דיברה על זה שהיא לא יודעת אם להתראיין או לא. היא אמרה: 'אני אישה בת 48. ילדתי לפני שנה וחצי. יש לי מה להגיד, אבל אני לא יכולה כרגע'. היה לי קשה להפסיק לשמוע את הקול שלה. זה היה נורא חי. פתאום אתה אומר: יכול להיות? לא יכול להיות".
היא התמסרה לתיעוד שלך?
"כן. היא אהבה לדבר והיא אהבה לדבר איתי כשאני מצלם אותה. זה היה חלק מהמפגש בינינו, שום דבר דרמטי".
גם בתקופת המחלה היא הסכימה לדבר?
"צילמתי אותה כל השנים. אני יכול להגיד שכמעט כל דבר שקרה לרונית הוא תוצר של בחירה או קבלה. יכול להיות שהיא גם בחרה ללכת. כשאתה מצטלם, אתה יודע שזה משהו שאתה משאיר אחריך".
כלומר, היא הבינה היטב שדברים שהיא אומרת לך יישארו אחרי לכתה.
"כן. מה שמצולם זה משהו שהיא רצתה להשאיר אחריה. בין שאחרי הגילוי ובין שלפניו, הייתה שם שיחה צלולה, מודעת. מדי פעם היא גם לוקחת את המצלמה ואומרת: תן לי לצלם. ואז היא שואלת אותי: 'שלומי, איך אתה מרגיש?'"
מה ענית?
"לא יודע. לא הייתי מסוגל לראות. כיביתי את זה".
העוצמה שבחולשה
שלומי אלקבץ יושב על קצה הספה ומהנדס לעצמו סיגריה. אחת מני רבות שעוד ישאף וינשוף במהלך הראיון הזה. זאת שעת בוקר מאוחרת, אבל התריסים עדיין סגורים. מעט אור חודר דרך חלון המטבח. אלקבץ הוא במאי מיומן. הוא יודע לספר סיפור בלי דיאלוג מאולץ — שתיקה. פאוזה ארוכה. חלון מוגף. עשן סמיך. הוא ממעט לחייך, אבל גם לא שרוי בתוגה מכבידה. לומד להכיר במציאות של החיים בלעדיה. תרגיל בהתעוררות, אם אפשר, אם לא מוקדם עדיין.
"ככל שהזמן עובר, הגעגוע יותר קשה", הוא אומר. "הרבה פעמים היינו רחוקים, היא הייתה בפריז, אני הייתי בניו־יורק. נפרדנו לחודשיים־שלושה, אבל אז נפגשנו. אז עכשיו זה כאילו לא ראיתי אותה שנה וחצי. הגעגוע והחוסר מתעצמים. אבל אני בוחר להתמודד עם ההיעדרות. רונית מוזמנת אל המחשבות שלי בכל עת. הכאב שכרוך בהסתלקות שלה לא מונע ממני לתת לה להתקיים בתוכי".
מותה של רונית אלקבץ באפריל אשתקד, בגיל 51 בלבד, הוא גם קיצו של פרק חשוב, קריטי, בתולדות הקולנוע הישראלי. קשה עד בלתי אפשרי לדמיין כיצד היה נראה המסך הישראלי בלעדיה, בלי יהודית של "חתונה מאוחרת", רותי ב"אור", דינה ב"ביקור התזמורת", וכמובן – בלי ויויאן אמסלם בטרילוגיית האחים אלקבץ. כוכבת בינלאומית, עטורת פרסים, אישה שאין להתעלם מנוכחותה. שחקנית שבתפקידיה הבלתי נשכחים, בסטייל המוקפד ובפגיעות שבה הניחה את עצמה מול המצלמה – עוררה תמיד דיון תרבותי סוער. אלקבץ הייתה הגברת הראשונה של הקולנוע, אבל הייתה גם אחת הדוברות האמיצות והרלוונטיות ביותר לשיח המזרחי־פמיניסטי־חברתי. באותן עוצמה וישירות שבהן נכנסה לדמויות שגילמה, גם אמרה תמיד את אשר על ליבה.
מעטים בלבד ידעו על אודות מחלתה. היא השביעה את הרופאים שלא יגלו דבר ועלתה למחלקה האונקולוגית במעלית צדדית. גם בחולשת המחלה, התאמצה לשדר "עסקים כרגיל". אולי בגלל צוואתה הלא רשמית של האישה שחיה את חייה בכל הכוח, מבקש האח לשמר את עוצמתה גם במותה ולא להתייחס לפרטי הכרוניקה של גילוי הסרטן וההתמודדות. את החודשים האחרונים לחייה הוא מתאר כעבודה שוטפת, אינטנסיבית, על פרויקטים עתידיים. "אין מדריך לפרידות", קולו נחלש. "אני אפילו לא יכול להגיד לך שהתקיימה פרידה".
לא דיברתם על האפשרות שזה הסוף?
"כל הזמן התקיימנו בתוך הווה של חיים מלאים, המשכנו לעבוד. תיכננו סרט חדש. הנוכחות של החיים הייתה חזקה כמו הנוכחות של המוות".
דבר מחלתה לא דובר ביניכם במפורש?
"את הדבר העמוק באמת, הפנימי ביותר, כמעט אף פעם לא אמרנו במילים. צילמנו אותו בסרטים".
למה היא שמרה בסוד על המחלה?
"היא אדם שהתבוננו עליו ללא הרף. רונית הרגישה שהיא רוצה לשמור על הפרטיות שלה ועל השפיות שלה בלי לתת דין וחשבון לסביבה על מצבה".
מתוך חשש להיתפס בחולשתה?
"זו הנחה מוטעית, כי רונית חשפה את החולשה שלה לאורך כל הדרך. היכולת שלה להציג את הכאב באופן כל כך מקולף הייתה העוצמה שלה".
אז למה דווקא פה היא סימנה את הגבול?
"אני חושב שהיא נזקקה לעצמה באותו רגע. יש את המקומות האלה שאין לך מה לתת לאחר. לא תמיד אתה יכול".
עוצמת האהבה שהורעפה עליה אחרי מותה הייתה אדירה. היא ידעה עד כמה אהבו אותה?
"אני חושב שכן. היא כיבדה את מי שאהב אותה וידעה שהרבה אנשים מעריכים אותה ורוצים טוב בשבילה. הסתובבנו שנים בעולם. ראיתי כמה אוהבים אותה, כמה רוצים לגעת בה, לדבר איתה, להסתכל עליה, לחבק אותה, להגיד לה תודה. הייתי שם. חוויתי את זה יחד איתה. אז לא הופתעתי מזה שמצאו לנכון לבטא את האהבה אליה בצורה כזאת ובסקייל בינלאומי. הייתי מופתע אם זה לא היה כך".
במפתיע, הראיון הטלוויזיוני האחרון של רונית, חודשים ספורים לפני מותה, היה ב"שש עם עודד בן־עמי". ראיון שנטשה בשידור חי, בלי להניד עפעף, אחרי שהוזמנה לדבר על סדרה חדשה בכיכובה, אבל נשאלה על משה איבגי שלצידו שיחקה ופרשת ההטרדות המיניות. הצופים בבית כאמור לא ידעו דבר על מחלתה, אבל השניות הסוערות האלה – של כוכבת שמסרבת להתיישר עם הדרישות ממנה – הפכו ללהיט ויראלי ועוררו תגובות של אהדה והערצה והתייחסות מתבקשת ב"ארץ נהדרת".
"היה משהו ברגע הזה שהעצים כל כך הרבה צופים", אומר שלומי. "חלק מהכוח של רונית בא מהרצון של אנשים להידמות לה – לאו דווקא במראה או בסטייל, אלא ביכולת שלה לבטא את עצמה ולעמוד על שלה. הקימה הזאת שלה הייתה מאוד חזקה. צחקנו על זה. הייתי אצלה אחרי הראיון והיא אמרה לי: 'אני לא חושבת שקיבלתי כל כך הרבה אהבה בכל הקריירה שלי כמו היום'. תמיד היה החשש שיגידו: הנה הדיווה. אבל זה היה אחד המקרים שהצליחו לקרוא מעבר לדימוי ואמרו, וואלה, למה היא חייבת לעשות מה שאומרים לה? כי מה? כי היא בטלוויזיה? זה מעורר השראה. זה רגע שמטריף את החיים דווקא בגלל שיש בו משהו כל כך פשוט".
זמן שתיקה
בעשור האחרון ביימו וכתבו יחד. "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט" שלהם לא היו רק יצירות מופת קולנועיות, אלא גם מסע אינטימי אל נבכי משפחתם וילדותם. הם נולדו וגדלו בשכונה ד' בבאר־שבע למשפחה מסורתית. רונית הבכורה, ואז שלושת הבנים: יחיאל, שלומי ואסף. כשרונית הייתה בת 12 נדדה המשפחה לקריית־ים, סמוך למשפחתה של האם.
קשה לחלץ משלומי זיכרונות ילדות משותפים לו ולרונית. "היא גדולה ממני כמעט בעשור, וזה הבדל עצום כשילדים. מה שכן, יש הרבה רגעים שאני זוכר, כילד, של התבוננות ארוכת שעות ברונית, כשישבתי אצלה בחדר. היא הייתה מטאורולוגית בצבא, אז כשהיא הייתה חוזרת לשבת, הייתי לומד איתה את העננים. ביליתי איתה המון זמן שהוא זמן שתיקה. אף פעם לא היה: שלומי, אתה יכול לצאת לרגע? לא בילדות וגם לא בבגרותנו".
איזה מין נערה היא הייתה?
"כנערה היא ידעה לעשות את מה שהיא רוצה וצריכה בלי לאפשר לאף אחד להפריע לה או לעצור אותה. לרכוש עצמאות בגיל הזה בתוך הבית שלנו, הסביבה שגדלנו בה, ההיסטוריה שצמחנו ממנה, זה לא משהו רגיל. בשנות ה־70 בישראל, בחברה שהיא ברובה מזרחית, פריפריה, אתה לא מצפה מהבכורה שתילחם להיות עצמאית. אף אחד לא מצפה מהבת שלו שתתחתן רק בגיל 46. הנקודה הזאת אצל רונית, גם כנערה וגם כאישה בוגרת, תמיד הייתה שם".
על אף פער הגילים שמרו השניים על קשר הדוק. גם כשרונית עזבה את הבית והתפרסמה בסרטה הראשון "המיועד", הוא בא אליה לתל־אביב. כיוצרים הם התחברו בשנות ה־20 המאוחרות של שלומי. "רונית אומרת שהיא ידעה מגיל נורא צעיר כאמנית, שהיא מחכה לי. מחכה לי שאגדל, שאהיה במקום שיש לי רצון להגיד משהו".
שני אחים שכותבים ומביימים יחד. קשה להימנע מהמטען המשפחתי.
"ברור שהוא היה נוכח. לפגוש אותה מאחורי המצלמה פירק אותי באופן שאף שחקן אחר לא פירק אותי".
למה?
"כששמעתי את רונית, שמעתי גם את אמא שלי ושמעתי את אבא שלי ושמעתי את עצמי ובעיקר זיהיתי את הכאב שלי. אני חושב שמה שפירק אותי זה ההבנה שהיא יכולה לקחת ממני את הכאב שלי הפרטי. זה לא קרה לי עם אף אחד. תנסה לדמיין מצב שבו יש מישהו שיכול לקחת ממך את כל הכאב שלך ולהכניס אותו אליו ולשחרר אותך ממנו. זה לא שהכאב נגמר, אבל אתה יכול להפקיד אותו בידי מישהו אחר, ואנו מילאנו זה עבור זה את הצורך הזה".
כלומר, גם היא הפקידה בידיך כאב.
"ברור. היא גם נתנה לי את הכאב שלה. קל יותר לשאת את הכאב של מישהו אחר. גם אני וגם רונית היינו בודדים כילדים. למה היא נתנה לי לשבת אצלה בחדר שעות? למה כנער הייתי מגיע אליה לתל־אביב? למה הייתי יושב ומחכה לה שם? למה הייתי צריך את הדבר הזה? חוץ מהאהבה שלי אליה, כמובן. אולי אחת המכות בהסתלקות קשורה למקום הזה. אני לא יכול למסור את הכאב שלי".
בהסתלקות שלה היא הפקידה אצלך את הכאב שלה. אתה נושא אותו עכשיו.
"מעניין, לא חשבתי על זה ככה. ידעתי שבכל רגע היא יכולה לקרוא את המחשבות שלי כמו שאני יכול לקרוא את שלה. התייעצנו המון, אבל לא חיפשתי את המילה. חיפשתי את המבט שלה כדי להבין את התחושה של עצמי ביחס למשהו. וכמובן, הייתה נחמה גדולה בקשר הזה".
זוג פנסים שחורים
השבוע נפתחה במוזיאון העיצוב בחולון תערוכה סביב דמותה של רונית. מאות פריטי אופנה מהארון הפרטי ומהסרטים שלה וכן קטעי וידיאו וסאונד, צילומים נדירים וטקסטים שכתבה. הזדמנות להבין את מסלול החיים – האמנותי, הרוחני, האופנתי – שהפך את אלקבץ לאייקון התרבות הישראלי והבינלאומי שהייתה.
שלומי מודה שלא תיכנן להפיק תערוכה על אחותו, בטח לא כל כך מהר. יחד עם אבנר ישר, אלמנהּ של רונית, החליטו לתרום את אוסף הבגדים המרהיב שלה לאחד המוזיאונים, אבל בעקבות פגישה עם יערה קידר, היסטוריונית אופנה ומרצה באוניברסיטת ניו־יורק, החליטו להפוך אותו לתערוכה שהיא יותר מעוד סיבוב במוזיאון. "רונית הייתה אדם מאוד פוליטי. ניסינו לחבר את הפרסונה הציבורית שלה אל הפרסונות הקולנועיות שלה. רונית ייצגה את הדמויות האלה לא רק בתוך הסרטים, אלא גם בחיים שלה, ולקחה עליהן אחריות".
זה נשמע שלמעשה תמיד הייתה "בתפקיד". אף פעם לא סתם רונית.
"כן, רונית הייתה 'בתפקיד'. היא לא 'חיה בסרט', אבל היא הבינה שהנוכחות שלה לא נגמרת כשצועקים 'קאט'. אני חושב שמגיל נורא צעיר רונית הבינה את הכוח של הייצוג והשתמשה בו כדי לקדם את האג'נדה הפרטית, הרוחנית, הפוליטית והתרבותית שלה".
הרבה שחקנים מתאהבים בדימוי שלהם. בטח אם הוא גדול מהחיים.
"לא. היא לא לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל את העבודה ואת הפעולה היא לקחה ברצינות תהומית. אם משהו היה חשוב לה, היא נלחמה עליו. לאורך השנים הייתה השתנות בדימוי שלה. הייתה תקופה שהיא הייתה מתאפרת עם המון שחור. עיניים זוג פנסים שחורים. בעשר השנים האחרונות זה נעלם, אבל אנשים זוכרים את השחור, את הדרמה".
איך לדעתך היא ראתה את האופן שבו אנשים תופסים אותה?
"בקריירה כזאת אתה ניזון מהחוץ, אבל הדימוי הזה גם האכיל אותה הרבה שיט. היא הייתה אישה נורא חזקה. היא לא הייתה צריכה לדבר כדי להוציא מתוכה עוצמות. היא הייתה צריכה להיכנס לחדר או לשבת ולשתוק. אנחנו מפחדים מאנשים עם עוצמה. ומובן שהסביבה מפחדת מנשים חזקות. גבר חזק סובל מזה פחות. אישה עוצמתית מאוד משלמת מחיר. אתה יודע, פעם שרפו על זה".
המחיר שהיא שילמה קשור גם בהיותה אישה מזרחית?
" לציבור הישראלי, שבמהותו יש משהו מאוד לאומני, עם איזשהו רצון עז למחוק כל הזמן את ההיסטוריה, ברור שלא הייתה לו שום דרך לקרוא את הדמות של רונית מתוך המקור שלה, מתוך זה שהיא אישה מזרחית, אישה שבאה ממשפחה מרוקאית, ששמעה ערבית וצרפתית. רונית הצליחה להיות מעל הרבה דברים בזכות הפרסונה היוצאת דופן שלה. אבל ברור שלקוראים של התרבות הישראלית, לא היו את הכלים לקרוא את רונית כטקסט. היא לא מזכירה להם כלום. היא לא מזכירה להם את סבתא שלהם. היא לא מזכירה להם את אמא שלהם. אולי היא מזכירה להם איזו שכנה שהם פגשו. בתוך ההגמוניה התרבותית הישראלית יש אלמנט חזק של דחייה מול כל מה שהוא לא לבן. זה חלק מהמהות הישראלית. תחשוב מה זה להיות אישה כמו רונית שרוצה לבטא את הנרטיב הפמיניסטי, הנשי, המזרחי, זה משהו מאוד קשה שמצריך מלחמה. הסרטים שרונית עשתה כבמאית וכשחקנית איפשרו את תחילת הייצוג הזה באופן שהחברה הייתה מסוגלת לשאת אותו. רונית ידעה להשתמש בכוח שלה מול הקהל כדי להביא את הייצוג הפנימי והחיצוני אל תוך הדבר".
הביקורות טענו שהיא מוגזמת, דרמטית מדי.
"הביקורות עליה היו קשורות בעוצמות האלה. היא הביאה את עצמה באופן מלא. זה מה שאנשים רצו וזה הדבר שגם הפחיד אותם. בסרט שלנו 'ולקחת לך אישה' יש סצנה שבה רונית יושבת בחדר עם עשרה גברים ושותקת, וסצנה של התפרקות, של מה שנקרא במרוקאית 'גיז'דור', סוג של קינה. על הסצנה הראשונה דיברו כעל מאסטרפיס, ועל הסצנה של הגיז'דור כסצנה פרועה, מוגזמת. כשהיא לא מדברת, זה מושלם, אבל ברגע שהיא צועקת את הכאב שלה, זה כבר איום ונורא. זה לא היה דיבור על קולנוע. הביטוי העוצמתי של רונית הפריע לאנשים, שנבהלו מאישה מרוקאית חזקה על המסך, והיא הייתה צריכה לשאת את זה. וזה לא היה קל. יש משהו פוגע בהשתקה".
איך זה השפיע עליה?
"את רונית לא עניין לעשות שום דבר שקל לה בו, והיא התחברה לכיעור כמו שהיא התחברה ליופי. היא יכלה להשקיע כמה שעות טובות בחדר האיפור לפני שהיא הייתה נכנסת לסט, אבל לא בהכרח כדי להיות יפה".
אתה מדבר על המחיר שהיא שילמה, אבל אני שומע גם בדידות גדולה.
"נכון. אנחנו נוטים לתאר את הצד העגום של הבדידות, אבל בדידות היא צורך. רונית בסופו של דבר הקימה משפחה, לא שברגע שיש לך משפחה אתה פחות בודד. יכול להיות שזה היה משהו בסיסי באישיות שלה שקשור ליצירה, שאי־אפשר שלא להיות בודדה. אני חושב שרונית אהבה לאהוב והייתה זקוקה להיות במקום שהיא אוהבת ונאהבת בו. אז כשאתה בודד ואתה רוצה לאהוב, אתה סובל במידה מסוימת. מצד שני, עובדתית, היא בחרה לאורך השנים באג'נדה, בעבודה, בפוליטיקה, באמירה. כנראה זה היה לה יותר חשוב. היא לא הייתה מוכנה לוותר על הדברים שהיא רצתה להגיד כדי לעשות משפחה. אז היא עשתה משפחה בגיל 47. זה לא אומר שלאורך השנים לא היה רצון בזה".
"לאסט קול"
אלקבץ הותירה אחריה בעל, האדריכל אבנר ישר, ושני ילדים – עמרי ושאלימר, תאומים בני חמש וחצי. "לא ציפיתי לזה", אמרה ל"ידיעות אחרונות" שנה וחצי לפני מותה. "האיש שלי פשוט הגיע. מישהו דאג להכיר בינינו. קיבלתי יום אחד טלפון. אבנר אמר שהוא קופץ ליום־יומיים לפריז לראות את התערוכה של לוסיאן פרויד. הייתי שם כי הוצאתי סרט חדש, ורצה הגורל ואבנר הגיע בדיוק ביום יציאתו. לפני שהוא פגש אותי, הוא פגש אותי בכתבה בעיתון. כעבור יומיים מצאנו את עצמנו באותה טיסה לארץ. ההתאהבות הייתה מאוד חזקה. שבוע לאחר מכן הוא הציע לי נישואים. כעבור חודש התחתנו. תקופה חלומית".
ממרחק הזמן, אומר שלומי, ההחלטה להתחתן ולהקים משפחה הייתה חלק מבשלות, אבל גם הבנה ש"הפעמון מצלצל, 'לאסט קול'. המפגש בין ה'לאסט קול' הזה ובין המפגש שהחיים זימנו עם אבנר איפשר את המעבר לשלב הבא מבחינתה. אילולא זה קרה, אני לא יודע להגיד לך אם היא הייתה נושאת איתה חרטות. אני מניח שזה היה רודף אותה באיזשהו אופן, אבל היא הייתה יודעת לקבל את זה, לעבד את זה, להפוך את זה לאמירה".
הרבה אנשים רואים בזוגיות ובילדים הגשמה עצמית. איך היא ראתה את זה?
"זוגיות וילדים זה משהו שהיא מאוד רצתה, אבל היא הייתה מדויקת. היה רגע מסוים שהיא אמרה: זה הרגע, זה הבן אדם, אלה החיים. זה היה אושר עצום. ההיכרות. הנישואים. ההיריון. הלידה. מפתיע גם למישהי שרגילה לחיות 46 שנים לבד. מפתיע ומשמח. היא חיכתה לאמהות הזאת שנים. אולי היא לא רצתה בה בגיל 20, 30 או 40, אבל היא רצתה בה".
היא רצתה בה רק בגרסה הקלאסית?
"כן. היא רצתה את כל החבילה. היא רצתה את הבית, את המשפחה, את המבנה הקלאסי של גידול ילדים במסגרת משפחתית. נראה לך מוזר שהיא רצתה את זה ככה?"
לא, אבל לאישה שנחשבה פורצת דרך, זה היה מובן גם אם היא הייתה בוחרת לעשות את זה אחרת.
"תחשוב שבשביל רונית לעשות ילדים זה פורץ דרך. אתה אומר, האישה הזו יש לה תפקיד ענקי בעולם הזה, אולי התפקיד שלה הוא לא לגדל ילדים. אבל כנראה היה לה משהו מאוד חזק להגיד גם בתוך הדבר הזה, שלכאורה נראה טריוויאלי. זה חלק מאוד חזק של החיים, למרות שאני לא יכול לדבר על חוויה של הורות, כי אני עדיין לא הורה בעצמי".
הוא בן 45, גר בתל־אביב עם בן זוגו, הקולנוען יובל אהרוני. מאז מותה של רונית הוא מנסה להעסיק את עצמו ככל האפשר. הוא הפיק שני סרטים שזכו לביקורות מצוינות ("לא פה, לא שם" ו"בן ממשיך"), עמד בראש מסלול הקולנוע במכללת ספיר, ובשבועות האחרונים היה עסוק בתערוכה. באופן טבעי, גם הקשר עם ילדיה של רונית ועם בעלה התהדק מאז שנפטרה. "אני מחובר אליהם מאוד, וזו נחמה מאוד גדולה. הקשר שלי עם אבנר, הקשר שלי עם הילדים, מנחם ומעצים".
אתה דוד במשרה מלאה?
"אני בא לפגוש את הילדים, אבל גם כדי לפגוש את אבנר. עם אבנר יש לי שיחות מדהימות על רונית. בכלל, דרך האנשים הקרובים אליי ושהיו קרובים לרונית, אני יכול לראות את החוסר הזה שבי כמשהו נורמלי. זה לא מובן מאליו".
רונית אמרה שהילדים שלה "הם הדבר הכי אדיר שעשיתי". אתה מרגיש אחריות לספר להם עליה?
"מחויבות עצומה. ברור לי שיש לי תפקיד בלהעניק להם את כל הזיכרון שיש לי מרונית. אני גם לא המקור היחיד. יש להם את אבא שלהם. אם הם ירצו בזיכרון הזה, אני אהיה ספר בספרייה הזאת. מה שחשוב יותר זה להיות שם איתם".
בשבוע שעבר, הוא מספר, חלם עליה שוב. חלום בשחור־לבן. היא עמדה רחוק ממנו, על סט קולנוע, מתכוננת לצילומים. גם הוא היה שם, וזה דווקא היה די מעודד, הוא נזכר בהדרגה, הרעיון שאולי מתישהו יוכל לחזור שוב לביים.
היו להם עוד הרבה תוכניות יחד. תסריטים שהתחילו לכתוב, סיפורים שרצו לספר. "יש דברים שוויתרתי עליהם באופן מוחלט, כי הם יועדו לרונית. הייתי רוצה לראות את רונית בת 80, עושה את ויויאן אמסלם. רוב הבמאים שעשו סרטים עם רונית, עשו איתה סרט אחד וחאלס. אני צילמתי איתה ארבעה סרטים (גם את סרטו "עדות" — א"ס). היא הייתה המוזה שלי בהמון מובנים. גם כשצילמתי אנשים אחרים, אותה צילמתי. עכשיו אין לי את מי לצלם. את מי אני אצלם עכשיו?
"אולי אני אעשה סרטים, אולי אמצא את עצמי במקום חדש. אין לי מושג. אני כן יודע שהדבר הזה שהיה רונית ושלומי אלקבץ, הקול הזה, נגמר. לא יהיה עוד סרט של רונית ושלומי אלקבץ".
מה אנשים לא ידעו על רונית?
"נראה לי שידעו מעט. הרבה אנשים לא הכירו את ההומור הסופר־מתוחכם שלה. הייתה לרונית יכולת מדהימה לצחוק על עצמה ולספר משהו מאוד קשה שקרה לה. זה אחד הדברים הכי מצחיקים שאתה יכול לדמיין בחיים".
נשמע שפיספסנו אותה כקומיקאית.
"בענק. היה קצת מזה ב'ביקור התזמורת'. חלמנו לעשות יחד קומדיה. הרצון והצורך לצחוק התגברו עם הזמן. ככל שהחיים נעשו יותר מורכבים, קשים, כואבים, היה צורך יותר חזק לצחוק".
הרבה אנשים שאיבדו את יקיריהם מרגישים שיש דברים שלא הספיקו לומר.
"חיים שלמים לא היו מספיקים לי להגיד לרונית את מה שרציתי להגיד לה. גלגול חיים שלם לא היה מספיק. יש מיליון דברים שלא נאמרו. אבל הדברים שכן הספקנו להגיד אחד לשני בחיים הם עצומים. עברו בינינו מאות אלפי מילים, אינספור מחשבות, אינספור רגשות. בילינו המון זמן ביחד, אבל זה לא הספיק לי. יש לי עוד מיליון דברים להגיד לה. הייתי רוצה לספר לה מה קורה לי עכשיו. אתה יודע, היא הייתה ההדהוד שלי, אני הידהדתי אותה. תמיד אמרתי לה שאני אוהב אותה, וגם ידעתי שהיא אוהבת אותי, אז אני לא יכול להיות קטנוני".
לפנייה לכתב/ת 
