ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צבי (צ'יבי) זיבל ז"ל. בדוח שכתב ביומן הטיסה, לא ציין את מעשה הגבורה שעליו עוטר
    7 ימים • 29.11.2017
    האוצר הסודי של גיבור ישראל
    ביום רביעי השבוע, כ"ט בנובמבר, היה אמור צבי (צ'יבי) זיבל לחגוג יום הולדת. במקום זה הגיעו בני משפחתו לקבל עבורו מחדש את אות גיבור ישראל שקיבל לאחר מותו, בתום מלחמת העצמאות. לקראת קבלת האות המיוחד, שרק 12 איש זכו לקבל בתולדות צה"ל, מסרה המשפחה אוצר בלום: מזוודת חפצים שהייתה שייכת לטייס הצעיר, ושמספרת — במסמכים, במפות, במשקפי טיס עתיקים — את סיפורה של המדינה הצעירה הזו ואת סיפורם של גיבוריה. עכשיו המזוודה המסתורית של צ'יבי נפתחת לראשונה
    אתי אברמוב

    זו הייתה אמורה להיות טיסה קצרה ושגרתית. דוח הטיסה מספר את הפרטים הטכניים. התאריך הוא 3 במאי 1948, 11 יום לפני הכרזת העצמאות הרשמית ועמוק בתוך מלחמת העצמאות. סוג המטוס: אוסטר, מראשוני המטוסים ששימשו את חיל האוויר, עוד לפני הקמת צה"ל. הטייס הרשום: צ'יבי. נותן הפקודה: גדעון. מקום ושעת ההמראה: תל־אביב, 08:35. מקום ושעת הנחיתה: תל־אביב, 11:00. במהלך הטיסה נרשמה נחיתת ביניים בבן־שמן, בין השעות08:50 ל־10:45. "המראתי מתל־אביב להעביר אדם עם מכשירים שונים לבן־שמן", סיכם עם נחיתתו הטייס צ'יבי, או בשמו המלא צבי זיבל, ביומן הטיסה, הלוג־בוק שכל טייס ממלא מיד עם הנחיתה עד היום. "היה עליי לחכות לו שם באירוע שעה ולחזור איתו. 5־2 דקות לאחר שכיביתי את המכונה החלה ההתקפה על השדה ועל בן־שמן מצד הכפר הערבי חדיתה הנמצא מזרחית לבן־שמן והחולש על השדה. לרגל ההתקפה אולצתי לשהות בכפר זמן יותר ממושך ולאחר סידורים מתאימים המראתי בחזרה".

    מכתב שקיבלו ההורים השכולים, המזמין אותם לקבל את כנפי הטיס של בנם
    מכתב שקיבלו ההורים השכולים, המזמין אותם לקבל את כנפי הטיס של בנם

     

    בסעיף "הערות" הוסיף זיבל בכתב ידו המסודר: "מסלול חדש לרוחב המסלול הישן הוקם ומוכן לשימוש. אורכו 640 מ' והוא מסומן יפה ונוח. הכפר הערבי חדיתה חולש על השדה במרחק 1,500־1,000 מ' ממנו ומסכן כל אווירון היורד, ממריא או שוהה במקום".

     

    ההורים השכולים אברהם ושרה זיבל )משמאל(, מקבלים את אות גיבור ישראל בשם בנם ביולי 1949
    ההורים השכולים אברהם ושרה זיבל )משמאל(, מקבלים את אות גיבור ישראל בשם בנם ביולי 1949

    רק פרט מהותי נשמט מהדוח: סיפור הגבורה של זיבל, שבתום המלחמה זיכה אותו באות גיבור ישראל — הצל"ש הראשון במדינה, שחולק ל־12 איש בלבד, על מעשי גבורה שביצעו תוך חירוף נפש במלחמת העצמאות ובקרבות שקדמו לה. רק ועדת האות, שחולק ביולי 49', לאחר תום המלחמה, סיפרה את מה שזיבל השמיט:

     

    "צבי יצא משדה דב להוביל אספקה ותחמושת לבן־שמן הנצורה. אותה שעה ריתקה אש האויב את מגיני המקום לעמדות. הוא נחת במסלול הצר וללא כל עזרה העביר את האספקה והתחמושת למקום מבטחים. כל זאת עשה בהיותו חשוף לאש האויב, שהתגברה ומנעה ממנו כל אפשרות לשוב אל המטוס. לפי הצעתו העמיסו אנשי המקום שקי חול על טרקטור, והוא הסיעו והעמידו בין האווירון ואש האויב. צבי הצליח להפעיל את המנוע אשר היה כבר נקוב כמה כדורים, קפץ לתוך האווירון וחזר בשלום לבסיסו".

     

    האם השכולה שרה זיבל , ליד גוף המטוס שבו נהרג בנה
    האם השכולה שרה זיבל , ליד גוף המטוס שבו נהרג בנה

     

     

    אבל טוראי אוויראי זיבל לא הגיע לקבל את האות. כשמונה חודשים לאחר מעשה הגבורה שלו, ב־28 בדצמבר 1948, במהלך המלחמה, הוא סייר מעל עוג'ה אל־חפיר (היום ניצנה) ונחת כדי להושיט עזרה לטייס אחר. בהמריאו, הותקף על ידי טייסת קרב מצרית. צרור שפגע במטוס שם קץ לחייו ולחיי הסייר שהיה עימו. לאחר מותו, הועלה לדרגת סגן.

    צ'יבי ואחותו אביבה, כילדים. השהות המשותפת בפנימייה קירבה ביניהם מאוד
    צ'יבי ואחותו אביבה, כילדים. השהות המשותפת בפנימייה קירבה ביניהם מאוד

     

    השבוע התאספו בני משפחותיהם של 12 הגיבורים, מקבלי אות הגבורה המקורי, כדי להשתתף בטקס מיוחד לרגל כ"ט בנובמבר בנוכחות הרמטכ"ל ולקבל מחדש את האות, באירוע שפותח למעשה את חגיגות ה־70 למדינה. כ"ט בנובמבר הוא תאריך סמלי במיוחד עבור משפחתו של זיבל, שנהרג והוא בן 23 בלבד והותיר אחריו הורים ואחות. לו נותר בחיים, היה חוגג בדיוק ביום זה את יום הולדתו ה־92. הוריו, אברהם ושרה, נפטרו לפני זמן רב. אחותו אביבה ושלושת ילדיה, אחייניו רוני, צבי וריבי, שאותם לא זכה להכיר, התרגשו מאוד לקבל מהצבא את ההזמנה המחודשת וגמלו עליה באוצר מרגש לא פחות: מזוודה ובה פריטים שהיו שייכים לזיבל בחייו, וכאלה שהגיעו לידי המשפחה לאחר מותו. חפצים שעל אף אילמותם מספרים את סיפורה של הארץ הזו ואת סיפורו של אחד מאמיצי בניה — יליד הארץ שהפך לאחד מראשוני חיל האוויר, לחם בעיקר במשימות אוויריות בגוש עציון ונהרג בחזית הדרום.

     

    ההורים השכולים שרה ואברהם זיבל, בסיור באתר נפילתו של בנם
    ההורים השכולים שרה ואברהם זיבל, בסיור באתר נפילתו של בנם

     

    רק 50 שעות טיסה

     

    צבי זיבל, שכולם קראו לו צ'יבי, נולד ב־29 בנובמבר 1925, ברחוב מאנה בתל־אביב, אז קצה העיר הצעירה. כבן לאנשי תנועת אחדות העבודה, התחנך במוסדות ששימשו את ילדי העובדים: בגיל שלוש למד בגן העירוני שברחוב בוגרשוב בתל־אביב, אצל הגננת חיה ברנר, אלמנת המשורר והסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח ביפו כמה שנים קודם לכן, ובכיתה א' עלה לבית הספר תל־נורדאו, שעם בוגריו נמנים גם אורי זוהר, יורם שפטל, תרצה אתר ויגאל מוסינזון, וששימש אז כבסיס האימונים של לוחמות ההגנה, לימים חיל הנשים.

     

     

    כשהיה בן תשע נסע עם אמו ואחותו לבקר את בני המשפחה שנותרו בלטביה. האם שרה שמחה להראות להוריה את הנכדים, והילדים שמחו מאוד לפגוש סבא וסבתא, דודים ואחיינים, כפי שמגלים הצילומים הישנים, שנשמרו במזוודה המשפחתית. שנים ספורות אחר כך תושמד המשפחה בשואה.

     

    בשובו ארצה עבר צ'יבי ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד חינוכי מיתולוגי נוסף, שעם בוגריו נמנו גם אריק איינשטיין ועלי מוהר, שלימים גם כתב עליו את השיר "שיעור מולדת", עיבוד למילים המקוריות שכתב בפולנית אפרים שמיר.

     

    באותן שנים חוותה משפחת זיבל משבר: בשל מחלת השחפת שבה לקתה האם, נשלחו הילדים לפנימיית בן־שמן. השהות בפנימייה, מעידה המשפחה, הפכה אותם לצוות שלא נפרד עד לאסון.

     

    צ'יבי עם אחותו אביבה, ביום חתונתה
    צ'יבי עם אחותו אביבה, ביום חתונתה

     

    הימים בפנימייה הנחילו לצ'יבי את אהבת החקלאות. הוא חזר לעוד שנתיים בבית חינוך עובדים, שם הצטרף לתנועת המחנות העולים, ובסוף חטיבת הביניים, עבר ללמוד בבית הספר בגבעת־השלושה, שבו הושם דגש על חקלאות. בין חפציו נמצאת עדיין תעודת התלמיד שלו וכרטיסיית נסיעות בקו תל־אביב־גבעת־השלושה. בתקופה זו גילה כישרון מוזיקלי וניגן משמיעה בפסנתר, בחליל ובגיטרה, כמו אחותו אביבה, שהייתה פסנתרנית והפכה למורה לריתמיקה. השניים היו מעלים מופעים מוזיקליים לשמחת בני המשפחה והחברים. "זו הייתה משפחה מאוד עליזה ובימי שישי היו תמיד מזמינים חברים", מספרת האחיינית רוני רוס־פירון.

     

     

    ב־1943, והוא כבן 18, הצטרף צ'יבי כחבר להסתדרות וקיבל פנקס אדום, שהקנה באותה עת מעמד וזכויות. במקביל הצטרף לפלמ"ח והשתתף בין השאר בהתקפה על משטרת שרונה ובפעולות לקראת הגעת אוניית המעפילים וינגייט, ואף ריצה עונשי מאסר בירושלים, בלטרון וברפיח, "כנראה נעצר בשל פעילותו בהגנה או בפלמ"ח", אומרת רוס־פירון. הוא עבר קורס מ"כים ופיקד על מחלקה, ובמקביל מצא עבודה בסולל בונה.

     

    יום אחד הגיע לבית הוריו וסיפר כי נבחר לאימוני טיס. "רק ל־50 שעות טיסה נבחרתי", סיפר לאמו המודאגת. אבל אחרי 50 טיסות באו מאה טיסות נוספות ואז פרצו הקרבות. בינואר 48' מכרו האנגלים לסוכנות היהודית 20 מטוסי אוסטר מפורקים, שהובלו ליקב שנמצא אז במחנה שרונה (היום מול הקריה) והורכבו מחדש. בחיל האוויר עטפו את שלדי המטוסים בכיסויי בד צבאי שעליהם הוטבע מספר סידורי. לעיתים, כדי למנוע מהאנגלים לדעת איזה מטוס מפציץ איפה, העניקו לשני מטוסים את אותו המספר. בין החפצים שנשמרו במזוודה ישנו גם חלק מכיסוי המטוס שבו צ'יבי נהרג ועליו המספר 0404, אך לא מן הנמנע כי מספר שכזה הופיע על עוד מטוס.

     

    "אמא סיפרה לי שהיא הייתה מגיעה אז לשרונה, מתחזה לחברה של צ'יבי והם היו מפטרלים ברחוב, לוודא שהבריטים לא יפשטו על המטוסים", מספרת רוס־פירון.

     

    המשימות של צ'יבי היו שגרתיות למדי: לטוס בקו תל־אביב־גוש עציון ולהצניח לשם תרופות ותחמושת. בנחיתותיו ניצל את הזמן למסירת הודעות ועידוד. בין שאר הפעולות שביצע, סיפק מים לקיבוץ יחיעם הצעיר ושימש עיניים לשיירות בדרך לירושלים, ואף היה זה שגילה ראשון את בסיסי התותחים של האויב שהפגיזו את ירושלים. אחת הפעולות שהשפיעו עליו ביותר הייתה זו שבה צפה מן האוויר בנפילת גוש עציון. צ'יבי אמנם הוביל קומץ פצצות פרימיטיביות ומחסניות ברן ללוחמים, אבל הגוש נפל והוא חש אוזלת יד גדולה.

     

     

    ביום האחרון להתגוננות נפגע גם מטוסו. צ'יבי נפצע אך לא הפסיק להטיל את הפצצות, ורק אז חזר לבסיסו. כשנחת, התגלו 14 פגיעות מכדורי אויב. לאחר המקרה מילא במשך זמן מה תפקיד של מפקד שדה תעופה ואז נשלח להכשרה בצ'כוסלובקיה. בין חפציו נמצא גם פנקס שבו רשם איך להגות מילים בצ'כית ואף כתובות ושמות של אנשים מקומיים. לאמו הביא משם במתנה סט של שש כוסיות יין, שאותן אחותו שומרת עד היום מכל משמר.

     

    צ'יבי לא הספיק לסיים את ההכשרה. בתום כמה חודשים נקרא בחזרה לארץ בשל מחסור בטייסים, ונשלח היישר לזירת הקרבות בנגב. שבוע לאחר מכן נהרג.

     

    רשומון מצמרר

     

    תיעוד הימים שלפני נפילתו, במסמכים שקיבלה משפחתו ושנשמרו, מפורט ומצמרר. ארבעה ימים לפני מותו, ב־24 בדצמבר 1948, קיבל תעודת כניסה לשדה התעופה בתל־אביב שלימים ייקרא שדה דב, משם היה אמור לטוס בפייפר. יומיים מאוחר יותר, נרשמה לו הדרכה עם אדם בשם אלי וסיור. המסלול: באר־שבע־חלוצה, חלוצה־עוג'ה, חלוצה־באר־שבע. למחרת, יום לפני מותו, טס בפייפר שמספרו 0408 , שוב בדרום.

     

     

    על יום ההתרסקות אין פרטים, מכיוון שצ'יבי והסייר שאיתו לא שבו מהקרב. אבל ב־22 באפריל 49', ארבעה חודשים לאחר האסון, קיבלה המשפחתו מכתב מא' אילון, ראש מחלקת הסעד של חיל האוויר, שניסה לתאם עבורה ביקור במקום הנפילה.

     

    מי שיודע יותר על האירועים הוא סא"ל מוטי חבקוק, ראש תחום היסטוריה ומידע בחיל האוויר שקיבל את החפצים מהמשפחה. "הטיסה שזיבל נהרג בה התקיימה במסגרת מבצע חורב, המבצע לכיבוש הנגב", הוא מספר. "זיבל היה אמור לחזור מטיסת סיור לבאר־שבע. בדרך הוא ראה שמטוס אחר תקוע במנחת של עוג'ה בגלל תקלה, זיהה שהטייס הוא נחום בירנבוים ונחת כדי לעזור לו.

     

    "באמצע הגיעו ארבעה ספיטפיירים. השניים לא היו בטוחים אם אלו מטוסי אויב או לא, וליתר ביטחון תפסו מחסה עד שהמטוסים חלפו. בסוף הם הצליחו להניע את המטוס של בירנבוים ולהמריא כל אחד במטוסו, ופתאום עטו עליהם ארבעה מטוסי אויב. בירנבוים הנמיך מיד וחזר למנחת. לימים יספר שראה שאחד המטוסים עט על המטוס של זיבל, ירה עליו והמטוס נפגע. זה הרי לא היה מטוס קרב. זה לא פח. זה בד, כלום. זיבל והסייר יצחק זמיר מחטיבת הנגב נהרגו".

     

    יומיים עברו מיום הנפילה ועד להלוויותיהם. "הדרכים לא היו דרכים, המבצע עדיין נמשך ולקח זמן לחלץ אותו," מסביר סא"ל חבקוק. "זה זמן לחימה של היישוב. מהרגע שזה קרה ועד להפצת המידע ולשליחת הרכב וזיהוי הגופה, זו פרוצדורה של יום וחצי".

     

     

    מסע ההלוויה של זיבל יצא מבית החולים הישן הדסה שברחוב בלפור בתל־אביב. לצד ההורים מוכי היגון, עמדו מעל הקבר גם האחות אביבה ובעלה הטרי מיכאל (מייק) פירון, שהיה המדריך שלה בהגנה בשיעורי קפא"פ ולימים עורך דין. "סבתא לקחה את האסון מאוד קשה", מספרת רוס־פירון, "ואמא דאגה לה, אז היא החליטה מיד להיכנס להיריון כדי שתהיה לה מטרה לחיות. במשפחה מספרים כי שערו של סבא הלבין בן לילה בעקבות הטראומה. בכל יום שישי סבא וסבתא היו עולים לקברו שבבית הקברות בנחלת־יצחק לשים פרחים. אני מגיל שלוש בבתי קברות — זוכרת אותם הולכים, שוטפים את המצבה, שמים פרחים, מורידים דמעה קטנה".

     

    המנהג הזה פסק, לפחות אצל האחות אביבה, עם הולדת ילדיה הנוספים: הבן צבי, שנקרא על שם הדוד והיום עורך דין המוביל את המשרד המשפחתי וריבי, בת הזקונים, היום עורכת דין גם היא. הבת הבכורה רוני, מחלוצות ההיי־טק בישראל, נחשבת לאישה הראשונה שביצעה אקזיט בארץ והיום עומדת בראש חברת ההיי־טק פנורמה.

     

    עם הגב אל הקיר

     

    לפני כמה חודשים צילצל הנייד של האחיינית ריבי אירני. "התקשרו מהצבא, לזמן אותנו לטקס קבלת האות", היא מספרת, "ושאלו אם יש לנו חפצים מיוחדים שנותרו לנו מאז".

     

    האחיינים מיד נזכרו במזוודה שעברה יחד עם אמם מבית לבית. "ידעתי שיש מזוודה ובפנים יש חלק מהמטוס", אומרת אירני, "אבל לא ידעתי שיש בה דברים נוספים. כשפתחנו את המזוודה, פתאום ראינו את המשקפיים והמקטרת והיומנים. הם לא זרקו כלום".

     

    "נורא התרגשנו", מאשרת רוס־פירון, "זו הייתה חוויה לא רגילה".

     

    מד קואורדינטות
    מד קואורדינטות

     

    אירני: "כל הסיפור שלו צף ועלה מחדש. מדובר באדם שנהרג לפני 69 שנה ואת מרגישה את כל חייו — מקלמר שהכיל את עפרונותיו, יומן בכתב ידו, ארנק שהתקשה מפאת הזמן. אני לא ידעתי שהוא עישן, למשל, או ניגן באקורדיון. עכשיו אנחנו יודעות שהיה לו אופנוע".

    משקפי טיס
    משקפי טיס

     

    "לימים פתאום גילינו שהייתה לו חברה", מחייכת רוס־פירון. "ואיך אני יודעת? כי פעם, לא כזה מזמן, לפני שלוש או ארבע שנים, נסעתי לסיור בעקבות התעופה בעמק יזרעאל וסיפרתי למדריך מי אני, והוא אמר: 'כן, הייתה לו חברה'. אחר כך קצת חקרתי ושמעתי שהיא מאוד התאבלה על מותו, אבל במשפחה לא הזכירו את זה והוא לא הציג אותה להורים. אנחנו בעצמנו לא ממש שאלנו כי כל המוות שלו היה דבר עצוב בבית. זה כאילו היה נושא סגור. הטלפון הזה מצה"ל חיבר אותנו לשורשים".

     

     

    נרתיק סיגריות
    נרתיק סיגריות

     

    אחרי שגמרו להתרגש ולפשפש במכתבים ובחפצים, העבירו האחייניות את תכולת המזוודה לצה"ל. בין השאר נמצאו שם מפות של פלשתינה, מד קואורדינטות באריזתו המקורית, משקפי טיס ישנים, ארנק, חגורה צבאית, סכין בנדנהּ, עיתונים מהתקופה, וגם יריעת הברזנט עם המספר 0404. "נדיר מאוד שמגיע ארגז כזה במצב כזה", מתרגש סא"ל חבקוק. "בכל זאת עברו 70 שנה ודברים כאלו לא נשמרים. לא מכל תאונה נשמר ציוד ואנשים גם לא שומרים". במיוחד, לדבריו, הופתע לגלות את יריעת הבד שהשתמרה. "נדיר לגלות היום חלק כזה, גדול יחסית. זה מאוד מרשים.

     

    סכין ונדן
    סכין ונדן

     

    “אנשים חיים בתודעה של 2017. מבחינתם מטוס זה אף־16־איי. אבל צריך להבין שבמלחמת השחרור נלחמו עם מטוסים קלים. במטוסים האלה לא הייתה חופה, לא היה גוף פח מלא. סביב המנוע וחלקים נוספים היה פח ושאר המטוס היה בד מתוח בין מוטות, ממש כמו טיסן. לכן היה צריך את המשקפיים, כדי להגן על העיניים. לפעמים זה בא גם עם קסדה. מרבית האנשים שהטיסו את המטוסים האלה היו בעלי רישיון טיס, לא לוחמי צוות אוויר".

     

    האחייניות ריבי (מימין) ורוני, עם תמונת הדוד
    האחייניות ריבי (מימין) ורוני, עם תמונת הדוד

     

    מה זה אומר?

     

    "יש הבדל בין לוחם שהוכשר להטיס מכונת מלחמה, לבין טייס שהוא נהג אווירון. צ'יבי עבר את קורס הטיס שלו במסגרת שירות האוויר וקיבל רישיון טיס משלטונות המנדט, רשויות התעופה האזרחיות של התקופה. איתו בקורס היו משה פלד, שעדיין חי והוא בן 94, אלי פיינגרש, מתי סוקניק, מנחם בר — פלמ"חניקים שהשלימו את הקורס בצ'כוסלובקיה כדי להיות לוחמי צוות אוויר. הוא לא סיים את הקורס כי החזירו אותו להילחם במבצע חורב.

     

    "הטייסת שהוא טס בה זו טייסת א', הראשונה בחיל האוויר. כשהיא קמה, לא היה לה אף מטוס קרב, רק מטוסים קלים. אפילו לא היו מטוסי תובלה, פחות ממטוסי ריסוס. קראו להם פרימוסים כי המנועים שלהם הרעישו כמו פרימוס. לחלקם הייתה שלדה כמו של מכונית ובחלקם היית יושב חשוף. במטוסים האלה הם עשו את כל המשימות.

     

    "ואז הוכרזה עצמאות ועל בסיס הטייסים האלו קם חיל האוויר. היו עסקאות נשק, אבל המטוסים הגיעו רק בסוף מאי 48'. עד אז, האנשים האלה נשאו בעול הלחימה עם מטוסים קלים — לא רק נגד היישוב הערבי במדינה אלא נגד צבאות מצרים וסוריה שפולשים. הייתה פה נחישות אמיתית להקים מדינה ואנשים האמינו שהם עם הגב אל הקיר. אסור לשכוח שחלק מהלוחמים האלה באו מאושוויץ. הם הכירו את האלטרנטיבה, ובמצב כזה יש לך כוחות שלא האמנת שיש בך".

     


    פרסום ראשון: 29.11.17 , 16:16