"עכשיו הזמן שלי לטרוף את העולם"

כל הופעה שלה שירה לוי מקדישה, עמוק בליבה, לסבתא שלה ז'קלין ליכטנשטיין ולאביה מור ז"ל. "תמיד, איכשהו, אני מוצאת שני כיסאות ריקים בקהל, ומדמיינת — בעצם מאמינה — שהם יושבים בהם וצופים בי, וזה עושה לי כל כך טוב על הלב", היא אומרת. "אבא שלי נורא אהב לשיר, זה היה החלום שלו, ועכשיו, כשאני שרה, אני חושבת שאני מגשימה, דרכי, את החלום שלו. סבתא שלי הייתה בכלל המעריצה הכי גדולה שלי והאמינה בי מאז שהייתי בת כלום. בכל ההופעות שלי היא הייתה מתייצבת בשורה הראשונה ורוקדת בקהל".

לוי, 19, פצצת אנרגיה כובשת ושחקנית מבטיחה שבתעשייה מנבאים לה עתיד ורוד, היא בתם של ענת ומור ז"ל, והנכדה של זוג הספרים המיתולוגי ז'קלין ז"ל ואביגדור ליכטנשטיין. אחיה יונתן, בן ה־18, הוא כדורגלן מבטיח בהפועל ת"א. לוי מוקפת בחברות, אבל החברה הטובה מכולן, היא אומרת, הייתה הסבתא ז'קלין, זו שליוותה אותה מאז ילדותה והייתה הכוח המלכד של המשפחה אחרי שאביה של שירה נפטר, כשהייתה בת 15. "סבתא שלי באמת הייתה הכי קרובה אליי", היא אומרת, "זה האובדן הכי גדול. אתה אומר איך היא, שהייתה באמת הלב של המשפחה והשמש שלי, זו שממנה הייתי שואבת את האנרגיות — איננה. אצלה הייתי בוכה, איתה הייתי הולכת לקניות. אני מסתכלת על החיים אחרת בזכותה. הייתה לה שמחת חיים שאני מנסה להשריש גם בעצמי. אני מנסה לסגל לעצמי אפילו מחצית מהנתינה שהייתה לה. היא הייתה העוגן של המשפחה. היא הייתה בשבילנו במצבים הכי קשים, כשאבא שלי נפטר, ופתאום כשאין את זה — זה נורא קשה וכואב".

את מדברת הרבה על הגעגועים לסבתא ופחות על הגעגועים לאביך.

"אני מתגעגעת אליו מאוד, אבל אחרי שאבא התאבד מה שהניע אותי בהתחלה זה הכעס, כעס גדול", היא אומרת ודמעה קטנה זולגת מעינה. "הסתכלתי על זה כדבר אגואיסטי. הבנאדם מפקיר אותך פה. משהו קצת לא בסדר, אז אתה הולך ומתאבד ומשאיר אותנו כאן בלי כלום? זה לא פייר. היום, אחרי שעברתי טיפולים פסיכולוגיים ודיברתי עם אנשים, אני מבינה שזה באמת סוג של מחלה ושזה לא היה בשליטתו. לא באמת יכולנו למנוע את זה, ואין לי מה לכעוס עליו.

"העבודה הייתה גם בריחה במקרה הזה. שבוע אחרי שאבא נפטר טסתי לטקסס להופיע עם הלהקה של הצופים, בלי לחשוב פעמיים. זאת לא הייתה בכלל שאלה. זה הכי הבריחה שלי. שם אני יכולה לפרוק. אני עובדת הרבה עם הכאב ולוקחת משם הרבה דברים לדמויות, גם שמחה. זה באמת נורא מחשל. היום אני לא כועסת עליו כמו בהתחלה, אני אוהבת אותו מאוד ועושה את מה שאני עושה גם בשבילו".

אבא שלך הספיק לראות אותך מופיעה?

"הוא ראה אותי כשהייתי בלהקת צופי תל־אביב ובפסטיגל, כשהייתי בת שש. צילמתי סרט בגיל 13 והוא יצא רק אחרי שהוא נפטר, אבל הוא היה איתי בכל התהליך של הצילומים והכי התלהב. הוא ראה בי צד קומי שאף אחד לא ראה קודם. הוא היה נקרע ממני מצחוק, ועכשיו גם אני מגלה בי את הצד הזה. גם בפסטיגל, שבו אני מופיעה עכשיו, אני עושה תפקיד קומי וזה משמח אותי".

ומאיפה הכוח של נערה להתמודד עם שני אובדנים כל כך גדולים?

"אני מבינה שאין מה לעשות, החיים ממשיכים והשעון ממשיך לתקתק, ועדיין יש חדשות בטלוויזיה ואנשים ממשיכים את החיים. אז מה תעשה, תיתקע? זה לא מה שאבא שלי היה רוצה שיקרה ולא מה שסבתא שלי הייתה רוצה. סבתא שלי, שהייתה אדם כל כך אופטימי ושמח, הדבר האחרון שהיא הייתה רוצה זה שאשב בבית ואתאבל. אני גם לא רוצה לשקוע בדיכאון ואז גם סבא שלי, שאני כל כך אוהבת, ישקע בדיכאון. מה ייצא מזה? החיים קצרים".

שירה הייתה לצידה של סבתה ז'קלין ביום האחרון לחייה. "היא התקשרה אליי כשלא הרגישה טוב, ואני זו שלקחתי אותה לבית החולים", היא מספרת. "מהצד זה נראה כמו איזה צינון קטן, לא משהו רציני. אמרתי לה, 'סבתא, את כולה מצוננת, את באמת רוצה ללכת לרופא?', והיא אמרה לי, 'שירה, תקשיבי, אני לא אומרת לך סתם'. נסענו לקופת חולים וגם שם זה לא נראה משהו רציני. היא גם הייתה האישה הכי חזקה שאני מכירה, אז לא יכולתי לצפות את זה. היה לה קצת קשה לנשום, אבל זה לא נראה משהו כל כך רציני, שתוך שעתיים היא תמות.

"הבדיקות בקופת חולים היו תקינות, אבל סבתא אמרה, 'יש לי מנוי לשחל, אולי נזמין אמבולנס ליתר ביטחון'. הזמנו אמבולנס ונסענו לאיכילוב. היינו עוד במיון כשסבא שלי הגיע. בשנייה שסבא הגיע, כאילו היא חיכתה לו, היא נפטרה מתסחיף ריאה".

הספקת להיפרד ממנה?

"כשסבא הגיע נתתי להם את הדקה שלהם לבד, למזלי. לא רציתי לזכור אותה מתה. הייתי מאחורי הווילון כשסבא אמר, 'תקראו לרופא', ואז התחילו לצעוק במיון, 'החייאה, החייאה', והוציאו את כולם החוצה. גם כשניסו להחיות אותה אמרתי, 'טוב, ברור שהיא עוברת את זה. היא הכי חזקה בעולם. עברו כבר כמעט שנתיים מאז, ועד עכשיו אני לא מאמינה".

נלחמת בשיניים

לוי חלמה עוד כילדה לשיר ולשחק. בגיל שש, אחרי שנידנדה לאמא שלה, הגיעה לאודישנים לפסטיגל והופיעה כאחת מילדי הפסטיגל. אחר כך הצטרפה ללהקת צופי תל־אביב, שירתה בתיאטרון צה"ל, ועכשיו, מיד עם השחרור, היא מופיעה ב"סטורי של פסטיגל", ההפקה החדשה של הפסטיגל, הפעם כשחקנית מן המניין.

זאת לא ההפקה הראשונה שלה. היא כבר הספיקה לשחק בסדרות "פלשבק", "המלאך ששומר עליי" ו"סוסי פרא" ולהריץ מופע עם עמית רהב. לוי לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים וחשפה כישרון עם פוטנציאל מבטיח להמשך הדרך. בכלל, ללוי חשוב להדגיש שהיא לא מכוונת רק לעולם הילדים, ורואה את עצמה בעתיד הקרוב בתפקידים דרמטיים וקומיים גם בסדרות והצגות שפונות לקהל מבוגר. "אני נלחמת בשיניים בשביל כל תפקיד, ואני לוקחת שיעורי משחק פרטיים ושיעורי פיתוח קול וקורעת את התחת".

הם משפחה מלוכדת. אמא שלה, ענת, היא חברתה הטובה ("היא ממש כמו אחותי. היא התנהגה כמו לביאה אחרי המוות של אבא"), ואחיה יונתן הוא אחד האנשים הקרובים אליה ביותר. "גם בקריירה של יונתן אבא שלי איכשהו השתלב", היא אומרת. "אבא היה אוהד שרוף של הפועל תל־אביב. הוא הרעיל את הבית שלנו על הפועל. אני זוכרת שבתור ילדה בת שלוש הלכתי למשחקי כדורגל בבלומפילד וישבתי בשער 5, ואת אח שלי צובע את הפנים באדום־לבן. הציעו לאח שלי להיות במכבי תל־אביב והציעו לו קבוצות אחרות, אבל הוא לא הסכים. למכבי אני לא חושבת שהוא היה הולך, כי הוא לא מסוגל ללבוש צהוב. אבא שלי הכי האמין בו בעולם".

מי מלווה אותו היום למשחקים?

"סבא שלי ממלא עכשיו את התפקיד שאבא שלי מילא. הוא נוסע לכל המשחקים שלו, מסיע אותו לאימונים ומחזיר אותו. הוא יודע מתי האימון מתחיל ומתי הוא נגמר. אם אני רוצה לשאול איפה יונתן, אני מתקשרת לסבא. סבא הוא כמו המנג'ר שלו. אני שמחה שיש לסבא את זה, כי אולי זה קצת מוציא אותו מהתחושות הרעות ויש לו במה להתעסק".

ויש גם אהבה

טיול אחרי צבא? שטויות. "מספיק לי שבועיים פה שבועיים שם", היא אומרת. "אני לא יכולה לסבול שיהיו בארץ אודישנים ואני אפסיד אותם. אני מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי לטרוף את העולם. אני עובדת ועושה את מה שאני אוהבת".

והיא גם מאוהבת. קוראים לו אורי בן־לולו, והוא מבוגר ממנה בכמעט עשר שנים. "אל תתפלא שהוא מבוגר ממני כמעט בעשר שנים", היא אומרת. "אתה רואה שאני לא מדברת איתך כמו ילדה בת 19. אני גם לא אחת שתיזרק עכשיו בדרום אמריקה או בהודו. זה לא מושך אותי. אבל אנחנו כן מטיילים. אורי היה אלוף הארץ ברכיבה על סוסים, אז אנחנו רוכבים הרבה על סוסים. אחת העובדות של סבתא שלי הכירה לי אותו. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון".

אז משחק זה החלום הכי גדול?

"החלום הכי גדול שלי זה לעשות תיאטרון. אולי גם מחזות זמר. מובן שאני רוצה לעבוד בחו"ל, וכן, אני רוצה מאוד להקים משפחה למופת". •

"סטורי של פסטיגל" יעלה היום ב־16:00 וב־19:15 במרכז הקונגרסים בחיפה, ובהמשך ברחבי הארץ