yed300250
הכי מטוקבקות
    אסנת פישמן. צילום: טל שחר
    24 שעות • 29.11.2017
    "זה התפקיד הכי קשה שעשיתי בחיים"
    אסנת פישמן מגלמת את אסתי וינשטיין ז"ל במחזה "עושה כרצונו" וזה ממש לא קל לה. דמותה של וינשטיין, שעזבה את חסידות גור במחיר אובדן הקשר עם בנותיה ולבסוף גם חייה, לא מרפה ממנה אפילו כשהמסך יורד. "לא יכולתי להתנתק, להניח את הטקסט בצד, לחזור הביתה ולחייך. אני ממשיכה לחיות את החושך על פני תהום", היא אומרת. הדבר שמפתיע אותה יותר מכל הוא זרם החרדים והחרדים־לשעבר שמגיעים לצפות בהצגה ומבקשים לחלוק איתה את סיפוריהם
    סמדר שיר | צילום: טל שחר

    אלמה, בתה הבכורה של אסנת פישמן, לא צפתה וגם לא תצפה בהצגה "עושה כרצונו". היא רק בת שמונה וחצי. הספיק לה לראות את אמה חוזרת הביתה מותשת, לא אחת בעיניים דומעות. אלמה, תלמידת כיתה ג', אמרה: "אמא, החזרות אף פעם לא היו כל כך קשות".

     

    והיא צודקת. "עושה כרצונו", מחזה שכתב מוטי לרנר על פי ספרה של אסתי וינשטיין ועלה בתיאטרון "הבימה" בבימויה של איה קפלן לפני כשלושה שבועות, היא הצגה מטלטלת שלא מותירה אף עין יבשה בקהל. סיפורה של אסתי וינשטיין הסעיר את המדינה. היא יצאה מחסידות גור לעולם החילוני, ויצרה לעצמה חיים חדשים בעולם החילוני. אבל שש מתוך שבע בנותיה ניתקו איתה קשר באופן מוחלט, והדבר עינה את נפשה עד שלבסוף, לפני קצת יותר משנה, התאבדה.

     

    "זה התפקיד הכי קשה שעשיתי מעודי", אומרת פישמן. "כשסיימתי את יום החזרות לא יכולתי להתנתק, להניח את הטקסט בצד, לחזור הביתה ולחייך. התאמצתי מאוד לתפקד כמו אמא רגילה, כמו תמיד, אבל המשכתי לחיות את החושך על פני תהום".

     

    איך נכנסים לדמות של אישה כל כך שונה ממך?

     

    פישמן במחזה "עושה כרצונו" | צילום: ג'ראר אלון
    פישמן במחזה "עושה כרצונו" | צילום: ג'ראר אלון

     

     

    "רק כשקיבלתי על עצמי את התפקיד, קראתי את הספר שאסתי כתבה, ראיתי המון קטעי יוטיוב על חרדים וגם נסענו, כל הקאסט, למאה שערים. הסתובבתי ברחובות וניסיתי לדמיין שאני נושמת את האוויר שאסתי כבר לא יכולה לנשום. נפגשתי עם בתה של אסתי, תמי מונטג, שיצאה בשאלה והייתה היחידה משבע בנותיה ששמרה איתה על קשר. נפגשתי גם עם חנוך, אחיה של אסתי, והצגתי להם המון שאלות. איזו מין אישה היא הייתה, מה שימח אותה, מה העלה בעיניה דמעות".

     

    ומה הבנת?

     

    "הבנתי שהגיבורים הכי גדולים שחיים בתוכנו הם האנשים שיצאו מהחסידויות הקיצוניות. לצאת מהקהילה הקיצונית והסגורה זה קשה אפילו יותר מלנטוש את המדינה. בתה ואחיה סיפרו לי שכשאסתי חזרה בשאלה המשפחה שלה נידתה אותה, אף אחד לא דיבר איתה. היא הגיעה לאזור חילוני, הכל היה חדש עבורה וזר. גם תמי, בתה, היא גיבורה. בת 28, חד־הורית, מגדלת ילד בן 9, בלי גב של משפחה. איפה אני הייתי בגיל 28?"

     

    איפה?

     

    "לאסתי היה האומץ לומר 'רוצה להיות מאושרת'. זה היה חטאה". אסתי וינשטיין ז"ל
    "לאסתי היה האומץ לומר 'רוצה להיות מאושרת'. זה היה חטאה". אסתי וינשטיין ז"ל

     

     

    "הייתי בתל־אביב, שיחקתי בקאמרי, גרתי בדירה שכורה וחיפשתי אהבה. הכל היה סבבה, או שלא, אבל הייתה לי תמיכה של הוריי ואחותי. יכולתי לחיות את החיים, לטוב ולרע, מפני שלא הייתי בודדה על פני האדמה".

     

    האישה שהתעקשה על אהבה

    מיום שעלה לבמה, "עושה כרצונו" יצר תופעה. הצופים שהרטיבו את הממחטות ממתינים לפישמן בתום ההצגה. "לאחת ההצגות הראשונות הגיע זוג מירושלים — חרדים, אבל מחסידות פחות קיצונית מגור — שהיו שכנים של משפחת וינשטיין", מספרת פישמן. "בנותיהם למדו עם הבנות של אסתי. הם סיפרו לי שאסתי הייתה כל כך אדוקה עד שאסרה על בנותיה לשחק עם ילדים שנחשבו ל'מקולקלים' מפני שהם לא לבשו גופייה לבנה מתחת לחולצה. אסתי לא יצאה נגד הדת כמו שניסו לטעון אחרי התאבדותה. חסידי גור הקיצוניים בטוחים שאלוהים שוכן אצלם בכיס ומצהירים שהתקנות הן מעל הכל. אם בעלך לא מרים עלייך יד אז אין סיבה להתגרש, ולאסתי היה האומץ לומר, 'יש סיבה, אני רוצה להיות מאושרת'. זה היה חטאה".

     

    יואב דונט מגלם בהצגה את יעקב, בעלה של הדסה. כשאני מספרת לפישמן שדמותו של הבעל בהצגה, בניגוד לדמותו בספר, הצליחה לעורר בי אמפתיה מפני שהוא נראה כמי שנקרע בין הפטיש לסדן, בין אשתו לתקנות, היא מתקוממת. "בין אסתי לבעלה היה משהו שלא התאים ולא עבד", היא אומרת, "זה קורה גם אצל זוגות חילוניים, אבל העובדה שאסתי התעקשה שהקשר שלה עם בעלה יכיל גם אהבה היה חריג מבחינת הדת. התקנות יצרו ביניהם ניכור והרחיקו אותם זה מזו. הרי התורה מחייבת את הבעל לענג את אשתו, וקיום המצווה נחשב לעונג שבת. הרי הגמרא אוסרת על פרישות. אז מי המציא את התקנות המטורפות האלה?"

     

    בין הצופים שביקשו לשוחח איתה בתום ההצגה היו חוזרים בשאלה שסיפוריהם חוררו את ליבה. "בחור צעיר סיפר לי שהוא התחתן בשידוך. הוא ראה פעם אחת את מי שתהפוך לאשתו, ופגישתם השנייה הייתה מתחת לחופה. איך אפשר לחיות ככה? סיפרו לי על המשגיחים שיושבים לך על הווריד, ועל איך שמלמדים את הבנים ללכת לשירותים מבלי לגעת במה שיש להם בתחתונים. יש טכניקה מיוחדת. וכל רעיון הנידה; בסדר, בימים מסוימים בחודש נאסר לקיים יחסי אישות, אבל אישה אמורה להגיע לרב ולהראות לו את הניירות שהיו תחובים בתוך גופה כדי לקבל ממנו אישור לקיום המצווה? זה לא סוטה? אני גם לא מבינה למה בימי הנידה אסור לבני הזוג להעביר ביניהם חפץ ולמה בצאתם לרחוב הגבר הוא הראשון שצועד והאישה משתרכת כמה צעדים אחריו. בעלי קיבל שיחת טלפון מגבר חרדי שהיה בהצגה ולדבריו לא הפסיק לבכות. הוא רוצה להתגרש ואיימו עליו שאם יעזוב את אשתו הוא לא יראה את ילדיו לעולם. המשגיחים מנהלים את חייהם של החרדים בעזרת איומים והפחדות והם יודעים שילדים הם הנשק האחרון. אם חשבתי שהדת יכולה להיות נחמדה, המחזה הזה הוריד לי הכל. עד הסוף".

     

    אל תגזימי. יש נשים חרדיות המעידות שהאישה היא מלכה.

     

    "כמה? איפה? לאישה מחסידות קיצונית אין שום זכות קיום משל עצמה. היא חייבת ללדת, לבשל, להחזיק את הבית ולעבוד לצורך פרנסה. זו מלכה?"

     

    על הבמה עומדות שתי מיטות.

     

    "דווקא לרעיון של מיטות נפרדות אני מסוגלת להתחבר. השינה שלי נורא קלה והייתי שמחה לישון במיטה משלי. אמנם בעלי לא נוחר, הוא ממש שקט, אבל קשה לי לישון ביחד. כל תזוזה מעירה אותי".

     

    מה סיפרת לאלמה, בתך, כשהיא שאלה במה עוסקת ההצגה?

     

    "שזו הצגה על אישה נורא עצובה שהפרידו אותה מילדיה. זה רק רובד אחד מהמחזה, אבל בעיניי הוא הכי משמעותי. אסתי הצליחה לחזור בשאלה ולהתמודד לבדה, הייתה לה אהבה, הייתה לה עבודה והיא בנתה לעצמה חיים חילוניים. רק בתחום אחד היא לא מצאה מנוח לנפשה: הפרידה מבנותיה. לפעמים, כשאני לא רואה את הילדים שלי עד הערב, אני מתכווצת. אלה ממש כאבים פיזיים".

     

    "לא הרגשתי את אלוהים"

     

    פישמן נחשבת כיום לאחת השחקניות המוכשרות והעסוקות בתיאטרון הישראלי. היא מככבת בשנים האחרונות בכמה מההצגות הבולטות בתיאטרון הלאומי, ביניהן "המאהב", "חיזור גורלי" ו"יחסים מסוכנים". כיום היא משחקת בשני תפקידים מרכזיים: ב"לבד בברלין", על פי ספרו של האנס פלאדה, בבימויו של אילן רונן, שזוכה להצלחה גדולה בארץ וקטף שבחים גורפים כשהוצג לפני כחודש בברלין, וכן ב"לאב לאב".

     

    כשהתפקיד ב"עושה כרצונו" הוצע לה לראשונה, פישמן לא חשבה פעמיים — וסירבה. "הכרתי את המקרה באופן שטחי", היא אומרת. "בעשר השנים האחרונות, מאז שהתחתנתי וילדתי שני ילדים, אני משתדלת להתמקד ברגעים השמחים של החיים. כשמשה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, הציע לי את התפקיד, אמרתי לו 'אין מצב, זה גדול עליי'. אני מכירה את עצמי ויודעת מה קורה לי כשאני צוללת פנימה או יורדת למרתפים".

     

    ככה, בקלי קלות, ויתרת על תפקיד ראשי?

     

    "אני כבר מלא שנים במקצוע ועושה, בדרך כלל, תפקידים ראשיים. קפטן כיבד את רצוני והציע לי תפקיד בהצגה אחרת, משהו שפחות דיבר לליבי. כשהבנתי שעליי לבחור בין 'עושה כרצונו' לבין הצגה שפחות עניינה אותי, קיבלתי החלטה ועשיתי קפיצת ראש לתוך הסיפור העגום הזה, שלצערנו הוא לא יוצא דופן במגזר החרדי".

     

    את מתחרטת?

     

    "אפילו לא לרגע. 'עושה כרצונו' לימד אותי על החשיבות של תיאטרון חברתי. אין תפקיד ספציפי שעליו אני חולמת, אבל הייתי רוצה לעשות עוד תפקידים כאלה, שירעידו את הסיפים ואולי יצליחו לחולל שינויים".

     

    פישמן, 45, נשואה לאורן גורביץ, בעל משרד לניהול והפקה של אמנים כמו יהודה פוליקר, ריקי גל ובלקן ביט בוקס. השניים הורים לשני ילדים - אלמה (8) ואיתמר (5). לדמות אותה היא מגלמת היו שבע בנות כבר בגיל 34. "עד גיל 35 הייתי רווקה תל־אביבית ובשנים האחרונות של רווקותי גם הייתי ממורמרת. זה לא פשוט לחפש אהבה בעיר הגדולה. מספר הרווקות עולה פי כמה וכמה על היצע הגברים, ובשלב מסוים כבר חששתי שפיספסתי את הרכבת".

     

    שקלת את האופציה של אימהות ללא טבעת?

     

    "שקלתי?", היא מגחכת, "הייתה לי תוכנית מגובשת. סיכמתי עם ידיד שלי שנעשה ביחד ילד, אבל אז הלכתי להופעה בזאפה ופגשתי את אורן".

     

    לך עצמך היו אי־פעם יחסים כלשהם עם הדת?

     

    "בגיל 33 היה לי איזה שלב שבו חיפשתי את עצמי וניסיתי להתקרב לדת. במשך שנה למדתי קבלה אצל הרב יובל אשרוב־הכהן שהוא איש מדהים. השיעורים שלו היו מרתקים, אלה היו שיעורים לחיים, אבל כשהוא עבר לקיום מצוות פחות התחברתי. אני מאמינה בכוח עליון, בכוח של הטבע, אבל לא באלוהים שאומר 'נו, נו, נו, זה מותר וזה אסור'. ניסיתי לשמור שבת. קניתי מיחם, חתכתי את נייר הטואלט לריבועים, בחרתי את האורות שיישארו דלוקים, הלכתי לתפילה בבית הכנסת שהיה קרוב לביתי, ולמרות כל זה לא הרגשתי את אלוהים. הבנתי שאני מבדילה את עצמי מכל מה שסובב אותי. במהלך אותה שבת התעצבנתי על משהו, הדלקתי את הטלוויזיה ואמרתי 'די, ההצגה נגמרה, זה לא אני'. במבט לאחור אני חושבת שקל יותר לעבור את התהליך של חזרה בתשובה כשאת בזוגיות".

     

    כיום את מדליקה נרות שבת?

     

    "לפעמים, אבל לא בשעה המדויקת, ואני לא מקדשת את השבת. הנרות, בעיניי, הם חלק מהמסורת היהודית, שלא קשורה לעובדת היותנו דתיים או לא דתיים". •

     

     

    לא הספקתם? אתם חייבים לקרוא את "עושה כרצונו", היומן המטלטל של אסתי וינשטיין

     


    פרסום ראשון: 29.11.17 , 21:12
    yed660100