דליה בסה כנראה לא תזכה בפרס נובל לשלום. משום מה מקובל להעניק את הפרס הנכסף למנהיגים שאוהבים לדבר על שלום, לא למי שיוצרים אותו בשטח. מה גם שרשמית בסה היא פקידה ב"מנגנון הכיבוש", מה שמפחית כמעט לאפס את סיכוייה להתייצב בטקס החגיגי באוסלו.
צילום: אוהד צויגנברג, עריכה: הילה רוזנברג
בעוד רוב הישראלים לא מכירים אותה, ברחוב הפלסטיני היא מכונה מלאכ - מלאך. מספר הנייד שלה מועבר מפה לאוזן ומתקשרים אליה בכל שעות היממה. המלאך עונה גם בשלוש בלילה.
בסה, 66, היא מתאמת הבריאות של המינהל האזרחי ביחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). תפקידה הפורמלי הוא לשבת בנחת בלשכתה ולתאם בין משרד הבריאות הפלסטיני למשרד הבריאות הישראלי. היא לא הייתה אמורה להציל את חייהם של מאות ילדים פלסטינים, לא לבקר אותם בבתי חולים, לא לצאת איתם לטיולים, ובטח לא להפוך אותם לילדים שמעולם לא היו לה.
את דרכה המקצועית החלה לפני 47 שנה במשרדי הממשל הצבאי במזרח ירושלים. "עבדתי מגיל צעיר", היא מספרת, "כי גדלתי במשפחה דלת אמצעים וההורים לא יכלו לסייע לי עם הלימודים. הם עלו מעיראק וגרנו בדירה קטנה בקטמון". עם השנים, במקביל לעבודתה, למדה ערבית ולימודי תעודה במינהל מערכות בריאות ובמשאבי אנוש. את תפקיד המתאמת היא ממלאת כבר 19 שנה.
"אחרי הסכם אוסלו ב־94'", אומרת בסה, "הכנו את כל התיקים והמידע והעברנו את האחריות על הבריאות לרשות הפלסטינית. מוניתי אז לסגנית המתאם, ואחרי כשלוש שנים למתאמת. בהתחלה זה הלך טוב. הייתה תקופה שישבנו יחד עם נציגי הרשות וסייענו להם לפתח את מערכת הבריאות הפלסטינית. עם הזמן, בעקבות פיגועים ואירועים אחרים, נוצרו משברים והתיאום כמעט נקטע. ב־2002, אחרי מבצע חומת מגן, הכל נפרץ, ותושבים פלסטינים שלא היה להם מענה התחילו להגיע אליי ישירות".
הפניות הראשונות הגיעו אל משרדה במינהל האזרחי הסמוך לבית אל. "התקשרו אליי מהביטחון ושאלו אם הזמנתי מישהו לפגישה. אמרתי שלא וירדתי לראות במה מדובר", היא נזכרת. "עמד מולי אבא עם ילד בזרועותיו. הוא הסביר לי שהילד בן שנתיים, אבל נראה רק בן כמה חודשים והצביע על הרגליים החולות של בנו. לקחתי ממנו מהר את הפרטים ועליתי למשרד. ישבתי שם, תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי איך אפשר לעזור. צריך היה למצוא בית חולים שיתאים ויסכים לטפל בילד, ובמקביל מקורות מימון".
בסה מצאה פתרון לשתי הבעיות. הפעוט נותח בהצלחה.
לך תחפור קבר לבן שלך
אחרי שבסה עזרה לאחד, הגיעו הבאים, מי למשרד ומי לנייד. כיום בסה מחזיקה שני מכשירי טלפון - אחד ישראלי רגיל ואחד שיכול לקלוט שיחות מכל מקום ברשות הפלסטינית. המכשירים צמודים אליה תמיד, כדי שתוכל לנהל מיד כל מקרה שבו חייו של פלסטיני נמצאים בסכנה ואין אפשרות להציל אותם בבתי החולים שברשות.
כך ניצלו חייה של סג'ה חממרה מהכפר חוסן הסמוך לבית־לחם. "סג'ה הייתה במצב מאוד קשה", מספר דודה, עימאד אל־בטחה. "בגיל 15 הכליות שלה הפסיקו לתפקד, והיא עברה טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. חיפשנו מישהו שיעזור ולא מצאנו, עד ששמענו על דליה. הגעתי לטלפון שלה וסיפרתי לה על סג'ה. היא באה לפגוש אותה כמה פעמים בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים ועקבה אחרי המצב הרפואי שלה. זאת הייתה הפתעה אדירה בשבילנו. פתאום מישהו רוצה לעזור, מרגיע אותנו ומבטיח לנו שהכל יהיה בסדר".
כאשר מצבה של סג'ה הידרדר, בסה דאגה להעביר אותה לבדיקות שונות בהדסה ובשערי צדק. "בעקבות אי־תפקוד הכליות, נפגע גם הכבד שלה", היא מסבירה. "נקבע שהיא זקוקה להשתלת כבד ואחריה להשתלת כליה. המינהל האזרחי הצליח לגייס כסף לעניין, וחיפשנו תורם. אבא של סג'ה נמצא כמתאים לתרום אונת כבד. תיאמתי את ההשתלה מול בית החולים בילינסון ומרכז ההשתלות במשרד הבריאות והצלנו את סג'ה. תראי איזו ילדה מתוקה היא היום".
מתוקה, כן. ילדה - לא ממש. סג'ה כבר בת 26, סטודנטית למינהל בריאות באוניברסיטה בבית־לחם. אולי בחרה ללמוד זאת בעקבות מה שעברה בעצמה, ואולי בעקבות מי שסייעה בהצלתה, שהכשרתה המקצועית דומה. "אם לא הייתי פוגשת אותך לא הייתי היום בחיים", היא אומרת לבסה בערבית ומחבקת אותה. "אני אוהבת אותך. בזכותך אני נמצאת פה חיה ושמחה, בלי כאבים, בלי דיאליזה. תודה, דליה".
לוג'ן אל חיאת עדיין ילדה. היא בת 12, ומרגע שהיא רואה את בסה קשה להפריד ביניהן. בסה מלטפת, מחבקת. לוג'ן מתרפקת.
בגיל שלוש עברה לוג'ן את השתלת מח העצם הראשונה שלה - אחרי שחלתה בלוקמיה. בסה פגשה אותה לראשונה שנה אחר כך, "בטיול בספארי לילדים פלסטינים שטופלו בישראל", היא מספרת. "אנחנו מארגנים, יחד עם עמותות שונות, ארבעה טיולים כאלה לאורך השנה. ילדה מתוקה, לוג'ן. שמרתי על קשר עם המשפחה, וכמה חודשים אחרי הטיול הם סיפרו לי שטיפולי הכימותרפיה וההשתלה נכשלו. הרופאה שטיפלה בה הבהירה לי שהיא על סף מוות.
"הבנתי שחייבים לחפש לה תורם אחר, הפעם לא מהמשפחה שלה. פניתי לעזר מציון. הם מצאו במאגר שלהם חיילת בשירות סדיר שמתאימה לתרומה. החיילת הסכימה לתרום, גייסנו את הכסף, וההשתלה בוצעה בהצלחה. לוג'ן כבר שבע שנים אחרי ההשתלה, ותראי איזה יפה היא. אין כמוה".
"אני זוכרת שלושה טיולים עם דליה", אומרת לוג'ן, "בחרמון, בספארי וביפו. הלכנו לראות הצגה ואחר כך שיחקנו באולינג ואני ניצחתי".
"לוג'ן היא כמו ילדה שלי", מוסיפה בסה. "מבחינתי הם כולם הילדים שלי. יש לי בלב משהו אליהם. כשאני פוגשת אותם, אני מתרגשת. לאורך השנים אני משתדלת לעקוב אחרי מצבם של הילדים, ולמצוא הזדמנויות לפגוש אותם. ראית איך לוג'ן שמחה?"
מוחמד דעדועה לא יחזור להיות יפה כמו שהיה. לפני כמה חודשים נפל הילד בן השלוש לסיר רותח של סירופ ענבים ונכווה קשות. הרשות הפלסטינית הפנתה אותו לבית חולים בשכם, למרות המרחק הרב מביתו בבית ג'אלה.
"ההעברה שלו לא תואמה איתי", מספרת בסה. "הוא הובהל באמבולנס מבית ג'אלה למחסום, והחייל שראה את מצבו הקשה מיד איפשר לו לעבור. אבא שלו התקשר אליי מבית החולים בשכם ביום שישי בצהריים והתחנן שאעזור. הוא סיפר שהרופא שם אמר לו : 'לך תחפור לילד קבר. הוא לא יחיה'".
מה עשית?
"ביררתי בהדסה והסכימו לקבל אותו שם, ודיברתי עם הרשות הפלסטינית והם הסכימו לממן את האשפוז שלו, אבל אז לא מצאתי דרך להעביר אותו משכם לעין כרם. הסהר האדום ומד"א לא רצו לקחת על אחריותם העברה של ילד במצב כל כך קשה. אף אחד לא רצה שיגידו שהוא הרג ילד פלסטיני. מד"א פנה לצבא וביקש לבדוק אפשרות לפינוי מוסק. הצבא הסכים, אבל שאל מי יממן - כשזה לא פינוי חירום מהשטח, הצבא דורש החזר מימון. מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים. אחרי שהרשות לא הסכימה לשלם, לא ידעתי מה לעשות. אבל אין בעיה שאין לה פתרון. אני יודעת גם להתרגז כשצריך".
בסה פנתה לרופא האוגדה, שהסכים להסיע את מוחמד. "הוא העביר אותו באמבולנס צבאי עד מחסום חיזמא, ושם המתין לו אמבולנס של מד"א. היינו כל הזמן בטלפון עם תדרוך צמוד של הרופא מהדסה. זה היה ליל שבת. בבית החולים נלחמו על החיים שלו. היו לו כמעט 100 אחוז כוויות. היום מוחמד כבר בבית. הוא צריך לעבור השתלות עור כל כמה חודשים, אבל הוא חי. רוקד. שמח".
הצלקת הקטנה על הלב
יש עוד רבים כמו סג'ה, לוג'ן ומוחמד. על פי נתוני משרד תיאום הבריאות במינהל האזרחי, כ־5,000 פלסטינים בשנה מקבלים טיפול מציל חיים בבתי החולים הישראליים. כ־1,000 מתוכם ילדים. ממוצע היתרי הכניסה הרפואיים לישראל שניתנים לפלסטינים עומד על 100 אלף לשנה (מדובר במספר היתרים ולא במספר מטופלים, מאחר שמטופל אחד יכול לקבל כמה היתרים בהתאם למצבו). מכיוון שכל מטופל זכאי לליווי, 100 אלף היתרים נוספים מוענקים למלווים.
כמי שממונה על המערך הזה, בסה סופגת ביקורת משני צידי הקשת הפוליטית. מימין טוענים שהיא "מציפה את בתי החולים הישראליים בפלסטינים" ומשמאל תוקפים אותה על כך שהיא "חלק ממנגנון הכיבוש ומשטר ההיתרים". היא לא מתרגשת מזה. למרות ההתגייסות ההומניטרית שלה ומסירותה למטופלים, מטרתה המקצועית היא דווקא לייתר את מנגנון ההיתרים ולהביא למצב שבו גם מקרים רפואיים קשים וסבוכים יטופלו בשטחי הרשות.
איך עושים זאת? באמצעות השבחת מערכת הבריאות הפלסטינית. לשם כך מטפחת בסה דור חדש של רופאים פלסטינים ומלווה הקמה והתמקצעות של בתי חולים מקומיים. הסיפור של מוסא אל חורוב מדגים היטב איך זה קורה בשטח.
את מוסא, תינוק בן שלושה חודשים מחברון, אנחנו פוגשים בהדסה עין כרם. הוא הגיע לביקורת אצל ד"ר איברהים אבו זעירא, רופא מחברון העובד כמתמחה בהדסה. מוסא שלו ומחייך תוך כדי בדיקת אקו־לב. רק הצלקת הקטנה בחזהו מסגירה שלפני שלושה חודשים, כשרק נולד, היה בסכנת חיים. "בכל פעם שהנקתי אותו הוא הכחיל", מספרת אמו אימן.
"מוסא הגיע למרפאה שלי בחברון לפני כחודשיים", משחזר ד"ר אבו זעירא. "בדקתי אותו ובקושי הרגשתי דופק, וכשעשיתי לו אקו־לב, הבחנתי בפגם מולד. הבנתי שחייבים לנתח אותו בדחיפות. התקשרתי לפרופ' עזריה ריין, שהוא האבא המקצועי שלי, חונך ומלווה אותי כאן בהדסה. אחרי שהוא אישר את האבחנה שלי, התקשרתי אל דליה. זה היה מאוחר בערב. אני כבר יודע שאפשר להתקשר אליה באמצע הלילה, והיא תענה לך כאילו זה עשר בבוקר".
בסה ניהלה במהירות את העברתו של מוסא להדסה. "דליה התקשרה אלינו מיד", מספר דיראר, אביו של מוסא. "היא השיגה את כל האישורים ואירגנה את ההסעות של הילד. הכל עבר מהר בלי שום תקלה. זה היה מדהים. היא גם הגיעה לבקר את מוסא מיד אחרי הניתוח".
מרגע שאובחן הפגם אצל מוסא ועד שנותח על ידי ד"ר אבו זעירא חלפו רק 15 שעות. "הכל בזכות האבחון המדויק והמהיר שלך", מפרגנת בסה לרופא הצעיר.
עלות הניתוח של מוסא הייתה כ־80 אלף שקל. לאחר שהרשות הפלסטינית סירבה לבקשתה של בסה לממן אותו, נכנסה לתמונה קרן לב לשלום. "ייסדנו את הקרן ב־2005", אומר פרופ' ריין, מנהל מחלקת קרדיולוגיה ילדים בהדסה. "המטרה הראשונית הייתה לממן ניתוחי לב של ילדים פלסטינים. מצאנו מקורות מימון בעיקר בצרפת. ניהלנו משא ומתן עם הנהלת הדסה, והיא הסכימו לממן חצי מעלות הניתוחים. עד היום ניתחנו 720 ילדים פלסטינים".
לקרן לב לשלום יש מטרה נוספת. "להעביר ידע לצוותים פלסטינים, כדי שיוכלו להיות עצמאיים", מסביר פרופ' ריין. "קיבלנו חמישה רופאים פלסטינים צעירים שרצו להתמחות אצלנו. במקביל להכשרתם בהדסה, הם פתחו מרפאות משלהם, והכוונה היא שבעתיד הם יוכלו לבצע גם ניתוחים בשטחים. הקרן סייעה למשל לד"ר אבו זעירא לפתוח מרפאה בחברון וגם לרכוש ציוד נייד. הוא הפך למעין מוקד חירום בחברון, לצד עבודתו חמישה ימים בשבוע בהדסה. את המקרים הקשים שהוא מאבחן בחברון, אנחנו מביאים לכאן בעזרתה של דליה".
לסיים או לברוח מדאעש
ד"ר אבו זעירא גדל בחברון. הוא למד רפואה ברוסיה והתמחה ברפואת ילדים, וברפואת פגים בפריז ובבלגיה. "אם הייתי נשאר עוד שנה בפריז הייתי מקבל אזרחות צרפתית", הוא אומר. "חשבתי על הילדים בחברון שאין מי שיטפל בהם, והבנתי שהשליחות שלי היא לחזור לעיר. מי שסייעה לי להתקבל להדסה ולקבל את כל האישורים ממשרד הבריאות זו דליה.
"האמת היא שאני מכיר אותה עוד קודם. אני לא בטוח שהיא בעצמה יודעת את זה. ב־1998 אחי הצעיר, שהיה אז בן 13, נפל על הראש ונפצע כשעבד בשיפוצים בבית־שמש. הוא טופל בהדסה, אבל אחרי שלוש שנים מת בגלל הפציעה. דליה הייתה זו שנתנה את היתרי הכניסה למשפחה שלנו".
בסך הכל מוכשרים כיום בבתי החולים בישראל 174 רופאים פלסטינים, מתוכם 92 בהדסה עין כרם. הרופאים הצעירים, המקבלים היתר עבודה זמני בישראל, מסייעים גם בפתרון המחסור החמור ברופאים בארץ. הם משתלבים בצוותים בבית החולים ומטפלים כמובן גם ביהודים. בתום ההכשרה ולאחר שצברו ניסיון, הם עוברים לעבוד בבתי החולים הפלסטיניים.
כל אחד מהרופאים האלה הוא סיפור בפני עצמו. למשל ד"ר רינאד עליאן מבית־לחם, שמתמחה ברפואת עור. בעת לימודיה בסוריה מצאה את עצמה בדילמה קשה - האם לסיים את האוניברסיטה או לברוח מהארץ שדאעש החלו להכות בה. "בסוף סיימתי", היא אומרת, "זה היה ב־2013. למזלי למדתי במקום רחוק מאוד מהאזורים שדאעש השתלט עליהם, אבל זה בכל זאת היה מפחיד. הסטודנטים שלמדו איתי היו בטוחים שישראל מסוכנת יותר מסוריה. הם טועים. אני מרגישה נוח מאוד בהדסה, מקבלת פה יחס שווה ולומדת המון".
ד"ר ויסאם אל ג'מאל מחברון הוא רופא נשים המתמחה בהדסה באונקו־גינקולוגיה. "מה שהגעתי אליו - זה בזכות דליה", הוא מחמיא לבסה. "בזכות ההכשרה שלי נבחרתי להיות מנהל בית חולים בגינאה המשוונית באפריקה. דליה היא הרווח של הרשות הפלסטינית. היא מצילה חיים. אתם רואים אותה מחייכת עכשיו, אבל היא לא ישנה בלילות. מקשיבה לכל אחד. היא נתנה את החיים שלה לפלסטינים. היא מלאך".
אתה מתכנן לעבוד בעתיד בבית חולים פלסטיני?
"בטח. זו המטרה. אי־אפשר להפריד בין הרפואה הפלסטינית ליהודית. אי־אפשר להפריד בין העמים. אני מאמין שהישועה תבוא מרפואה. השלום יתחיל מפה, כי מחלות לא מבחינות בין דת לדת ובין שפה לשפה. אנחנו, הרופאים, מטפלים בכל אדם בלי קשר לצבע עור. כל אדם הוא אדם. הרופאים הישראלים והפלסטינים, ובעצם כל רופא בעולם, מנסים לדבר בכמה שפות כדי ליצור שפה משותפת. בהדסה יש לי תעודת רופא כמו כל אחד אחר, אני מקבל יחס שווה ונותן את הטיפול הכי טוב שאפשר לכל אדם, יהודי או ערבי".
לפני כשנה וחצי החליט מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, להעניק לרופאים הפלסטינים אישור כניסה לישראל עם רכביהם הפרטיים. מדובר במהפך מאחר שמאז שנת 2000 לא הורשו כלי רכב פלסטיניים להיכנס לארץ. "מאז אני מגיע להדסה תוך עשרים דקות ולא תוך שעה וחצי", אומר ד"ר תאמר אבו ג'ריס מבית ג'אלה. "הצעד הזה הקל עלינו מאוד". את לימודי הרפואה שלו בקהיר סיים ד"ר אבו ג'ריס שבוע לפני המהפכה. הוא רופא מרדים, המתמחה בטיפול נמרץ. "יש לי קשר יומיומי עם דליה", הוא אומר. "היא עושה עבודה לא פשוטה".
כרופא בטיפול נמרץ, יצא לך לטפל בפצועי פיגועים?
"ודאי. המקצוע שלנו הוא לטפל בכל אדם. במקרה של פיגוע אנחנו מטפלים בפצועים בלי לזהות מי ביצע את הפיגוע ומי נפגע בו. הם מגיעים אלינו בלי שם ובלי תעודת זהות. אנחנו רצים אחרי כל חולה, בהתאם למצב שלו".
בסה מדברת עם ד"ר אבו ג'ריס על השתלמות מקצועית קרובה, שהיה שותף לארגונה. "יש לנו קורס מאוד חשוב ברפואת חירום", הוא מסביר. "משתתפים בו 15 רופאים פלסטינים, 15 רופאים ישראלים ושני רופאים מירדן. רצינו להביא גם רופאים מסוריה, אבל לא הצלחנו".
ההשתלמות הזאת היא אחת מתוך כ־1,500 הכשרות קצרות, כנסים וימי עיון שמארגן משרד תיאום הבריאות במינהל האזרחי מדי שנה בארץ ובחו"ל. גם כאן המנוע הוא בסה. "הכרתי את דליה כבר לפני למעלה מעשור, כשהייתי ראש המנהל האזרחי", אומר האלוף מרדכי. "ראיתי איך היא מסייעת לרשות הפלסטינית לבנות מערכת בריאות איכותית, החל בתיאום העברת מכשור רפואי מתקדם לבתי החולים הפלסטיניים וכלה בתיאום הכשרות לרופאים פלסטינים בארץ ובעולם. הפעילות המסורה שלה מעידה כי בלי קשר למחלוקות מדיניות ופוליטיות, יש תחומים שבהם נוצרים שיתופי פעולה הדוקים המבוססים על יחסים אישיים ואמונה בערכים הומניים".
אשפוז 5 כוכבים ברמאללה
יום שני השבוע. בסה יוצאת לסיור בבית החולים הפרטי איסתישארי, סמוך לשכונת ריחן בפאתי רמאללה. תחילה סירבו ברשות הפלסטינית לאפשר ל"ידיעות אחרונות" לסקר את הסיור. בסוף הסכימו. גם ברשות מתקשים לומר לבסה לא.
בצומת איו"ש בסמוך לבית אל אנחנו עולים על רכבי התיאום של הרשות ומותירים מאחור את השלטים האדומים האוסרים על אזרחים ישראלים להיכנס לשטחי A. רכב של המוח'אבראת, שירות הביטחון הפלסטיני, מאבטח אותנו לאורך כל הנסיעה.
רמאללה יפה. מתפתחת. השכונות הצפון מערביות של העיר עשירות והבתים מודרניים וחדשים. כך גם בית החולים, שמתנשא לגובה של 14 קומות וצופה לנוף הרים מסחרר ולתל־אביב שבאופק הרחוק. המקום נפתח לפני כשנה, וכיום פעילות בו רק ארבע הקומות הראשונות, שמכילות 150 מיטות אשפוז בחדרים מרווחים ומפוארים. בעתיד יכיל איסתישארי כאלף מיטות.
בית החולים מצויד במכשור מתקדם וערוך לבדיקות כמו CT ו־MRI. יש בו חדרי ניתוח, טיפול נמרץ, פגייה, מחלקת יולדות, מחלקה להפריה חוץ־גופית ומעבדה גנטית משוכללת. עד כמה משוכללת? עד כדי כך שיש ישראלים שבוחרים לעשות בה אבחון PGD (אבחון גנטי טרום־השרשתי לביצית מופרית), כדי לבחור את מין היילוד. בישראל מותר אבחון לצורך זה רק במקרים נדירים באישור ועדה מיוחדת. ברשות הפלסטינית הוא נעשה באופן חופשי.
ראש הרשות הפלסטינית עצמו כבר הספיק לעבור צנתור באיסתישארי, והוא מגיע מעת לעת לבדיקות שגרתיות. "בעבר אבו־מאזן טופל בחו"ל, ואנחנו גאים בכך שהמנהיג שלנו נותן אמון בבית החולים הזה", אומר מנהל התפעול של איסתישארי, ג'ני אבו ג'וחא. "הרפואה הפלסטינית התקדמה מאוד ואנחנו שמחים לקחת בכך חלק. אני נמצא בקשר יומיומי עם דליה. לפעמים לוקח זמן לאשר את הציוד שבית החולים מבקש לרכוש, אבל דליה עושה כמיטב יכולתה. במקרים מסובכים במיוחד, כשבית החולים כבר לא יכול לסייע לחולה, אנחנו מתאמים מול דליה העברה לישראל".
אל בסה ניגש ד"ר פאדי חמדן, פלסטיקאי מקנדה. הוא במצוקה. "שמעתי עלייך ואני מקווה שאת תוכלי לסייע לי", הוא אומר באנגלית משובחת. "אני אזרח קנדי ועובד בבית חולים יהודי בקנדה. אמא שלי ואח שלי פלסטינים. קיבלתי אשרה לשבועיים לבקר את אמי החולה ברמאללה. המצב שלה החמיר ונאלצתי להאריך את הביקור. פניתי אל הרשויות וביקשתי הארכה של האשרה, אבל זה לא קרה. ניסיתי לפעול על פי הנהלים, אבל כרגע אני נמצא כאן בלי אישור. הסבירו לי שאם אצא לקנדה לא יאפשרו לי לחזור, ואז לא אוכל שוב לבקר את אמא שלי".
בסה מבקשת לצלם את הדרכון שלו ומבטיחה לסייע, לא לפני שהיא מבררת מולו למה לא יישאר ברמאללה ויעבוד במחלקת הפלסטיקה שבית החולים בדיוק מתכוון לפתוח.
באיסתישארי עובדים מספר רופאים שעשו התמחות בבתי חולים בישראל. ד"ר עריג' אל כתיב, פתולוגית מרמאללה, היא אחת מהם. היא מקבלת את בסה בחיבוק ובהתרגשות. בסה ליוותה את ההתמחות שלה בהדסה והייתה גאה מאוד בכך שאל כתיב סיימה בהצטיינות את ההכשרה שלה. "אם הייתה עוד דליה אחת, רק עוד דליה אחת, כבר היה שלום", צוחקת הרופאה הצעירה. לכי ספרי את זה לחבר'ה בפרלמנט הנורווגי, אני אומרת לה. אולי לך הם יקשיבו וייתנו לה נובל.
