שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 04.12.2017
אהבתיה
שלמה ארצי

פעם היינו שני ילדים של אמא ואבא במשפחה קטנה עם מלא בלגנים של שואה ותקומה ושני צעצועים, וכלי קודש וזיכרונות.

 

ואני זוכר שכשהיית בת חמש ואני בן עשר, ואמא התעקשה להאכיל אותך כדי שלא תהיי רזה כמו בשואה, כל ארוחת ערב הפכה לסיוט, כי נהייתי בעל כורחי אחראי על ההאכלה שלך, כי התחלת להקיא מההאכלה הזו.

 

ואז ערב אחד, כשהקאת ממש בסוף הארוחה, אמא התעצבנה ויצאה מהבית ונעלמה. ואני זוכר אותנו הולכים יחד יד ביד בוכים עד צומת יהודה המכבי וברנדייס ליד הירקון, כי פחדנו שהיא תתלה את עצמה, כמו כל מיני ניצולי שואה שתלו את עצמם אז. ואז אמא באה מולנו. ונהייתה לנו נשימת הקלה כשחזרנו הביתה כמו שלושה ניצולים שעלו על סקטים, וכשלחשתי לך שלאמא לא יקרה כלום בחיים צחקת.

 

צילום: ליהי קרופניק

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

ולפני כמה שבועות כשהרגשתי שאמא כבר לא מסוגלת להיות בעולם הזה, ושאלתי אותך אם לספר לך כשזה יקרה, השבעת אותי שכן. ובלילות האחרונים צעקת "אמא, אמא" לאחיות, ואמרת שאמא קוראת לך, והתחרטתי שסיפרתי לך שהיא מתה. אבל אי־אפשר היה להסתיר ממך כלום. עד השנייה האחרונה היית ערנית, ומניחה את הטלפון על הסדין.

 

ובסוף איזה מזל שכתבת את הספר על סבתא פאני וסבא גבריאל. כי מי היה כותב אותו?

 

ובסוף לא סיימתי לקרוא אותו ונתקעתי בעמוד 120 כי חיכיתי שתבריאי, ואמרת לי כמו תמיד "אתה לא חייב".

 

ובבקרים כשהייתי בא אלייך בשש בבוקר לתל השומר להעיר אותך במחלקה כדי שנדבר, הייתי שואל אותך על מה את רוצה שנדבר. "ספר לי מה קורה בעולם הגדול. מה עם ליצמן וביבי וכמה קילומטרים רכבת?" וחשבתי שתקנאי שאת לא לוקחת כבר חלק. אבל סיפרתי לך הכל כי את בחיים לא קינאת בי, רק לי. וכשעיתונאית אחת ירדה עליי פעם כתבת לה מכתב הגנה עליי, למרות שלא הייתי זקוק לזה. וטוב ליבך? לא הכרנו דבר דומה לו.

 

בחיים לא אמרת למישהו לא. רק כן כן ועל הכל. כמו שבליל הפרידה שלי מהחיים המשפחתיים הקודמים הצעת לי מיטה ללילה, ונשארתי אצלכם שבעה חודשים. וכמה נעם ואת והילדים הייתם נדיבים אליי, כשהענקתם לי מחסה בשבר הגדול.

 

את האחות היחידה שלי.

 

הקצה האחרון של משפחת האמא והאבא שלנו.

 

האדם עם הכי הרבה קונצנזוס של אהבה אליו.

 

זאת שנעם נזכר הבוקר ששמך השני היה ברכה.

 

וכששאלתי אותך באחד הימים בבית־החולים, כשהיינו לבד בחדר, אם העולם שווה אותנו ואמרת שאת עדיין סקרנית אליו — השתתקתי.

 

וביום האחרון לפני שהורדמת אמרת לי: אוהבת אותך, מתוק שלי. והמתוק שלי היה מוזר כי בחיים לא אמרת לי ככה, אולי כמו שלאחרונה הייתי מסמס לך באופן מוזר: מה שלומך, ממי שלי.

 

האמת שחשבתי שאני לא אבכה. כי עלייך לא בוכים, רק צוחקים איתך — על אהבת הסדרות שלך, על האמהות הנפלאה לנימי, אילאיל ואיירי, על הזוגיות המושלמת עם נעם, על הקפדנות בפרטים של מזל בתולה. עובדה, אפילו להלוויה של אמא שלנו הכנת רשימת אנשים.

 

אבל אני בוכה המון. ובטוח שאת לא אוהבת את זה. כמו שהסתרתי ממך כל החודשים האחרונים שהייתי בוכה אובססיבית כל ערב ביציאה מתל השומר, כמו האובססיה האחרונה של נעם ושלי לרפא אותך כנגד כל הרופאים, עם כדורים ששלחנו את נימי להביא מהערבה.

 

ויום אחד כשנימי המסור הזה האכיל אותך באינשור בבית־חולים נזכרתי בהאכלה מהילדות ההיא, אבל לא אמרתי לך את זה כדי שלא תתבאסי.

 

ב"פאני וגבריאל" את כותבת על שנינו, שכשאבא נסע להביא את גבריאל אביו מאמריקה, חשבנו שהוא ברח לנו. אבל את כרגיל היית אופטימית ואמרת לי שהוא יחזור. ואני עניתי שאני מבטיח לך שכשתהיי זקנה אני אשמור עלייך.

 

אז ניסיתי כל החודשים האחרונים לשמור עלייך, אבל לא היית זקנה.

 

ונעם אפילו אמר לי אתמול: תראה איך היא מתה ונראתה בת 25.

 

אני אהבתי אותך, אחותי, מהיום שהגעת אלינו הביתה בשכונת ביצרון, כי למרות שרציתי אח, הבנתי שאת הגעת להיות האור של הורינו הניצולים, והאור שלי. היית מיי גרדיאן אנג'ל, המלאך השומר עליי.

 

יודעת משהו שלא סיפרתי לך מעולם? פעם אבא הציץ לך ביומן בגיל 16 כשהיית מאוהבת והתבאס וביקש שאדאג לך שלא תהיי עצובה מאהבה.

 

ובבית־החולים אמרת לי כל ערב כשהייתי נכנס: תשים לי יד על המצח כי היד שלך מרגיעה אותי. וכשאמרתי לך שזה בטח מזכיר לך את היד של אבא התעצבנת ואמרת: לא, זאת היד שלך שאני אוהבת.

 

אז שמתי את היד גם בנשימות האחרונות שלך, כשמיכל, שרה וורד עיסו לך את הרגליים, כשאילאיל ושירי ונימי ונעם ואיירי בכו. אחר כך באו המון חברים ואיירי הדליק נרות וכולם הקיפו אותך באהבה מטורפת, ושרו לך את לאונרד כהן ועל הדרך עץ עומד.

 

ואז זזתי ממך, ועכשיו אני לא מאמין שזה קרה לנו.

 

 

"זה בלתי נתפס"

שלמה ארצי עמד אתמול חנוק מדמעות ולא הצליח להקריא בקולו את ההספד המרגש שכתב לאחותו, הסופרת נאוה סמל ז"ל, שנפטרה שבועיים בלבד לאחר מות אמם • כשחתנו הקריא בשמו את דברי הפרידה שכתב לה, אף עין בבית־העלמין לא נשארה יבשה

 

הבעל נעם סמל
הבעל נעם סמל

הבת אילאיל
הבת אילאיל
 

 

הבנים נימדור ואייר
הבנים נימדור ואייר

"קצת קשה לי עם כל כך הרבה אנשים, אבל אני יודע שאהבתם אותה", אמר שלמה ארצי לקהל הגדול שהתאסף בבית העלמין ללוות את אחותו נאוה סמל ז"ל בדרכה האחרונה.

 

"בגלל שאני בכיין יתר על המידה ביקשתי מיפתח שיקריא מה שכתבתי כאן", אמר הזמר בקול שבור וביקש מחתנו, השחקן יפתח קליין, להקריא בשמו את דברי ההספד.

 

קרוב לאלף איש ליוו אתמול את הסופרת נאוה סמל ז"ל למנוחת עולמים בבית־העלמין בקריית שאול, ביניהם סופרים, שחקנים ומוזיקאים רבים שביקשו לחלוק לה כבוד אחרון.

 

"אמא שלי המופלאה איננה, וזה בלתי נתפס", ספדה לה בתה אילאיל. "היא העניקה לנו במתנה את ההתמודדות עם פחדים, היא כתבה עליהם, ניהלה איתם משא ומתן, נתנה להם שמות. היא נתנה להמוני אנשים במתנה עולמות שלמים בספרים שכתבה".

 

אחיינה, בן ארצי, ביצע את שירה של ג'וני מיטשל "נהר", בתרגום לעברית, לבקשתה של סמל. השחקן ששון גבאי, מחבריה הקרובים, הקריא את "שיר ערש לאדם הראשון" מתוך ספרה "מזמור לתנ"ך". יואב בירנברג

 

שמעון בוסקילה
שמעון בוסקילה

 

שירי ארצי
שירי ארצי

 

בן ארצי
בן ארצי

אבי סינגולדה
אבי סינגולדה
 

מוני מושונוב
מוני מושונוב

יונה אליאן
יונה אליאן