רגלית אורבך־פריד, ירושלמית בת 91, אם לשניים וסבתא לארבעה, מתבוננת בהתרגשות בפניהם של הילדים שמכתרים אותה במעגל. הילדים האלה כבר בני 70, אבל עבורה הם עדיין הילדים "שלה". לפני שבעה עשורים היא הייתה אחות צעירה שטיפלה בתינוקות של ניצולי השואה שהעפילו לפלשתינה וגורשו על ידי המנדט הבריטי למחנות מעצר בקפריסין, שם שהו בתנאים קשים עד שהורשו לעלות ארצה על סיפונה של ה"אושן ויגור", שזכתה לכינוי "ספינת התינוקות".
ביישוב היהודי עקבו במשך שבועות ארוכים אחר גורלם של התינוקות האלה. גולדה מאיר, מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ביקרה בקפריסין ב־11 בנובמבר ושיכנעה את נציגי השלטון הבריטי בפלשתינה להעלות את התינוקות באופן בהול ומיידי עקב החשש לבריאותם. אבל דווקא באותו יום שישי, שבו הגיעו ארצה עם הוריהם, הוקדשה כל תשומת הלב למאורע היסטורי אחר — ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, המוכרת כהכרזת כ"ט בנובמבר. ביום המחרת פרצו המהומות שהובילו למלחמת העצמאות, ו"ספינת התינוקות" צללה לתהום השיכחה.
"אבל אני לא שוכחת ולא אשכח!" מכריזה אורבך־פריד, ילידת גרמניה, שברחה מפני היטלר לפולין ונמלטה עם ארבעת אחיה ואמה לאיטליה כשאביה נעצר. "בזכות הנרייטה סאלד הגעתי לפלשתינה ועבדתי כאחות בתינוקייה של ויצו ובהדסה. בגיל 21, כשהייתי במשמרת לילה, שמעתי ברדיו על היהודים שהוגלו לקפריסין ואמרתי לעצמי 'מרגלית, צריכים אותך בקפריסין'. טסתי לקפריסין בפייפר קטן שבו הקאתי את נשמתי. ברגע שנכנסתי לבית התינוקות חשכו עיניי. המקום היה חשוך, עמדו בו שישים עריסות, התינוקות בכו וצעקו, ולא היה זכר לניקיון ולסטריליות שראיתי בהדסה. לא יכולתי לשאת את מה שראו עיניי ורציתי לרוץ לצריף שהעמידו לרשות המתנדבות, אבל כשהגעתי לדלת היציאה שמעתי שיחה בין רופא לאחות. הם דיברו בעברית, על תינוק שגוסס".
היא הבינה שחובה עליה להישאר. "דפקתי על הדלת, הזדהיתי בפני הרופא והאחות, התנצלתי על ששיחתם הגיעה לאוזניי וביקשתי רשות לטפל בתינוק הגוסס. בהתחלה הם לא התלהבו, אבל אחרי התייעצות הרופא הוביל אותי להורים — זוג צעיר שדיבר הונגרית בלבד. הם החזיקו תינוק קטנטן, שטוף זיעה, שהקיא ושילשל ללא הפסקה. הושטתי את זרועותיי לעבר התינוק והם סירבו לתת לי אותו. ידעתי שחבל על כל דקה, ביקשתי מההורים שעמדו ליד העריסות הסמוכות שיתרגמו להורים את דבריי — שאני אחות מירושלים שיכולה לעזור לבנם. אחרי דיון ממושך ההורים הסכימו ואז הצבתי תנאי נוסף: 'אתם נותנים לי את התינוק ולא תגעו בו עד שאחזיר אותו לידיים שלכם, בריא ושלם'. קיבלתי חדר קטן והכנסתי לשם את עריסת התינוק. לא היה שום ציוד רפואי במחנה, לא היו בקבוקים להאכלה, ודאי שלא מזרק ואינפוזיה, וראיתי שהתינוק מיובש. לקחתי ספל פח, מילאתי אותו במים פושרים ועשיתי לו אמבטיה בכיור. מאותו הספל התחלתי לטפטף לו טיפות מים, כל עשר דקות, וכך עשיתי במשך 48 שעות. אני עצמי לא אכלתי בשתי היממות האלה וגם לא ישנתי. הרגשתי שאני לא קיימת, התרכזתי אך ורק בתינוק".
אחרי שתי יממות הפסיק התינוק לשלשל ולהקיא. "השקיתי אותו בחלב שדולל במים, ואחרי שבועיים החזרתי אותו להוריו. כל ההורים ששהו בבית התינוקות הסתכלו עליי בהערצה. עבדתי במחנה במשך שמונה חודשים. אחרי שההורים קיבלו סרטיפיקטים לעלות עם התינוקות הצטרפתי עם עוד שתי אחיות להפלגה. הגענו לחיפה והייתי בטוחה שאני תיכף חוזרת לקפריסין, אבל בשבת הכריזו באו"ם על הקמת המדינה וביום ראשון פרצה המלחמה. עד עצם היום הזה אני מחפשת את התינוק ההוא שהצלתי את חייו".
"אלה האחים שלי מקפריסין"
זה קרה ב־28 בנובמבר 1947. יום שישי. בשעה עשר בבוקר הגיעה ה"אושן ויגור", אוניית מלחמה בריטית שזכתה בכינוי "ספינת התינוקות", לנמל חיפה. העמוד הראשון של העיתון "דבר" הכריז באותו הבוקר על "יציאת קפריסין". מאות נוסעי האונייה הצטופפו על הסיפון והזילו דמעות, עד שאחד מהם פצח בשירת "התקווה". 609 תינוקות רכים, בני שבועות ספורים, בכו כשהוריהם נשאו אותם בזרועותיהם, ובתצלומים שכבר הצהיבו נראים גם חיילים בריטיים שסייעו להם לסחוב את אמבטיות הפח, בהן שיכנו את התינוקות במהלך ההפלגה.
כ־52 אלף מעפילים עברו בקפריסין מאוגוסט 46' ועד לפברואר 49', ביניהם 8,000 ילדים יתומים ו־2,000 עם הורה אחד. 2,200 תינוקות נולדו שם. עכשיו יושבים מולי חמישה בני 70, שחייבים את חייהם ל"ספינת התינוקות". לפני שנה הם יצאו לסיור ראשון במולדתם, ביוזמת עמותת הידידות ישראל־קפריסין, ובסיומו הרגישו כאחים בדם. מאז הם עסוקים באיתור תינוקות נוספים שנולדו בקפריסין, בארגון מפגשים ובהצפת הנושא לתודעה. היום, במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב, מתקיים הכנס השנתי של עמותת "דורות ההמשך" שפועלת להנצחת ולהנחלת סיפורי השואה והגבורה, ומושב שלם בכנס יוקדש לילדי מחנות העקורים, במלאת שבעים שנה לספינת התינוקות.
"הוריי, טובה ומשה וייסלר, המעיטו לדבר על התקופה הכואבת של השואה בפולין", מספרת נחמה וייסלר־פרידמן הירושלמית, "אבל על קפריסין הם הרבו לדבר מפני שעבורם הייתה זו תקופה של שיקום נפשי. אימא שרה לי שירים עבריים שלמדה בקפריסין וסיפרה לי על שושנה דמארי שהופיעה אצלם. ידעתי שאימי נותרה יחידה ממשפחתה, שמנתה שמונה נפשות, ומדי יום, כשחזרתי מבית הספר, מצאתי אותה מדליקה נרות נשמה ובוכה. רק כשהייתי בת עשר הצגתי לה שאלה ישירה: 'אם כל אחייך ואחיותייך נספו בשואה, מיהם כל הדודות והדודים שמתארחים אצלנו?'. אימא פרצה בצחוק נדיר וענתה 'הם אחים שלי מקפריסין'. בשנה של שהותם בקפריסין הוריי יצרו חברויות עמוקות שמילאו את החורים השחורים באילן היוחסין המשפחתי שנגדע".
הוריה התחתנו בגטו צ'נסטוחוב, עלו באוניית "המעפיל האלמוני", והיא נולדה בבית החולים הצבאי הבריטי בקפריסין. "אימא תיארה את הלידה שלי כטראומה. באמצע הלילה, כשהחלו הצירים, היא הוצאה מהמחנה בקומנדקר צבאי שנסע במשך שעה וחצי לבית החולים בניקוסיה. אסרו על אבי ללוות אותה מחשש שהוא יברח. הם היו כלואים במחנה כמו אסירים, והשומרים התייחסו אליהם כמו לפושעים שעברו על החוק. אימא סיפרה על גבר שרצה להצטרף לאשתו היולדת, רץ אחרי הקומנדקר וירו בו. רק כשהגעתי לקפריסין הבנתי מה עבר עליה: היא הייתה ניצולת שואה, השכיבו אותה על שולחן ששימש כמיטה, אף דמות מוכרת לא עמדה לצידה. כמה ימים לאחר מכן אבי פנה לסרג'נט שהיה ממונה על המחנה והוא צילצל לבית החולים ובישר לאבי 'נולד לך בן'. אבא קיבל היתר מיוחד לצאת לניקוסיה עם מוהל ועוד כמה אנשים כדי לערוך ברית מילה. כשהגיעו לבית החולים התברר שנולדה לו בת. המוהל ערך ברית לבן של חברים שנולד יום אחריי. מרגלית טיפלה בי בבית התינוקות, ובגיל שבעה חודשים עליתי לפלשתינה".
תינוק בקופסת ביסקוויטים
"רק לאחרונה פניתי לנציגות הקפריסאית בישראל והוצאתי תעודת לידה", מספרת ציפי גבל־רווה מקריית־ים. "אמי, חיה לוביץ', ניצולת אושוויץ, הכירה את אבי ששירת בצבא הפולני, הם צעדו באלפים והפליגו מאיטליה באונייה 'מורדי הגטאות'. כשהבריטים שלחו אותם לקפריסין היא התאכזבה מאוד — שוב מחנה ושוב גדרות. היא סיפרה שהלידה שלי ארכה יומיים ושלא האמינה שתשרוד. כשהייתי בת ארבעה חודשים הוריי לקחו אותי ארצה".
"כשהפלגנו ארצה נגמרו הפיילות, אז הוריי הניחו אותי בקופסת ביסקוויטים גדולה", מעיד נפתלי קראוס הירושלמי, שהיה תינוק בן שלושה שבועות במועד ההפלגה. "הוריי, פליטים מהונגריה, לא דיברו על השואה, אבל מצאתי אוצר בלום — מכתבים שהם שלחו מקפריסין לסבי וסבתי. ביום הולדתי אבי כתב להוריו: 'סוף־סוף ובעזרת השם אנו יכולים להודיעכם בשמחה רבה, יש לנו בן. בבית החולים האוכל משובח ולילי אינה מבקשת דבר פרט לתפוזים, שאין מקבלים מספיק. העיקר — התינוק שנולד עם שיער שחור שוקל 3.200 ק"ג".
"האחות שטיפלה בי לא הייתה מרגלית, אלא אחות אחרת, שאותה גיליתי במקרה", מספר חיים שביב (לשעבר שליסל) מתל־אביב. "גדלתי בקיבוץ חולדה והסתרתי את העובדה שנולדתי בקפריסין, הרגשתי שהמעמד שלי נחות בהשוואה לילדים שאבותיהם שירתו בפלמ"ח. לפני 30 שנה מישהו זרק לי 'כתבו עליך בעיתון'. חיים באר ריאיין ל'דבר השבוע' את רות פרגמנטר שסיפרה על התינוקות בהם טיפלה בקפריסין ועל 'פרשת שליסל'. מתברר שכשהייתי בן חודשיים פרצה מגיפה בבית התינוקות ותוך שבועיים נפטרו תשעה ילודים. אחות שהגיעה לשם מטירת צבי החליטה שאת התינוק הבא היא מצילה ויהי מה. למזלי, זה הייתי אני. כשחליתי היא הזליפה מים לפי במשך 48 שעות וכך הצילה את חיי. צילצלתי לחיים באר, שנתן לי את הטלפון שלה, ונסעתי לביתה בקריית טבעון עם אשתי ושתי בנותיי. זו היתה פגישה מרגשת, היא נתנה לי את הכפית שבה השקתה אותי".
"כל התקופה של קפריסין נמחקה מספרי הלימוד, וגם הורינו כבר לא איתנו כדי להזכיר אותה", אומר דודו יוגב הירושלמי, שמרכז את הרישום של ילידי מחנות המעבר. "הפרק הזה הוא חלק משמעותי מתקומת המדינה, ואנחנו כאן כדי להחיות אותו". •
אז והיום: התיונקות מקפריסין עם הוריהם במחנה העקורים
