לא דבש

לכאורה, זה נראה כמו עוד סרט הוליוודי מאולפני דיסני, המחזיקים ברשותם את זכויות ההסרטה לפו הדוב וחבריו. למעשה, זוהי דרמה בריטית, מוארת ואפלה כאחד, המספרת על רגעים קטנים של אושר ושעות רבות של טראומה וכאב, המסתתרים מאחורי סיפורי הילדים הפופולריים שכתב אלן אלכסנדר מילן.

כריסטופר רובין, שהלך לעולמו ב־1996, היה בנו של מילן והרפתקאותיו ביער אשדון עם צעצועיו איה, חזרזיר ואחרים כיכבו בסיפורי אבא שראו אור ב־1926.

מילן, שסבל מפוסט־טראומה ושוחרר מהצבא הבריטי לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, פרש מחיי החברה של לונדון אל בית כפרי שקט. בעודו מנסה לכתוב ספר פציפיסטי, הזדמן לו לבלות עם בנו הקטן בחיק היער. הקשר האמיץ בין השניים הוליד שירים וסיפורים, שזכו מיד בהצלחה לאומית ועולמית כאחד.

אבל ההצלחה הפכה לקללה. הסרט טוען, שדמותו הספרותית של כריסטופר רובין, יצרה משבר זהות אצל בנו של מילן (וויל טילסטון).

הפרסום ויחסי הציבור בעיתונות וברדיו יצרו ניכור הולך ומתגבר בינו לבין אביו (דונל גליסון) ואמו הקרה (מרגוט רובי), שמעולם לא חיבקה אותו. יותר מזה: כשמילן הצעיר עבר לפנימייה, כמקובל בחברה הגבוהה בין שתי מלחמות העולם, הוא נעשה קורבן לצחוקם ולעגם של הנערים ולא הצליח להשתחרר מדמות הילדון שדבקה בו. חבל, שדווקא הטיעונים המעניינים האלה, שגרמו לכריסטופר לברוח מילדותו ולהתגייס בימי מלחמת העולם השנייה, נותרו שטוחים ולא מפותחים בחלקו השני של הסרט.

לעומת זאת, החלק הראשון מבוים בידי סימון קרטיס ('השבוע שלי עם מרילין') באווירה קסומה ואימפרסיוניסטית. רשמים, תחושות, זיכרונות חולפים, דימויים אידיליים, קרני שמש חודרות מבעד לעצי היער. הסרט רחוק מלהיות ריאליסטי. אבל הסיפור שלו קולח, מעניין ומגלה שבחיים האמיתיים פו הדוב וכריסטופר רובין לא ליקקו דבש.