בילי בין, גיבור הספר המצוין והסרט המצוין לא פחות, 'מאניבול', היסס אם להעניק את סיפורו לסופר האמריקאי מייקל לואיס, בדיוק משום שלא רצה שהספר יהפוך לסרט. לואיס הבטיח לו שאין סיכוי שמישהו יעשה סרט על סטטיסטיקות של בייסבול. שנים אחרי שהספר יצא, שמע בין כי לא רק שיהיה סרט, מי שיגלם אותו הוא בראד פיט, שכמובן רוצה להיפגש. בין התקשר ללואיס וצרח לו באוזן, 'בראד פיט בדרך לבית שלי, אשתי כבר שעה למעלה מתאפרת והבייביסיטר לובשת שמלה, פאק יו', וטרק את הטלפון. בהמשך סירב בין לשתף פעולה עם הסרט והשתכנע לבוא רק לביקור קצר על הסט יחד עם לואיס. כשהגיעו ניגש אליהם בחור צעיר מצוות ההפקה ואמר לבין: "הספר שלך שינה את חיי". בין, שמעולם לא כתב ספר, הצביע על לואיס, אבל הבחור התעקש שזה הוא, הגיש לו ספר שכתב מישהו בשם בילי בין וביקש שיחתום עליו. אז התברר שמדובר בבילי בין אחר לגמרי והספר שלו בכלל היה על יציאה מהארון. בין הרגיש את העשן יוצא לו מהאוזניים, ובראד פיט עמד בצד, מתפתל מצחוק, כי הוא תיכנן הכל. מייקל לואיס לא לגמרי יודע איך הוא שרד את זעמו של בין באותו יום.
"אנשים לא מעריכים מספיק עד כמה בראד פיט חכם ומצחיק", אומר לואיס, ביושבו עכשיו לא רק כאחד הסופרים המצליחים בארה"ב של המאה ה־21, אלא גם כגביע הקדוש של הוליווד, האיש שספריו נקנים היישר ממכונת הדפוס והופכים לסרטים עטורי פרסים וכוכבים. "אבל אני לא באמת מבלה עם הסטארים האלה, אני מכיר אותם בעבודה שלהם כשחקנים. הייתי פעם שלושה שבועות בדרכים עם ריאן גוסלינג, סטיב קארל וכריסטיאן בייל, ועד היום לא פגשתי בהוליווד אדם אחד שלא חיבבתי".
מאכזב.
"נכון? אני חושב שהספרים שלי מושכים אנשים שיש להם עניין רציני בסיפור ובקולנוע, אז היה לי מזל לפגוש רק את הצד הטוב של הוליווד. כריסטיאן בייל, למשל, קורע את התחת והוא טוב מאוד בעבודה שלו. זה עשה אותו מפורסם ועשיר, אבל כשאת רואה אותו על הסט, הכל מסביב זה בולשיט, הדבר היחיד שמעניין אותו זו העבודה. הלוואי שהיה לי בשבילך סיפור על איך עשיתי קוק עם בראד פיט והלכנו יחד למועדון חשפנות, אבל ממש אין לי".
זה כי אתה סופר רציני והם לא רוצים לקלקל אותך.
"חה, אני מקולקל מספיק. האמת היא שהיחסים בין הוליווד לסופרים מאוד משעשעים אותי. עקרונית, הוליווד מעדיפה לעבוד עם סופרים מתים. אלה שבחיים עושים להם צרות, מתלוננים, רוצים להיות על הסט, יש להם תמיד מה להגיד. מאידך, אם אנחנו כבר מתעקשים להיות בחיים, הם לא רוצים שנתנכר לגמרי לסרטים כי הם צריכים שנעזור ליחצן אותם. אז הם מדברים איתי הרבה, אבל אני לא חושב שהם ממש מקשיבים. הם מעמידים פנים שהם מתעניינים, ואתה מעמיד פנים שהם מתעניינים, וכל עוד אף אחד לא מעמיד פנים שזה אמיתי, אז הכל נחמד. עד עכשיו הסרטים שהם עשו מהספרים שלי מאוד הצליחו, אולי מתישהו הם יחליטו שאני יודע על מה אני מדבר".
* * *
בין השנים 2009 ל־2015 הפיקה הוליווד שלושה סרטים שהתבססו על ספרים שכתב מייקל לואיס. שלושתם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר וביחד השיגו 13 מועמדויות בקטגוריות החשובות ביותר. 'הזדמנות שנייה' הביא לסנדרה בולוק את האוסקר שאיש לא חשב שתשיג אי פעם, 'מאניבול' נתן לבראד פיט מועמדות לאוסקר ואת אחד התפקידים הטובים בקריירה, 'מכונת הכסף' זכה באוסקר על תסריט והעניק לכריסטיאן בייל עוד מועמדות. ומייקל לואיס, שכותב על כלכלה ושווקים וסטטיסטיקות ועוד נושאים מרדימים, הפך פתאום לדרלינג של הוליווד.
עכשיו אתה מתיישב לכתוב בידיעה שהספר יהיה סרט והוא חייב להיות לפחות מועמד לאוסקר?
“אוי ואבוי לא, אני חוסם את זה לגמרי. אם אתחיל לחשוב ככה, הסיכויים שהספר יעובד לקולנוע רק יורדים. אף פעם לא חשבתי שהספרים האלה יהפכו לסרטים. אף אחד לא קרא את 'מכונת הכסף' ואמר לעצמו, ‘או, סיפור על בועת הנדל”ן, כמה סקסי! יש פה סרט!’ להפך, אם אני צריך למכור את הספרים שלי במשפט אחד, זה גזר דין מוות: 'מאניבול זה ספר על שימוש בסטטיסטיקה בבייסבול’, אפשר לשמוע את הנחירות באמצע המשפט. אפילו אם כל מה שהייתי רוצה בחיים זה שספר שלי יהפוך לסרט, הסיכוי הכי טוב להבטיח את זה הוא להעמיד פנים שאני לא רוצה".
במסורת הזו, את הספר החדש שלו, 'ענן של אפשרויות', שיצא השבוע גם בישראל (הוצאת בבל), אפשר לתאר במשפט המחץ המלהיב: "שני פסיכולוגים ישראלים מפתחים בשנות ה־70 תיאוריה סביב חוסר הרציונליות בהחלטות של בני אדם'. "רואה? זה נורא", משחרר לואיס צחוק מתגלגל, "אבל הספר נמכר להוליווד כמה ימים אחרי שיצא. למעשה הייתה מלחמת אולפנים עליו והשאלה היחידה עכשיו היא, מתי הסרט יקרה".
איך הגעת לסיפור על שני אקדמאים ישראלים בסוף שנות ה־70?
“במקרה, ומתוך כעס. ריצ'ארד ת'לר, כלכלן שיקבל החודש את פרס נובל, כתב בביקורת על 'מאניבול': 'מר לואיס נתן דוגמה לצורה שבה המוח האנושי הולך לאיבוד כשהוא עובד על אינטואיציה, אבל שני פסיכולוגים ישראלים כבר פיצחו את התיאוריה לפני עשרות שנים'".
וזה עיצבן אותך?
"כן. מאוד כעסתי על עצמי, אני אוהב לחשוב שאחרי שאני כותב על נושא, אף אחד לא יוכל לכתוב משהו שיחדש".
* * *
דניאל כהנמן ועמוס טברסקי היו פסיכולוגים צעירים שנפגשו באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה־60’. הם לא יכלו להיות שונים יותר. טברסקי היה היהודי החדש, פוסטר הצבר הישראלי שהוא חייל אמיץ, גבר מבוקש ובטוח בעצמו. וגאון. כהנמן היה היהודי הקלאסי, חסר הביטחון, אכול הספקות וההיסוסים. וגאון. שניהם היו נכדים אתאיסטים של רבנים, שניהם הלכו לצבא כשכבר היו אקדמאים מפורסמים והשתתפו במלחמת יום כיפור. הם התחרו אחד בשני, כעסו אחד על השני, אהבו אחד את השני ושנאו אחד את השני.
מתוך מערכת יחסים סוערת המציאו השניים תחום מחקר חדש בפסיכולוגיה: איתור כשלים באינטואיציה האנושית. המסקנות הסבירו תופעות שהכלכלה הקלאסית לא הבינה, מחוסר היכולת שלנו לחסוך כסף ועד קניית מוצרים שאף אחד לא באמת צריך. ‘תורת הערך’ שלהם פורסמה ב־1979, ובשנת 2002 היא העניקה לכהנמן את פרס נובל לכלכלה, למרות שהוא מעולם לא למד כלכלה. טברסקי מת מסרטן ב־1996 ורשמית לא זכה בפרס כי הפרס מוענק רק לאנשים שעדיין חיים, אבל שמו נכלל בהחלטה ובעיני כולם, כולל כהנמן, חצי מהפרס שייך לו.
'תורת הערך' הוכיחה, במילים פשוטות, כי המוח כל כך שונא להפסיד, שהוא גורם לאנשים להחליט החלטות חסרות היגיון. זה יכול להתבטא סתם בעמידה מול מדף בסופר שעליו שני בקבוקי יין. אחד הבקבוקים מעוצב הרבה יותר יפה ועולה פי שניים מהשני. אנשים יעדיפו לקחת את היקר כי הם משוכנעים, בלי לדעת באמת, שהיין בבקבוק היפה גם טוב יותר, ושאם יקנו את הבקבוק השני, הם סתם יפסידו כסף. בדיוק באותה מידה, כפי שסיפר לואיס ב’מאניבול’, מספיק ששחקן יזרוק כדור בייסבול בצורה קצת מוזרה כדי שערכו הכלכלי יירד, גם אם הסטטיסטיקה שלו טובה.
לואיס החל לקרוא על כהנמן וטברסקי והם לא יצאו לו מהראש. "יום אחד חבר אמר לי שכהנמן גר קילומטר מהבית שלי. דפקתי בדלת, הצגתי את עצמי והתחלנו לצאת להליכות משותפות. השיחות תמיד הגיעו בסופו של דבר לטברסקי. דני דיבר עליו כאילו היה אהבת חייו. אז הבנתי שיש פה ספר. כשאנשים שואלים אותי על מה הספר אני אומר להם שזה 'הר ברוקבק', רק הם עושים סקס אחד עם המוח של השני. אני חושב שהיה להם הרבה יותר קל אם הם היו הומואים ואז הם היו מוציאים את האנרגיה בדרכים אחרות. אבל הכימיה והתשוקה היו אינטלקטואליות לגמרי, אז הם התווכחו ורבו והשלימו, וכתבו מחקרים שהיו בעצם הילדים שלהם".
לואיס הלך עם כהנמן במשך שנים לטיולים בגבעות מסביב למובלעת הליברלית של ברקלי בקליפורניה, והבין שאם הוא רוצה לכתוב ספר, זה חייב לקרות עכשיו כי המעורבים מתחילים למות. "הסיפור היה מפוזר אצל אנשים בכל העולם וזה הצריך הרבה נסיעות, כולל חמישה ביקורים בישראל. מהרגע שחשבתי שאולי יש כאן נושא לספר עד לרגע שהחלטתי שזה אכן כך, עברו שש שנים. אחר כך לקח עוד שנה וחצי לכתוב. הספר הזה היה לי הרבה יותר קשה מהקודמים, כי הייתי צריך ללמוד את ישראל. אני לא יהודי ואין לי שום קשר לישראל. בתחילת הדרך הייתי רמאי, אדם שמתכוון לכתוב על מדינת ישראל הצעירה בלי לדעת עליה כמעט שום דבר. פחדתי, ואני עדיין פוחד, שאנשים יגידו שלגמרי פיספסתי את ישראל בסיפור".
לא פיספסת.
“אני חושב שזה לא מקרי ששני החבר’ה האלה היו ישראלים. מאז השואה, יהודים הם האנשים שהיה להם הכי הרבה מה להרוויח או להפסיד מקבלת החלטות במצבים של אי־ודאות. השיחות עם דני היו מלאות בסיפורי מלחמות, מצבים שונים בעיצומם של קרבות, שאלות כמו אם לרוץ לתוך האש כדי להציל אדם אחד, כשאתה יודע שהפעולה עלולה לסכן הרבה אנשים אחרים. הבחנות רבות שלהם באו מתוך הטראומה של החיים בישראל”.
מה למדת על ישראל?
"שבשנות ה־60 וה־70 זו הייתה מדינה אחרת לגמרי. בלטה לי במיוחד העובדה שהדת כמעט לא נכחה בחיי האנשים שכתבתי עליהם. נדמה לי גם שזה מקום שחי אז הרבה יותר בהרמוניה מאשר היום, למרות שהסכנות היו גדולות יותר. היום המצב הביטחוני טוב בהרבה, אבל אני מקבל את התחושה שהמדינה פחות מאושרת משהייתה. אני חושב שישראל של השנים ההן לא דומה לשום דבר שראינו בהיסטוריה. זו מדינה שהומצאה תוך כדי הליכה. רמת האלתור, היכולת לקחת דברים קטנים ולבנות מהם משהו גדול, היצירתיות של האנשים בתקופה ההיא, זה משהו שממש עצר את נשימתי".
* * *
מייקל לואיס, 57, איש נחמד שלא עושה עניין מעצמו, גדל בניו־אורלינס והחיים שם עיצבו אותו. "זה מקום מקסים שנכשל כי הוא לא הוערך מספיק. מאז שהייתי ילד עניין אותי מדוע דברים ראויים לא זוכים להערכה מספקת, מדוע יש אנשים מוכשרים שלא מקבלים את מה שמגיע להם לעומת אנשים בינוניים לגמרי שמקבלים הכל".
אבא של לואיס היה מכור לוול־סטריט, וכשהיה בן 13 נתן לו קצת מניות. הנער נדהם לגלות שאביו משלם לאדם נוסף - הלא הוא הברוקר - כדי שירים טלפון וימכור או יקנה לו מניות. כבר אז החל להתעניין בצד הפסיכולוגי של שווקים וכלכלה, ואפילו עבד קצת בוול־סטריט ועשה הרבה כסף בשביל בחור בן 25, לפני שהחליט שהוא שונא את זה והתפטר.
"יש לי הרבה חברים בוול־סטריט", אומר לואיס, "לפחות אדם אחד מאוד חזק שם הוא מהאנשים האהובים עליי בעולם, אבל המוסד עצמו הוא רשע טהור. הבנקים יצאו לגמרי משליטה, הם חיים לפי חוקים משלהם והפכו את כולנו לציניים. זה מחמיר כל הזמן. בעולם נורמלי, מוסד כמו וול־סטריט לא היה קיים. זה בולשיט. אנשים לא רוצים לקחת אחריות על ניהול העניינים הכספיים שלהם, אז הם משלמים ליועצים, אבל לא רק שהיועץ לא מומחה, אין בכלל מומחיות. אדם מפסיד כסף ואומר, 'הוא היה יועץ רע'. לא, הוא לא היה יועץ רע, הוא לא היה יועץ בכלל".
אחרי שעזב את וול־סטריט הבין לואיס שהוא אוהב לכתוב. הוא לא ידע אם הוא טוב בזה, הוא בוודאי לא חשב שיוכל להתפרנס מכך. "אף פעם לא כתבתי אפילו לעיתון בית ספר", הוא אומר, "לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שאני יכול לכתוב". הוא התחיל לשגר כתבות לכל עבר. במקרה אחד שלח כתבה שהכין על מקלט של הומלסים בניו־יורק למגזיני חברות תעופה. "'דלתא' הייתה החברה היחידה שענתה לי", הוא נזכר בצחוקו המתגלגל, "'מייקל, תגיד, אתה יודע מי הקהל שקורא את המגזין שלנו במטוס? אלה אנשים שטסים לניו־יורק, אתה רוצה להפחיד אותם?' לקח כמה שנים למצוא את השוק שמתאים לי".
איך אתה מוכר ספרים כאלה להוליווד?
"אני אפילו לא מנסה, הם נמכרים מיד. יושבים אנשים בהוליווד שזו העבודה שלהם, הם קוראים ספרים או לפעמים רק ביקורות: 'זה לא ספר רק על בייסבול וסטטיסטיקה אלא על בני אדם'. 'זה לא סיפור על פסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית, אלא סיפור אהבה בין שני מוחות'. אם הדמויות טובות, שחקנים מהליגה הראשונה רוצים לגלם אותן, וזה מספיק כדי לשבור את המחסומים".
נראה שלא קריטי לך שהסרט יהיה נאמן לספר.
"לא במיוחד. זה פורמט שונה לגמרי, סרט הוא סיפור קצר. במקרה של 'הזדמנות שנייה' למשל ידעתי שהם יתמקדו באמא הלבנה השמרנית שלוקחת הביתה נער שחור ענק במשקל 160 ק"ג ומצילה אותו, וכל שאר ענייני הפוטבול יהיו רק ברקע. זו הייתה החלטה נכונה. העניין היחיד שלי הוא שהסרט יהיה טוב, אני לא דורש נאמנות ביזארית לספר. מה שאני לא מוכן לקבל זה עיוות של האמת. אם 'ענן של אפשרויות' יהפוך לסרט על שני חוקרים מיוגוסלביה, זה לא יעבור אותי".
איזה משלושת הסרטים אתה הכי אוהב?
"כולם היו מועמדים לאוסקר, אני לא גרידי", הוא צוחק, "אבל זה כמו קפיצה למים באולימפיאדה, יש דרגות קושי. הכי קל לעשייה היה 'הזדמנות שנייה' והכי קשה היה 'מכונת הכסף' - זה סיפור מסובך עם המון דמויות שבאמת נוגע עמוק בכלכלה, ומאוד הרשים אותי שהם הצליחו להפוך אותו לסרט כזה".
על מה אתה עובד עכשיו?
“אני לא יכול שלא להתעסק בטראמפ, הוא שואב את כל החמצן מהמדינה ואני מרגיש חובה לעשות משהו, אז אני עובד על פרויקט כתבות ל’ואניטי פייר’ שיהפוך בסוף לעוד ספר שנשמע משעמם. זה דורש קצת הסבר: בארה"ב יש שני מיליון עובדי ממשלה ועליהם אחראים אלפי מינויים פוליטיים שמתחלפים בכל ממשל, כך שהחפיפה בין הממשלים היא קריטית. ממשל אובמה הקצה 3,000 איש שהתפקיד שלהם היה ללמד את האנשים של טראמפ איך בדיוק הממשלה עובדת. ההנחה הייתה שיום אחרי הבחירות יגיעו 30־40 איש מהממשל החדש לכל משרד ממשלתי. עלתה השמש ולא בא בנאדם אחד. כל המשרדים שהוכנו נשארו ריקים. אז עכשיו אני עובר ממשרד למשרד ואוסף את התדריכים שהוכנו לאנשים של טראמפ ואף אחד לא קרא. כתבתי כבר 12 אלף מילה על משרד האנרגיה ואני מתכנן לעשות את זה לכל משרד. לא יודע אם זה יהיה סרט, אבל אני מרגיש חובה אזרחית כי לאנשים בממשל הזה אין שום מושג מה הם עושים, אנחנו יושבים על פצצת זמן ורוב האמריקאים לא יודעים את זה".
* * *
דניאל כהנמן, היום בן 83, גר כבר עשרות שנים בארה"ב. כשלואיס פגש אותו, ניסה החוקר הישראלי לכתוב אוטוביוגרפיה ובסוף זרק את כולה לפח כי חשב שהיא תהרוס לו את המוניטין. "הוא נתן לחבר שלו כסף וביקש שישלם לשלושה אנשים מהתחום שדני לא הכיר שיכתבו ביקורת קטלנית על טיוטת הספר וכך תהיה לו הצדקה לא לפרסם אותו. הוא חתיכת טיפוס והוא בטוח שהוא לגמרי נורמלי. הדמות הכי טובה היא זו שלא יודעת שהיא כזו".
מה הוא חשב על הספר שלך?
"הוא אהב אותו בקריאה ראשונה, לא אהב בקריאה שנייה, אהב מאוד בקריאה שלישית ושנא ברביעית. שום דבר שהייתי כותב לא היה מספיק טוב בשבילו, בעיקר כי הוא לא רצה לחיות שוב את הדרמה של היחסים עם טברסקי. כשעמוס אובחן כחולה סרטן, אחד הטלפונים הראשונים שלו היה לדני, למרות שהם ניתקו את הקשר שנים קודם. דני דיבר איתו באופן קבוע עד יום מותו, הוא אהב את עמוס אהבת נפש למרות שהוא כמובן לא מודה בכך. אנחנו עדיין חברים, אני מניח שהוא חושב שהספר לא רע, אבל הוא בטח נוטר לי".
חכה שיראה את הסרט.
“הו, הוא יאהב את הסרט. הוא יראה את כריסטיאן בייל או מישהו בקליבר הזה משחק אותו, הקהל יתלהב והוא ירגיש אהוב. הוא כמובן יקלל אותי, אבל עמוק בפנים הוא יאהב את זה".
