השאלה היומית: האם צריך לפטר את יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן?

מבזה את המעמד

סמדר שיר

אילו הייתי קצת פחות תמימה וקצת פחות מציאותית, הייתי מגישה לחברי הכנסת הצעה מקורית: למה שלא תקדישו קמצוץ מזמנכם לניסוח מסמך רשמי שיקבע באיזה מקרים ובאיזה סדר גודל של חשדות חובה עליכם להתפטר? זה סוג של תעריפון, הייתי מסבירה להם, שיפעל לטובתכם. אם ייכתב בו, שחור על גבי לבן, שחבר כנסת החשוד בספסרות סמים וזנות יכול להמשיך לכהן, הציבור לא יצפה ממנו להיות יותר צדיק מהאפיפיור.

כיוון שהמציאות הישראלית גרמה לי לאבד את שרידי תמימותי, לא נותר לי אלא להפקיד את ניסוח התעריפון בידי האזרחים, שכבר הוכיחו כי לחץ ציבורי יכול למוטט חוקים. להלן כמה דוגמאות. דוד ביטן לא אולץ להתפטר כשהביא לבית הנבחרים את תרבות ה"סח'ה", וכשצעק על אב שכול וכינה אותו "שקרן", וכשתיפקד בתור הפודל של ראש הממשלה, וכשדחף כבולדוזר את חוק ההמלצות הנאלח. אבל עד לאיזה שלב יש לנהוג בו כאתרוג? האם גם העובדה ששישה אנשים כבר יושבים במעצר בעקבות החקירה המתנהלת נגד חוסאם ג'רושי — החשוד בין היתר בכיסוי חובותיו של ביטן בטרם נבחר לכנסת, ובתמורה לכך ביטן קידם לכאורה את האינטרסים שלו במיזם נדל"ן בראשון־לציון — עדיין לא מחייבת את התפטרותו? האם גם העובדה שרעייתו, חגית ביטן, נחקרה פעמיים ונשלחה למעצר בית יכולה להותיר אותו כיצור טפלון שאף רבב לא דבק בעורו?

במשך שנים היתל ביטן בתחקירים תקשורתיים, שעימתו אותו עם עובדות ונתונים, ופטר את הטענות במשפט קבוע — "הכל פוליטי. מחפשים אותי בגלל שאני יו"ר הקואליציה, נטפלים אליי כדי לטרפד את ביבי". הנימוקים האלה לא היו עובדים אצל אף אזרח החשוד בפלילים, וגם תשובה בנוסח "אני אוהב לעזור לאנשים" הייתה מתקבלת בגיחוך אימתני. אבל ביטן, עממיקו המורם מהעם, משך את החבל עוד ועוד.

ביטן כבר הכריז שאין בכוונתו להתפטר, ולכן רק לחץ מלמטה עשוי לעזור. נקעה נפשנו. שילך הביתה ויקדיש את כל זמנו למאבק על טיהור שמו. העם דורש תעריפון.

די ללינץ'

בן־דרור ימיני

סהדי במרומים שאני שותף למיאוס הציבורי, משמאל ומימין, מצפון ומדרום, ממעשיו הפוליטיים של ח"כ דוד ביטן, שמשמש גם כיו"ר הקואליציה. זה האיש שדחף ולחץ ובסופו של דבר גם העביר, רק בשבוע שעבר, בקריאה ראשונה, את החוק הציני ביותר בתולדות הכנסת. וסהדי במרומים שהפרסומים שדולפים מהחקירות נגד ביטן רק מגדילים את הזעם.

אבל מיאוס לחוד והליך ראוי לחוד. משום שאוי לה למדינת ישראל אם נבחרי ציבור יודחו רק בגלל מיאוס או בגלל תחקירים עיתונאיים או בגלל הדלפות מחקירות. והעובדה שביטן הפך לנציג הבולט של השחיתות הפוליטית הגלויה לא מעלה ולא מורידה בעניין הזה. צריך להיאבק בו ובדרכו. חובה להוקיע את הביטניזם שעלול להוריד את כולנו ביגון למדרגת עולם שלישי. אבל אין שום צורך להקדים ענישה בניגוד לדין. משום שאם זה מה שיקרה — אז נגשים את חזונו של ביטן ונהפוך למדינת עולם שלישי.

ובכלל, כבר היינו בסרט הזה בעשורים האחרונים. לא רק כותרות מרשיעות, אלא גם כתבי אישום מחמירים הובילו בסופו של דבר לזיכוי מוחלט, שכלל לפעמים גם נזיפה לתקשורת ולפרקליטות. אבל יש בתוכנו מי שמעדיף שלא ללמוד את הלקח. יש מי שמעדיף לרמוס את חזקת החפות. יש מי שמעדיף שרשות אחת גם תאסוף ראיות, גם תגיש כתב אישום וגם תחליט על הרשעה. וכל זה במעמד צד אחד.

המבחן של חברה מתוקנת הוא דווקא מול אלה שמעוררים את חמתם של רבים. הם מרגיזים, יש עליהם שמועות, אבל זה לא מצדיק את הקדמת הענישה להגשת כתב אישום ולהרשעה. ובכלל, יש חוק ברור בעניין הזה. סעיף 42א לחוק יסוד הכנסת קובע: "חבר הכנסת שהורשע בפסק דין סופי בעבירה פלילית, וקבע בית המשפט, ביוזמתו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שיש עם העבירה קלון, תיפסק חברותו בכנסת ביום שפסק הדין נעשה סופי". זה הדין. אין שום צורך לרמוס אותו.