אדום עולה. בהליכה

כמה שעות לפני הדרבי החיפאי שלשום עלתה הפועל ת"א למשחק בליגה הלאומית, הפעם בערוגה המיתולוגית ברמת־השרון. בתחילת המשחק האדומים נראו קצת כבדים (אולי בגלל הריח מהמאפייה המפורסמת שצמודה למגרש), אבל כשנשמעה השריקה האחרונה הם חגגו עוד שלוש נקודות, ולראשונה זה מספר חודשים גם מקום ראשון.

בסיום, הפרצופים במחנה של מוליכת הטבלה שידרו תמהיל של שמחה אדירה עם אנחת רווחה רצינית. אז יכול להיות שכאחד שלא אוהד את הקבוצה קשה לי להתחבר לאמוציות, אבל באמת שאני לא מצליח להבין על מה כל הדרמה. זאת אומרת, אני יודע שכל מי שקשור למועדון הזה נחרד מהאפשרות שהעונה הזאת לא תסתיים בחזרה לליגת העל, אבל אני פשוט לא רואה שום מצב שזה יקרה. איך אני כל כך בטוח? ובכן, קודם כל כי הפועל ת״א רוצה לעלות ליגה. זה אולי נשמע טריוויאלי שקבוצות שמשחקות בליגה נמוכה יותר תמיד ישאפו להתקדם, אבל בליגה השנייה זה לא מובן מאליו.

באופן מסורתי, בליגה הזאת משחקות בדרך כלל לכל היותר שתי קבוצות שממש רוצות לסיים את העונה באחד משני המקומות הראשונים. נדיר מאוד – לפחות בשנים האחרונות – שקבוצה שכיוונה לשם מבחינת תקציב לא השיגה את המטרה. זה לא מקרי שבשנים האחרונות קבוצות כמו בני־יהודה, נתניה ועכו ירדו ללאומית ומיד עלו בחזרה כמעט בלי מאמץ.

אחר כך מגיע תורן של הקבוצות שהיו שמחות לעלות ליגה רק אם זה מסתדר. אחר כך יש שמונה קבוצות שאתה לא יודע בדיוק איפה יסיימו, אבל ברור לך שאם באזור מארס הן יהיו בכיוון של עלייה, הן מיד ייבהלו מעצמן ויחזרו לנמנם במרכז הטבלה. חוץ מזה, יש קבוצת מילואים אחת של מכבי ת״א, קבוצת אוהדים שרוב המטרות שלה הן בכלל קהילתיות, ועוד כמה קבוצות מהצפון שהשאיפה שלהן היא לשרוד ולהמשיך לככב בעמודי המקומונים. אה, ויש את הפועל פ״ת. אבל מה שקורה שם זה כבר בקטגוריה של תורת הנסתר. בקיצור, הפועל ת"א, רוצים לעלות ליגה? רק תופיעו למשחקים בזמן.