חודש חלף מאז פיצול ערוץ 2 וכעת ברור ש"חדשות הבוקר" היא אחת מנקודות התורפה של קשת. הרצועה שאמורה להזניק את היום בערוץ 12 מניבה נתוני צפייה צולעים, ובמרבית הימים נותרת מאחורי שתי מתחרותיה. ואחרי שכבר הוקדמה משבע ל־06:45, אתמול נודע כי קשת תשבץ את "חדשות הבוקר" כבר ב־06:15, על חשבון התוכנית של מרב מילר ומרב בטיטו (כתבת "ידיעות אחרונות"). בקצב הזה, "חדשות הבוקר" עשויות להגיע כבר באמצע הלילה.

ייתכן שהמהלך ישפר את ביצועיה של התוכנית, אך אין בכוחו לבטל את חולשותיה. על הראשונה והמרכזית שבהן כבר דובר כאן: "חדשות הבוקר" היא לא טלוויזיה אלא רדיו מצולם. כל הפער בין שני המדיומים מתגלם באולפן המנוכר של התוכנית ובאוטומטיות הגל"צניקית שבה היא מתנהלת.

בנוסף, מצפייה לאורך זמן מתחוור כי הבעיה נעוצה גם במגיש. ניב רסקין נחשב לאיש מקצוע מיומן ושוחה בחומר. הוא מראיין עירני וחד - אם לא מכלילים את השיחה שערך אתמול עם שר החינוך - וחף מכל בדל דעתנות, ודאי מהסוג שיקים עליו מהומה בסגנון אברי גלעד. האבטיפוס שלו הוא כביכול רפי רשף, שאת המשבצת היוקרתית שלו ירש בגלי צה"ל.

אלא שהנוכחות של רשף היא מופע שלם של אנדרסטייטמנט שכולו אמירה: החיוך הדק, הנימה התמהה, ה"אני סטנדרטי". הניטרליות של רסקין, לעומת זאת, מתפרשת כרובוטיות. לצד איכויותיו כשדר ספורט, נכתב עליו לא אחת שהוא מהווה השתקפות של הפרשן שלצידו. פה, אפילו את האופציה הזו אין לו: גם כשהוא מנסה לנהל סמול־טוק עם מירי מיכאלי, למשל, אפשר ממש לשמוע את גלגלי המכונה שתפקידה לחלץ ממנו חיוך.

לרוע מזלו של רסקין, נדמה כי אנחנו בדיוק לקראת סיומו של עידן המנחה המהונדס, רגע לפני שמדפסות תלת־ממד מייצרות גם כאלה. לא במקרה, גם אודי סגל לא צולח כפרונט־מן ב"לפני החדשות" המגמגמת של רשת. כמו רסקין, אף הוא מתקשה לתרגם את הניסיון והידע שלו לכדי אישיות טלוויזיונית מעניינת (ואצלו גם הכימיה עם לוסי אהריש היא בחזקת אגדה אורבנית).

לכן זה נחמד שקשת משווקת את "חדשות הבוקר" כ"רצינית" יותר מהאחרות, אבל בפועל היא לא שונה מהותית מ"העולם הבוקר" ו"אורלי וגיא": בסוף, כולן טוחנות את אותו בשר, פחות או יותר, זה שנלעס עד זרא גם בפיהם של יתר המהדורות ומשדרי האקטואליה. "חדשות הבוקר" פשוט מקפידה לעשות זאת קר ומשעמם יותר. בזה היא אכן מאוד רצינית.