מירי קנבסקי שמעה את ההרצאה הראשונה על מחלות מין בסיום התיכון. עשרות תלמידים והיא בתוכם כונסו באודיטוריום מול בחור צעיר חולה איידס שסיפר על עצמו והזהיר מיחסים לא מוגנים. את התגובות באותו היום היא זוכרת למרות הזמן שחלף. "כל מי שכבר יצא עם מישהו נכנס לפאניקה", היא מספרת היום. "חשבנו אז שאיידס זה מוות".
פחד המוות הזה נגע בה שנתיים לאחר מכן, כשניהלה מערכת יחסים קצרה עם כריס סרפו, עובד זר מגאנה וחולה איידס שהדביק אותה ועוד נשים נוספות עד שנעצר, נשפט ונשלח ל־22 שנה לכלא. בישראל של סטיגמות וטראומת עפרה חזה, עוררה הפרשה סערה גדולה. מאז התפתח המחקר והתעדכן, איכות חיי הנשאים השתפרה לאין ערוך, וקנבסקי הפכה את המוות לחיים אבל שמרה אותם בסוד. "במשך 15 שנה סיפרתי על הנשאות שלי למעט מאוד אנשים קרובים", היא אומרת במאמץ. "זה היה סוד. וסוד זה דבר שנורא קשה לחיות איתו".
למה שתקת?
"כי התביישתי מזה שנדבקתי במחלה שעוברת ביחסי מין ויש לה יחסי ציבור גרועים. וגם כי הרגשתי אשמה. לא הצלחתי להבין למה דווקא אני, ילדה טובה ותלמידה טובה, נדבקת במחלה כזאת ואיך בכלל נכנסתי למערכת יחסים שבדיעבד הייתה מלאה באורות אדומים שהיבהבו לכל עבר. עם הזמן השתיקה הכבידה עליי. הייתי אומרת לעצמי שיום אחד יהיה לי אומץ לחשוף את הסיפור. היום, בגיל 35, אני רוצה ומסוגלת לדבר על זה. זו המתנה שלי לעצמי לכבוד יום ההולדת".
מה בעצם השתנה?
"הזמן וגם ההבנה שאני לא אשמה. בסך הכל שכבתי עם בן הזוג שלי, לא עשיתי משהו שאחרים לא עושים, אז למה לעזאזל אני צריכה להתחבא ולהתנצל? יצרתי קשר עם נשאי HIV שנחשפו ודיברו על זה וגיליתי שרק עשרות בודדות של אנשים, מתוך קהילה של, לפי ההערכות, כ־10,000 נשאים, חיים באופן פומבי, וכמעט כולם גברים הומואים. זה מוזר בהתחשב בעובדה ששליש מהנשאים הן נשים ושרבים מהם סטרייטים. גיליתי שכל מי שהחליט להיחשף לא התחרט. להפך. הוא הרגיש שחרור, חופש.
"אז עכשיו גם אני במקום הזה. מי שיקבל אותי, זה נפלא, ומי שלא — אז גם בסדר. אני יודעת שאקבל כל מיני תגובות ברשתות החברתיות, אבל אני מרגישה שיש לי מספיק חוסן נפשי להתמודד איתן".
ברוח זו תגיע קנבסקי גם לתיכון שבו למדה ושבו שמעה לראשונה את ההרצאה על ההתמודדות עם מחלת האיידס. הפעם היא תהיה המראה והשיקוף מול הנערים והנערות. "וזו תהיה סגירת מעגל מטורפת", היא אומרת בדמעות. "אני מניחה שנורא אתרגש, ובמידה מסוימת אהיה עצובה, כי הרי הייתי שם ושמעתי את הסיפור ונשבעתי לעצמי להיזהר, ובסוף, למרות הכל, האיידס הגיע אליי".
לתמלל את הפחדים
כריס בן אגימאן סרפו, אזרח גאנה, כיום בן 43, הגיע לישראל ב־1992. על פי הכרעת הדין, בשנת 97' קיים יחסי מין בלתי מוגנים עם קטינה ואף כפה את עצמו עליה. מאוחר יותר אובחנה הצעירה כנשאית איידס. היא סיפרה לסרפו והציעה שייבדק. ב־99' החל במערכת יחסים עם אישה נוספת מבלי לעדכנה באפשרות שהוא נשא וקיים עימה יחסים לא מוגנים. שנתיים לאחר מכן אובחנה גם היא כנשאית. סרפו עצמו חלה בשחפת ואובחן כחולה איידס באפריל 2001, אך סירב לקבל טיפול וניתק קשר עם רופאיו.
חרף מחלתו, כך על פי הכרעת הדין, בדצמבר 2001 הכיר את קנבסקי ובמשך כמה חודשים קיים עימה יחסי מין לא מוגנים מבלי לעדכן אותה במחלתו. כשהשניים נפרדו, אובחנה קנבסקי כנשאית הנגיף. באותו החודש התקשרה למכרה נוספת של סרפו כדי להזהיר אותה מפני האפשרות שתידבק. משנודע הדבר לסרפו, כך לפי הכרעת הדין, איים על קנבסקי כי אם תגלה שהוא חולה, ירצח אותה. חצי שנה לאחר מכן הכיר סרפו צעירה נוספת, וגם איתה קיים יחסי מין לא מוגנים פעם אחת, אך זו, למזלה, לא נדבקה. הכרעת הדין מציינת כי שלוש נשים נוספות, שלא נכנסו לכתב האישום, נדבקו ממנו באיידס, עם שתיים מתוכן שכב לאחר האבחנה הרשמית. בהכרעת דינו כתבו השופטים כי אף שעבירות של הפצת מחלה, שבהן הואשם והורשע, אינן מסווגות כפשע חמור, נסיבות ההדבקה וחומרת תוצאותיה — מזעזעות ולא נותנות מנוח.
סרפו עצמו הכחיש את האישומים וטען שפעל מתוך הכחשה והדחקה. ביולי 2005 דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו והרשיע אותו באונס, במעשים העלולים להפיץ מחלה, באיומים ובתקיפה בנסיבות מחמירות, ובנובמבר אותה שנה גזר עליו בית המשפט 25 שנות מאסר. "בזו אחר זו הופיעו בפנינו נערות צעירות, נאות, נבונות, אינטליגנטיות, רגישות ומעוררות אמון ואהדה", כתבו השופטים, "וסיפרו כל אחת בדרכה, ללא כחל וסרק, כיצד נתפסו ברשתו של הנאשם ואיך בעטיו חרב עליהן עולמן. כיצד קשר נאשם זה, בעוז רוח ובאטימות שלא תתואר, את גורלו בגורלן של שלוש מהן כשהרביעית ניצלה בעור שיניה, כיצד הפך הנאשם את משובת נעוריהן לגזר דין מוות".
ב־2008 עירער סרפו לבית המשפט העליון על ההרשעה והעונש החמור שנגזר עליו. ההרשעה נותרה בעינה, אך מאסרו הופחת ל־22 שנה בלבד.
"מאוד חשוב שנשאים ייצרו קשר עם הוועד למלחמה באיידס גם לתמיכה, אבל גם מעבר לכך, כי במקרה שלנו נעשה דרכם החיבור בין הבחורות שנדבקו מכריס והתאפשרה הגשת התלונה במשטרה", אומרת אחת הנשים שנדבקה ממנו. "אני מקווה שהוא יישאר בכלא עוד שנים רבות ושמערכות הצדק יגלו כלפיו את אפס החמלה שהוא הפגין כלפינו. אני גאה בחברתי למסע שבחרה ללכת בדרך האמיצה, לתמלל את הפחדים הכי בסיסיים של כל נשא HIV ולהסיר מסכות".
נדמה שאין שגרירה טובה מקנבסקי להסרת מסכות ולניפוץ סטיגמות רווחות על נשאי האיידס. היא בת 35 ואלמנה, עורכת דין תל־אביבית וכיום מאמנת אישית. "הסיבה הכי חשובה מבחינתי זה לנפץ את הסטריאוטיפ שנשאי HIV הם נשים בזנות, נרקומנים, ובדרך כלל גברים והומואים", היא אומרת. "אני חושבת שכשמסתכלים עליי, קל יותר לנרמל את האוכלוסייה שלנו ולהבין שאנחנו נמצאים מרחק שנות אור משנות ה־80, כשלא ידעו ממה ואיך נדבקים והטיפול התרופתי היה קוקטייל של 18 כדורים עם תופעות לוואי קשות. היום המחלה הפכה מסופנית לכרונית, הטיפול בה דורש כדור או שניים ליום כמעט בלי תופעות לוואי, נשים נשאיות יכולות ללדת ילדים בריאים ותוחלת החיים שלנו רגילה. ועדיין חשוב שהשיפור העצום באיכות החיים של נשאים לא יתפרש כאילו איידס זו מחלה מגניבה ואפשר לוותר על קונדומים ולהתחיל להתפרע".
הלב שלי צנח
קנבסקי הייתה רק בת 19 כשהכירה את סרפו לראשונה במועדון ריקודים. למחרת נפגשו שוב ביחידות. "הוא היה גבר שחור גבוה ומרשים, מאוד שונה מכל הבנים שהכרתי", היא נזכרת. "הוא סיפר שהגיע מהקריביים, למרות שבמקור הוא מגאנה, ושהוא מכיר אישית את המשפחה של לני קרביץ. זה נשמע מאוד סקסי. היו לו המון שקרים על עסק שהוא מנהל בישראל ועל סטארט־אפ של תקשורת סלולרית, והוא היה מבוגר ומנוסה וידע לתאר באופן מאוד ציורי את המקומות האקזוטיים שבהם היה. הייתי מרותקת. דיברנו באנגלית, שזה כשלעצמו נראה לי מאוד רומנטי, והוא היה ג'נטלמן, פותח דלתות ומזיז כיסאות. כשהיחסים התקדמו, זכרתי את ההרצאה על אמצעי מניעה וביקשתי שנשתמש בהם. התעקשתי שהוא יירד במיוחד לפיצוצייה לקנות קונדום, אבל בסוף הערב גיליתי שהוא לא השתמש בו ונורא נבהלתי. אבל סרפו אמר שהכל בסדר אצלו ושלא אדאג.
"כבר היינו לאחר מעשה ולא רציתי לריב. כשהוא המשיך להתעקש לקיים יחסים לא מוגנים, פחדתי להגיד שחייבים. הייתי מאוהבת. בשלב מסוים חשבתי שאם הייתי נדבקת במשהו כבר הייתי מרגישה את זה, אבל הנה, לא קורה לי כלום, אני מרגישה מצוין. וכריס כל הזמן אמר, אני לא מבין ממה את פוחדת. נבדקתי ואני בסדר. אין לי שום מחלות. אז זרמתי".
הקשר הסתיים לאחר שקנבסקי גילתה, לדבריה, שסרפו בוגד בה. "יום אחד גיליתי שערות לא שלי אצלו במקלחת. כריס אפילו לא ניסה להכחיש. הוא אמר שידידה שלו נמצאת במשבר והוא היה צריך לעודד אותה. נפרדנו ולמחרת כבר הייתי אצל רופאת המשפחה וביקשתי בדיקות לאיידס ושאר מחלות מין. בגלל שהוא היה עם נשים אחרות, רציתי לוודא שהכל אצלי בסדר".
יומיים לאחר מכן התקשרו מהמרפאה וביקשו מקנבסקי לגשת למחלקה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב, כי משהו לא בסדר עם הבדיקות. "הלב שלי צנח. מיד התקשרתי לכריס ושאלתי אם יש לו משהו לספר לי. הוא אמר שהכל אצלו בסדר, אין מה לדאוג. דרשתי שילך להיבדק. בתחילה הוא ניסה להתחמק, אבל אחר כך ביקש שניפגש. כשנפגשנו, הוא החזיק לי את היד ואמר לי, מאמי, אני חולה ואת חולה, אז בואי נהיה ביחד".
איך הגבת?
"חיפשתי סיבות לא להאמין לו. אמרתי לעצמי שאולי הוא משקר רק כדי להחזיר אותי אליו. למחרת לקחו ממני דם, ואחרי שעה מורטת עצבים הרופא אמר שלצערו, התשובה חיובית. אני זוכרת שהיה מאחוריו חלון גדול חסום בקיר לבנים, כנראה עשו שיפוץ. ככה בדיוק הרגשתי באותו רגע. שבמקום נוף ואוויר ועתיד, מחכה חומה. הייתי בטוחה שאני עומדת למות.
"הסבירו לי על הווירוס ועל הפגיעה במערכת החיסון, הייתי צריכה לבלוע המון כדורי מניעה ורשימת תופעות הלוואי הייתה ארוכה ומפחידה. לא רציתי לחיות ככה. שאלתי את הרופא כמה זמן ייקח עד שהמחלה תתפרץ, והוא אמר: עד עשר שנים. עשיתי חישוב מהיר שיש לי עשר שנים לחיות, שצריך לחיות אותן כמו שצריך ושאמות בגיל 30".
שיתפת מישהו?
"לא. לא רציתי שירחמו עליי ושיתרחקו ממני. אפילו לאמא שלי לא הייתי מסוגלת לספר. במדרגות בית החולים, בדרך החוצה, התקשרתי לסוג של חבר משפחה ושיתפתי אותו, אבל הוא נורא נבהל. הוא נזכר שכשהייתי אצלם בבית הלכתי לשירותים, והיה בלחץ שאבדוק עם המרפאה אם הוא צריך לקחת את המשפחה שלו לבדיקה. בקושי יכולתי לסיים את השיחה בלי לפרוץ בבכי. הבנתי שאני לא יכולה לספר לאף אחד. שאם אנשים יתייחסו אל הגוף שלי כמו אל מכונת רעל, עדיף שלא יידעו".
יצרת קשר עם כריס?
"הוא היה האדם השני שהתקשרתי אליו. סיפרתי לו שאני נשאית והזכרתי לו שהוא אמר שהוא חולה, והוא התחמק והכחיש. ראיתי שאין עם מי לדבר. למחרת הגילוי התקשרתי לידידה שלו וסיפרתי לה עליי. ביקשתי שתשמור את זה בסוד ושתלך להיבדק. בתוך כמה דקות כריס התקשר בזעם ואיים שאם אספר לנשים נוספות שהוא חולה או נשא, הוא ירצח אותי. למחרת הידידה נבדקה ונמצאה חיובית".
שלא יוכל לפגוע עוד
היו לקנבסקי עשר שנים לחיות, או שכך לפחות חשבה. כל שנותר היה לתכנן אותן. "אני לא זוכרת שהרגשתי אי פעם כל כך לבד", היא אומרת. "לא היו לי כאבים, הרגשתי רגיל לגמרי, אבל כל דבר קטן, כל שיעול או שפעת, גרמו לי לחשוב שהנה אני מפתחת איידס. כל חריגה הייתה סימן לסוף החיים ולתחילת ההשתלטות של המחלה. קיבלתי טיפול תרופתי עם תופעות לוואי נורא קשות. החליפו לי אותו, אבל אז הגיעו תופעות לוואי אחרות. לקח לי כמעט חודש להתאזן ולהתרגל לכדורים".
ובכל זאת המשיכה לתפקד, ללכת לעבודה, לעשות ספורט. איש לא ראה ולא ידע. "לפני הגילוי עברתי את מבחני המיון לפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל־אביב, אבל היה מדובר בחמש שנות לימוד וחצי, מחצית משארית חיי", היא מחייכת בעצב. "אז החלטתי לבחור תואר קצר יותר והתחלתי ללמוד משפטים. תיכננתי לסיים את הלימודים, להרוויח קצת כסף ולנסוע לאיזו ארץ אקזוטית ששווה למות בה בלי שאף אחד יידע שהייתי נשאית".
באוניברסיטה פגשה את החבר הראשון שלה כנשאית. "במרפאה הדריכו אותי לקיים יחסי מין מוגנים, ובהתחלה חשבתי שאולי אני יכולה להשגיח שהוא לא יידבק ועדיין לא לספר לו כדי לא לאבד אותו. בסוף החלטתי להתייעץ עם חברה טובה. היה לי דופק של 280 פעימות, אבל החברה הגיבה ממש יפה, לא נבהלה ולא נרתעה, למרות שגם היא חשבה, כמוני אז, שאיידס זו מחלה סופנית. היא שלחה אותי לספר לחבר שלי על הנשאות. היום אני יודעת להגיד, 'אני חיה עם HIV', אבל אז כל מה שיצא לי מהפה מולו היה: יש לי איידס".
איך הוא הגיב?
"אחרת לגמרי ממה שחשבתי. הוא חיבק וניחם. מאוחר יותר סיפר לשני חברים טובים שלו ובפעם הבאה שכולנו נפגשנו, שיחקנו במשחק שלפעמים מחליפים בו מקומות ישיבה, וראיתי שלמרות שהכוס שלי הייתה בכל פעם מול מישהו אחר, אף אחד לא הרחיק אותה ואף אחד לא פחד להידבק".
בן הזוג הציע לקנבסקי לפנות לוועד למלחמה באיידס, "והאדם הראשון שפגשתי שם לחץ לי את היד ואמר, נעים מאוד, אני נשא 15 שנה. הייתי בהלם. שאלתי אותו, אתה אמיתי? הרי אמרו עשר שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי פנויה נפשית להקשיב ולהבין שלא מדובר במוות אלא בנשאות כרונית ושכל החיים לפניי".
בוועד שאלו אם היא משערת ממי נדבקה, וכשנקבה בשמו של סרפו, התברר שאישה נוספת שנדבקה ממנו נעזרת בוועד. "לראשונה הבנתי את גודל הנזק ואת הסיכוי שיש מישהו שמדביק עוד ועוד נשים. שזו עבירה פלילית. שחייבים לעצור אותו. ועדיין היססתי כי התלונה הייתה כרוכה בחשיפה מול שוטרים, פרקליטים ושופטים. בסופו של דבר החלטתי להתלונן. היה לי קשה לחשוב על האישה הבאה שעלולה למצוא את עצמה במצב דומה לשלי. ידעתי רק שלפני הגשת התלונה אני חייבת לספר לאמא שלי".
איך היא הגיבה?
"אני בת יחידה והיה לא קל, אבל אמא תפסה את עצמה ומיד נרתמה לדבר עם הרופאים ולשתף את אבא שלי".
כשנה לאחר ההדבקה נעצר סרפו. בהמשך הגיעה המשטרה גם לנשים נוספות. "יצא לי לדבר עם שתיים מהן", אומרת קנבסקי, "וזו הייתה אנחת רווחה גדולה. בפעם הראשונה הכרתי נשים שחיות עם הנגיף הרבה יותר זמן ממני ומנהלות אורח חיים נורמלי. היו לי גם המון שאלות שקיבלתי עליהן תשובות. עם האחרות לא נוצר קשר".
בדיון להארכת מעצרו של סרפו טען נציג המשטרה כי "החשוד נהג באופן שיטתי לשכב עם נשים מתוך ידיעה ברורה שידביק אותן באותה מחלה נוראית. הוא מלאך המוות שמהלך בתוכנו". לאחר מכן נערך עימות בין סרפו לקנבסקי. "ישבתי מולו והייתי בהלם. לא הצלחתי לדבר", היא מתארת. במהלך המשפט נקראה למסור עדות. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. "לא היה לי ספק שהוא יקבל עונש", היא אומרת היום, "למרות שלא חשבתי שישלחו אותו לכל כך הרבה שנים לכלא. הרגשתי שיש פה מסר מאוד חשוב לקהילה. אבל לא הרגשתי שמחה לאיד וגם לא נחמה. רק רציתי שהוא כבר לא יוכל לפגוע בנשים נוספות".
התפרקתי לגמרי
על פי נתוני משרד הבריאות, נכון לסוף 2016 חיו בישראל 7,448 נשאי HIV מאובחנים, מהם 5,507 הטרוסקסואלים ו־32 אחוז נשים. על פי ההערכות, היום עומד מספר הנשאים, מאובחנים ושאינם מאובחנים, על כ־10,000 איש. דוח אפידמיולוגי של המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות מגלה כי מספר מקרי ההדבקה עומד על כ־400 לשנה. כשנשא אינו מטופל, ההדבקה עלולה להתרחש כתוצאה מעירוי דם, מקיום יחסים לא מוגנים ומשימוש במזרקים נגועים. המצב שונה לגמרי תחת טיפול.
"ההתפתחות הרפואית הובילה לירידה ממשית במספר ההדבקות ב־HIV בערים רבות בעולם", אומר ד"ר יובל לבנת, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס. "לאחרונה התקבלה גושפנקה מטעם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות, לכך שאנשים שחיים עם HIV, ונוטלים את הכדורים שלהם באופן קבוע, מגיעים למצב שבבדיקת עומס נגיפי לא יראו את הנגיף בדם ולכן הם אינם מידבקים כלל. אנחנו מאמינים שהנגשת הטיפול לציבור הרחב, באמצעות הכנסתו לסל התרופות, תוביל גם אצלנו לירידה גדולה יותר בהדבקה".
עם זאת, מדגיש ד"ר לבנת, "אנו חיים בתקופה שבה קיימת עלייה ניכרת בהידבקות במחלות מין. הוועד למלחמה באיידס מפעיל מרכזי בידוק לכלל מחלות המין ברחבי הארץ ואנו קוראים לציבור הרחב לבוא ולהיבדק, וכך לשמור על אורח חיים בריא ומוגן".
עם ההבנה החדשה הזו בדבר יעילות הטיפול, קנבסקי המשיכה בחייה, סיימה את התואר, נפרדה מבן הזוג, מצאה אהבה חדשה ובגיל 27 נישאה. "בעלי ראה אותי, לא את הנשאות", היא אומרת. "היינו נשואים במשך שלוש שנים. כבר דיברנו על להביא ילדים לעולם, אבל ב־2013 הוא נפטר מדום לב. זה קרה באופן פתאומי, באמצע הלילה, בלי רקע גנטי או סימנים מוקדמים. הוא התעורר ואמר שהוא לא מרגיש טוב, שחם לו, נכנס למקלחת, יצא, נפל על המיטה ונפטר. הוא היה הבריא מבין שנינו, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, וואט דה פאק, אני זו שהייתי אמורה למות בתוך עשר שנים, לא הוא".
השנה הראשונה הייתה קשה מנשוא. "לא הייתה לי שום שליטה על הדמעות. התפרקתי לגמרי. במובן מסוים זה היה משבר אפילו יותר קשה מגילוי הנשאות, שאז הייתי יותר צעירה ויכולתי להדחיק. הפעם ראיתי את המוות בגיל 30, ממקום בוגר. זה הביא אותי לשאלות אם אלה החיים שאני באמת רוצה לחיות. משם הגעתי לקורס אימון אישי, לא כדי לאמן אחרים אלא כדי להשיג כלים להתמודדות שלי, אבל בסיום הקורס ראיתי שאני טובה בתחום, אז עזבתי את העבודה כעורכת דין ובשלוש השנים האחרונות אני מאמנת אנשים במצבי חיים ומכוונת לזוגיות ולקריירה".
השינוי המקצועי הוביל בהדרגה לשיתוף במעגל החברתי והמשפחתי המצומצם. "נחשפתי רק בפני כמה אנשים קרובים. הסטיגמה עדיין הקשתה עליי", היא אומרת. "הרבה פעמים אומרים לנו שאיידס עדיף על סרטן, כי סרטן עלול להרוג גם עם טיפול ואיידס לא, וכי לטיפולים נגד סרטן יש תופעות לוואי ולטיפולים בנשאות אין. אבל אם תשאלי אנשים מה הם מעדיפים, גם אם הם יידעו שמדובר בחיים רגילים לגמרי, לא בטוח שהם יבחרו באיידס".
קיבלת גם תגובות לא נעימות?
"כן, סיפרתי לחברה ללימודים. למדנו למבחן יחד והייתי אמורה לישון אצלה, אבל היא כל כך נבהלה שהיא גירשה אותי מהבית. למחרת כבר נרגעה, כי היא כנראה קראה על הנשאות באינטרנט, אבל באותו רגע כל כך נעלבתי. זו הייתה תגובה מטלטלת, אבל צלחתי אותה".
היום היא כותבת ומתכננת להוציא לאור, באמצעות קמפיין למימון המונים, את הספר "חיובית", המתעד את קורות חייה. "אני רוצה לנרמל את האיידס. לנפץ את הפחד והסטיגמה מהמחלה ולהכיר לחברה את עולמם של האנשים שחיים עם הנגיף", היא אומרת בפשטות. "הפחד מהסטיגמה הוא הדבר הכי קשה בנשאות ובמחלה, והיא זו שגרמה לי לשתוק במשך 15 שנה. יחד איתי שותקים אלפי אנשים. זו ההתמודדות האמיתית שלנו, ואותה אני רוצה לשנות".
תגובת עו"ד זוהר ברזילי, שייצג את סרפו בבית המשפט המחוזי: "כריס טען לאורך כל המשפט וגם היום כי כשחלה באיידס הוא הלך להיבדק, אבל המכון שבו נבדק לא שלח את התוצאות אליו, ולפיכך חשב לתומו שהוא בריא ומבחינתו קיים יחסי מין עם כל המתלוננות כדין. הוא גם הכחיש שידע על המחלה בזמן מחלת השחפת והכחיש את ניתוק הקשר עם רופאיו. לצערנו בית המשפט לא קיבל את עמדתו וקבע כי אכן ידע גם ידע שהוא נושא את נגיף האיידס, ולכן בעת קיום יחסי המין עבר את העבירות שבהן הורשע".
