שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל
    24 שעות • 06.12.2017
    אשכול ואמנון עושים ספינינג
    הם החברים הכי טובים כבר שלושים שנה, עוד מהימים שלמדו יחד בתיכון: הסופר אשכול נבו והשחקן אמנון וולף תמיד חלמו לשתף פעולה. היום זה סופסוף קורה במחזה "ספינינג" שכתבו ביחד לתיאטרון הבימה. בראיון משותף הם מדברים על החיים בישראל מודל 2017 — כן, למרות הקיטורים המצב פה לא כזה גרוע — ומגלים למה כולם הימרו שאשכול יהיה בכלל פסיכולוג
    יואב בירנברג

    הסופר אשכול נבו מודה שכאשר כתב את הנובלה "הקומה הראשונה" רעדו לו האצבעות. "מעולם לא כתבתי טקסט כל כך מסוכן, ומעולם לא כתבתי דמות כל כך מלאת פגמים כמו ארנון", הוא אומר. "הוא הרגיז אותי אבל גם ריתק אותי. הבהיל אותי, אבל גם שיחרר אותי". כשסיים לכתוב את "הקומה הראשונה", החליט לא לפרסם אותה. העוצמה של הסיפור הזה הבהילה אותו.

     

    אבל כשחברו הטוב, שחקן תיאטרון "הבימה" אמנון וולף, חיפש טקסט שיוכל להיות בסיס למחזה, נבו שלף את הסיפור ממעמקי ההארד דיסק שלו ושלח לו אותו. למזלו הרב. כעבור יומיים וולף חזר אליו מלא התלהבות. "הוא אמר לי, 'זה הדבר הכי חזק שכתבת, אני לא מבין איך אתה בכלל שוקל לא לפרסם אותו", אומר נבו.

     

    "הקומה הראשונה" היא הנובלה הראשונה בספרו של נבו "שלוש קומות" והיא נוגעת בצדדים אפלים של נפש האדם. "היום אלו דברים שאני יכול לדבר עליהם בהרבה גאווה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה בתהליכי הכתיבה שלי שכתבתי דמויות כל כך אפלות, כל כך מלאות אובססיה ופחד. ההתלהבות של אמנון נסכה בי אומץ לחזור לספר ולהוסיף לו קומה שנייה ושלישית".

     

    בשבוע שעבר עלתה בתיאטרון "הבימה" ההצגה "ספינינג", המבוססת על הנובלה הזו, והתוצאה הופכת את הקרביים. וולף ונבו עבדו שנתיים על כתיבת המחזה, כאשר למסע מצטרפים המחזאית עירית הורביץ־לוז, הדרמטורגית נגה אשכנזי ובהמשך הבמאי רועי שגב. על הבמה לצד וולף, שמגלם את התפקיד הראשי, משחקים גילה אלמגור, מאיה מעוז, מיכאל כורש, שמעון כהן, גאיה גור־אריה, הדר ברנשטיין ורונית אפל.

     

    נוכח הקאסט המפואר הזה מגלים השניים שהתוכנית המקורית הייתה להעלות את "ספינינג" כהצגת יחיד. "אבל לא הרגשתי שלם עם המהלך הזה", אומר וולף, "כי אמרתי לעצמי ולאשכול שבהצגת יחיד נגזר עליך לרוץ עם ההצגה שלוש־ארבע פעמים והיא יורדת, וזה תיסכל אותי".

     

    לא חשבנו שהוא יהיה סופר

    וולף ונבו נפגשו בפעם הראשונה בבית הספר הריאלי בחיפה לפני כשלושים שנה. שני נערים בני 16 וקצת, שונים זה מזה. אשכול מהורהר, וולף כולו חיוך אחד גדול. "מה שחיבר בינינו מההתחלה היא העובדה שאמנון היה ועודנו איש מאוד חכם ומצחיק", אומר נבו. "אני באתי מירושלים. כולם שם היו מאוד רציניים, מהורהרים ונוגים, וזה היה גילוי לפגוש מישהו כמוהו".

     

    "אני קיבלתי מאשכול את הצד ההפוך, את היכולת לדבר רגש, לנהל שיחות עומק", אומר וולף. "מכל האנשים שאני מכיר, אשכול הוא המקשיבן הכי טוב".

     

    באותם ימים נבו לא העלה בדעתו שיהפוך לסופר. איש כמעט לא העלה זאת בדעתו. "אם היית שואל חברים שלי מה אני אהיה, הם היו אומרים לך פסיכולוג, לא סופר", הוא אומר. "זאת גם הייתה המחשבה שלי. עניין הכתיבה היה משהו שעשיתי במקביל, לא כדבר מרכזי".

     

    העובדה שוולף פנה ללימודי משחק בניסן נתיב, הפכה עולמות גם אצל נבו. "אמנון הלך ללמוד משחק בגיל 23, ואני התחלתי לכתוב רק בגיל 28, הרבה בהשראה שלו ושל חברים אחרים, שנורא עודדתי לכתוב, בלי שיהיה לי האומץ לכתוב בעצמי. אבל אז הלכתי לסדנת כתיבה אצל יעל הדיה, כתבתי סיפור ועוד סיפור, ופתאום הצטברו סיפורים ורציתי כבר לסיים את הספר. זאת לא הייתה החלטה להיות סופר, אלא תשוקה מאוד גדולה לכתוב, שפתאום התפרצה".

     

    אמנון מופיע גם בסיפורים שלך?

     

    "לא באופן ישיר, אבל הרבה ממה שאני יודע על חברות בא מהקשר שלי איתו ועם חברים אחרים באותה תקופה בחיפה".

     

    במה שונה כתיבת סיפור מכתיבת מחזה?

     

    "כשאני כותב, אני בעיקר עם עצמי. כשהראינו לנגה הדרמטורגית את המחזה, היא אמרה לנו 'מתוך 17 תמונות שיש בו עכשיו, 16 צריך לשכתב. היא הייתה הכי עדינת נפש, אבל הכי חדה בעבודה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הקודמת שמישהו נתן לי משוב. בטח לא כזה. מאוד קשה לגדול בלי משוב. יש עורכת לספרים שלי, וזאת לא חוויה נעימה כשהיא חוזרת אליי עם הערות, אבל היא מצילה אותי לא פעם. באותו היום באתי ללמד בסדנאות הכתיבה שלי ואמרתי לתלמידים שלי 'עשו לי היום משוב, ואני מבין מה עובר עליכם'".

     

    וולף: "לא תמיד אתה בוחר את סביבת העבודה שלך. לפעמים אתה עובד עם אנשים שהם קצת מלחיצים ופחות מאמינים בך, ופה הייתי מוקף בחברים וזה היה נפלא מבחינתי. כשחקן, זו סיטואציה אחרת. אתה כל הזמן חוטף על הראש. מהחזרה הראשונה אתה חשוף לבמאי שאומר לך 'לא טוב'. עבדתי בתיאטרון 'גשר' עם במאים שתופסים את השערות ואומרים ברוסית 'מה אתה עושה? אני לא מבין כלום'. אתה כל הזמן חשוף לביקורת, ועם השנים, אני חייב להודות, זה חישל אותי. אם יבוא היום במאי ויגיד לי 'לא ריגשת', אני אף פעם לא אקח את זה אישית. אני תמיד אנסה לראות את הדבר הענייני בתוך מה שהוא אומר. זה גם עניין של גיל".

     

    "זה חלק מהיתרונות של להתבגר", משלים נבו. "יכול להיות שאם הייתי עומד בסיטואציה כזאת בגיל 30, האגו שלי היה יוצא יותר החוצה".

     

    אשכול, מה קורה כשאתה סופג ביקורת רעה על ספר?

     

    "זה עדיין קשה. בחוץ לארץ זה פחות קשה, כי זה רחוק מכאן. כל ספר הוא קרוב לליבך. כשהספר 'משאלה אחת ימינה' יצא, הוא ספג ביקורת, והיה לי מאוד לא קל עם זה, למרות שאני מאוד שלם עם הספר. אף אחד לא חסין מביקורת".

     

    אשכול ממעט להראות את הספרים שלו במהלך העבודה עליהם. "לרוב הוא מראה לי אותם לקראת הסוף, ואני שמח שזה ככה", אומר וולף, "כי אני לא יודע אם יש לי באמת יכולת לראות דברים בחצי הדרך ולזהות את הפוטנציאל. קטונתי מלתת לו ביקורות קשות ונוקבות. זה כמו לראות סרט או הצגה שחבר שחקן שלי משתתף בהם. אני מנסה לשכוח בכלל שאני מכיר את האיש ולתת לספר או להצגה להכות בי".

     

    נבו: "אני לא מראה להרבה אנשים את הספרים שלי תוך כדי כתיבה. אולי לאשתי, וגם אז רק כשכתב היד מוכן. אני מאמין שתהליך השיפוט צריך להתרחש בתוכי".

     

    לא הכל שחור בארץ

    שניהם לא ממש מרוצים מפרצופה של המדינה, אבל גם לא מיואשים. "אני לא מצליח להזדהות עם הנהי הזה של 'אוי ארצי מולדתי את הולכת לי פייפן'. אני כל הזמן רואה גם וגם", אומר נבו. "סדנאות הכתיבה הן עסק חברתי שהקמנו, המשוררת אורית גידלי ואני, מתוך מחשבה להשפיע על החברה דרך כתיבה ולעודד סבלנות וקשב. אני מסתובב בארץ ורואה איך אנשים יוצאים מהסדנאות הרבה יותר קשובים".

     

    אתה בטוח שזה מה שקורה גם מחוץ לסדנאות?

     

    "אני חושב שיש בחברה הישראלית הרבה כוחות חזקים, חיוביים, וההנהגה פשוט מובילה אותם לכיוון לא נכון, דוחפת למצוא את מה שמפריד, לא את מה שמאחד. לא גדלתי בבית של תבוסתנים. כשדברים לא נראים — הולכים להפגין, מנסים לשנות. יש המון פוטנציאל בחברה הישראלית, לכן קשה לי להגיד רק 'אוי ואבוי, כמה קשה פה'. גם לעשות הצגה זו קריאה לאנשים לבוא ולהיות רגישים יותר".

     

    וכשבמשרד התרבות ובממשלה מדברים על צנזורה?

     

    "שנתיים־שלוש מדברים שם על צנזורה וזה לא הצליח. אנשים עדיין עושים אמנות בועטת וחתרנית שיש לה מה להגיד. אנשים עדיין יצאו לרחובות בשבת וצעקו את מה שהיה להם חשוב להגיד, ואפילו הצליחו להשפיע. הדמוקרטיה כאן חזקה מכדי שיוכלו לעקור אותה מהשורש".

     

    וולף: "צריך להאמין באמנות. כל עוד נצליח להשמיע את הקול שלנו, אז יש תקווה. אנשים כן יכולים לומר את דעתם, כך שהכל הפיך".

     

    ההצגה "ספינינג" מאת אשכול נבו ואמנון וולף תועלה הערב בתיאטרון הבימה בתל־אביב

     


    פרסום ראשון: 06.12.17 , 20:20