על אף הסיכוי שאצטייר כבור גמור, אפתח בווידוי: עד היום לא ידעתי שארצות־הברית לא מכירה בירושלים כבירת ישראל. כלומר, ידעתי שהשגרירות האמריקאית נמצאת בתל־אביב ושהשגריר האמריקאי גר בהרצליה, אבל ראיתי נשיאים ושרים אמריקאים מבקרים בירושלים כאורחים רשמיים של מדינת ישראל ומקיימים בה פגישות עם אישים ישראלים, ולתומי חשבתי שבזאת הם מכירים בה כבירתנו. כך קרה שהשבוע, במקום לשמוח על ההכרה האמריקאית, התעצבנתי על כך שעד היום הם לא הכירו. התנחמתי בדקלום דבריו של ישעיהו הנביא למנהיג המעצמה הגדולה של ימיו, לסנחריב מלך אשור, שאיים לכבוש את בירתנו הנצחית לפני 2,500 שנה: "בזה לעגה לך בתולת בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים". יש לי חשש שאיש מנשיאי ארצות־הברית וממנהיגי המדינות האחרות לא שמע אותי, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב וקומתי הזדקפה כהרף עין.

בינתיים חלפו יומיים. כצפוי התעוררו מהומות, וגם התגובות המילוליות היו צפויות: בצד הערבי והמוסלמי נשמעו דברי גינוי וזעם, ואצלנו התחרו ראש הממשלה וראש האופוזיציה זה בזה בדברי הלל ותודה, קילוסין ושבח. נאומו של טראמפ הושווה להצהרת בלפור, להכרזת כורש ולהצבעה ההיסטורית על הקמת המדינה באו"ם, וחומות ירושלים הוארו בכוכבים ובפסים של ידידתנו. אשר לסתם אזרחים - אלה לא כל כך התרגשו ואיש לא יצא לרקוד ברחובות. האמת היא שלו הודיע הנשיא טראמפ שהחליט לפטור אותנו מהצורך בוויזה אמריקאית, יכולנו לאבחן שמחה והתרגשות גדולות יותר, הכרת טובה גדולה יותר, ואפילו נכונות לוויתורים גדולים יותר. אבל הכרה בירושלים כבירת ישראל? זו נעשתה עניינם של פרשנים ופוליטיקאים, לא של הציבור.

ראיון עם ירושלים

בין מי שלא רואיינו התבלטה העיר עצמה. חבל, כי ירושלים היא אישיות מיוחדת במינה, שונה מהתדמית הרוחנית ורודפת השלום שמנסים להדביק לה. לא הכי ידידותית, אבל בהחלט מעניינת. אני בטוח שלו נשאלה הייתה ירושלים עונה שאחרי היכרויותיה עם דוד המלך, צלאח א־דין, ישו הנוצרי, ריצ'רד לב הארי וסולימאן המפואר, טראמפ צריך להתאמץ קצת יותר כדי להיות ראוי לתשומת הלב שלה. באמת? הוא הכיר בי כבירת ישראל? אז הכיר... הוא זכר לומר שאני נצחית? לא אמר? לא בסדר...

ירושלים כמו ירושלים. שומרת את קלפיה סמוכים אל חזה האבן שלה, מאמנת ומלהיטה דור אחרי דור של גייסות מטורפים ואלימים ללחום את מלחמותיה. זה מה שהיא תמיד אהבה, זה מה שהיא אוהבת, זה מה שהיא תאהב. לא תיירים ותושבים, אלא סוגדים ומצביאים, מלכים וצליינים, אלה על סוסים ואלה על ארבע. כבר כבשו אותה, הרסו אותה, בנו אותה, עלו אליה, התפללו בה ועליה, הרגו ונהרגו למען שמה - ועוד כוחה במותניה, מוכרת את מרכולת הקדושה שלה.

"העיר הזאת מעוררת את כל מה שטוב באנושות", אמר עליה טראמפ השבוע. גם הוא נפל בפח המיתוגי הזה, של "עיר השלום הנצחית". למרבה הצער ירושלים עוררה את הטוב רק בכמה נבואות, אבל אלה לא התגשמו עדיין.

תגובת האפיפיור

כששמעתי את נאומו של טראמפ נזכרתי שלפני כמה ימים הביע האפיפיור הסתייגות וחשש ממדינות "לא רציונליות" - כך אמר - שעלולות להפעיל נשק גרעיני. החשש מוצדק, אבל משעשע לשמוע אותו מאדם שעומד בראש ממסד דתי שחוסר הרציונליות הוא מקור כוחו והשפעתו, שבעטיו יצאו מאמיניו ומאמיני דתות אחרות למלחמות דת איומות ונוראות, שכמה מהגרועות שבהן אף התרחשו בירושלים. לו דאג האפיפיור באמת ובתמים לשלום העולם, היה מביע חשש מקדושתם של מקומות קדושים ומקרינתם הרדיואקטיבית - אבל הסירו דאגה מליבכם, הוא לא יעשה זאת.

תגובת שר החקלאות

גאולה אבן ראיינה את שר החקלאות, ששמח מאוד על דברי הנשיא טראמפ ואף אמר לה שאנחנו שרים לכבודם "הללויה". לא יכולתי שלא לתהות: אם השר הכי לאומי, אמוני ופטריוטי שלנו מתלהב כל כך מההכרה בירושלים כבירת ישראל ומהעברת השגרירות האמריקאית לתחומה, מדוע אין הוא מעביר את משרדו שלו אליה? יש ביטוי מיוחד לתיאור ההתנהגות הזאת: "טובל ושרץ בידו". אבל בעברית רגילה יש לזה מילים יותר פשוטות.

המדינה ה־51

מאז שאני זוכר את עצמי, פעם בכמה זמן קופץ מישהו ומציע שישראל תסתפח לארצות־הברית ותהיה המדינה ה־51 שלה. מאחורי הרעיון הזה מקננת ההכרה שעם כל סגולותיהם ומעלותיהם של היהודים, אין הם מסוגלים לנהל מדינה מתוקנת. צריך אומה מנוסה ואחראית, שתכניס אותנו תחת כנפיה ותהיה לנו אם ואחות, מנהלת אישית ומאמנת. על כן חבל שהנשיא טראמפ לא צעד עוד צעד אחד קדימה, ובמקום לעסוק בזוטות כמו הכרה בירושלים כבירת ישראל ומקומה של השגרירות האמריקאית, היה מציע לנו את ההצטרפות הזאת.

היתרונות ברורים: הגיוס לצבא ארצות־הברית אינו חובה, הדת הייתה מופרדת מיד מהמדינה, היינו זוכים בהמון מדליות אולימפיות, נתניהו היה מפסיק מיד לכהן כראש ממשלה, ה־FBI היה חוקר אותו ואת ביטן, ואורן חזן היה נבחר לנשיא ארצות־הברית ואיש לא היה מרגיש בהבדל.

חידושי שפה

האקדמיה ללשון העברית חידשה השבוע כמה חידושים. מעתה אין לומר "אמפולה" אלא "בקבוקית", ולא "קפסולה" (של קפה) אלא "כמוסה", ולא "שלוקר" (שקית מים רב־פעמית עם צינור ליניקה) - אלא "חמת", כמו חמת המים שאברהם נתן להגר כאשר גירש אותה ואת ישמעאל בנם המדברה. לעניות דעתי חמת הוא חידוש - למעשה מיחזור - נהדר ומשמח. יש לי אף הרגשה שטיילים יאהבו אותו. אשר ל"בקבוקית" - איש לא יכתוב או יאמר אותה. אפשר לפרק אותה כבר עתה להברותיה ולהשתמש בהן כחלקי חילוף לבקבוקים שנשברו.