היות ואין לי נטיות פוליטיות, אני מוכן להודות בפרהסיה שאין לי סבתא מרוקאית משום צד וכיוון. למיטב ידיעתי שום קרוב משפחה לא סחר, לא יעץ ולא סעד על שולחנו של מלך מרוקו, והאהבה שלנו לקוסקוס אינה נובעת ממתכון סודי שנלחש מדור לדור. מכאן ברור שתוכנית הטיול שלנו הייתה ללא שורשים, ללא נוסטלגיה, אבל עם הרבה רצון ללמוד על ההיסטוריה היהודית במרוקו. כך שהרשמים שלי הם של תייר אובייקטיבי.

לפני שמתנפלים עליי, אפצח בהמלצה: סעו למרוקו! ויש לכך שלוש סיבות טובות: 1. בגלל האנשים 2. בגלל האנשים 3. בגלל האנשים.

נגיע לנופים, לאוכל המדהים, לשווקים, לאוריינטליות ולמגוון התרבותי, אבל לפני הכל - התחככנו בעשרות אם לא מאות אנשים, וכולם היו נחמדים, מנומסים, שקטים, מלאי רצון טוב, סבלניים ופתוחים. זה לא מובן מאליו. מדינה מוסלמית, דתית, אוכלוסייה קשת יום ושמרנית ברובה, ומולה ישראלים דוברי עברית שמתקבלים בברכה ובחיוך בכל מקום ובכל סיטואציה.

כאמור - על המלאח, המדינה, השוק, קברו של הרב פינטו, ארמון המלך ובית הכנסת במרקש נכתבו תילי תילים של מילים. החלטתי לשתף אתכם בפכים קטנים ואקראיים של חוויות קטנות, שיאירו את מרוקו קצת אחרת.

צילום: יוסי רוזנבלום

שפשואן

ריח של נענע באוויר

שפשואן (Chefchaouen) שבלב הרי הריף, או שואן, בפי המרוקאים, היא עיירה הצבועה כולה בכחול. המסורת גורסת שהיהודים שגורשו מספרד ב־1492 הביאו עימם מסורת של צביעת הבתים בכחול שהשתמרה עד היום. נכון שהעיר תיירותית, אך היא שומרת על צביון מקומי אמיתי, והשיטוט בסמטאותיה העמוקות משקף תמונת חיים של פעם. נשים כובסות בגדים ושטיחים במעיין, מאפייה מקומית שאליה מביאים בצק מרודד מהבית לאפייה זריזה, חמאם שכונתי שעל תנור ההסקה מניחים השכנים טאג'ין לבישול איטי, בתי קפה לגברים בלבד, ריח נענע ושלווה נינוחה. בכיכר המרכזית וברחובות הראשיים יש עשרות בתי הארחה, חנויות ובזארים שלא פוגמים בהנאה.

ארוחת הבוקר במלון Ryad A&B הייתה חוויה קולינרית מעשירה. מלון הבוטיק נמצא בבית פרטי בלב שכונה, כך שהשכנות מביאות מביתן שלל מאפים, בצקים, גבינות תוצרת בית, זיתים בארבעה צבעים, מניפת מרקחות וריבות ופירות טריים. מרגע שגיליתי עניין פרץ ויכוח ער בין חמש נשים כיצד קוראים לכל מאפה, וגיליתי שלכל סוג לחם יש שם שונה בערבית מרוקאית, בשפה הברברית ובניב המקומי. הנהג והמדריך שלנו בילו את הנסיעה במריבה מתמשכת לאחר כל ניסיון לחלץ שם מקומי מוסכם של מאכל פרט לטאג'ין וקוסקוס.

חנות השטיחים בפס

חגיגה של דמיון וצבע

בלב המדינה של פֶס (Fes) שוכנת חנות שטיחים מדהימה. הביקור בה משול למוזיאון אתנוגרפי ומומלץ גם לגברים שונאי שופינג להיכנס וללמוד. כמו בהרבה מקומות אירוח מקבלים את פני הבאים בתה נענע חם הנמזג לפי כל כללי הטקס. לאחר יומיים במרוקו התמכרנו לתה הריחני והנפלא ומצאנו את עצמנו לוגמים ממנו ללא הפסקה. סעיד, שאירח אותנו, דובר אנגלית מצוחצחת, ועשה לנו מסע להכרת השטיחים בעבודת יד. סביבו עמדו שלושה זבנים, שעם כל מחיאת כף פרשו על הרצפה שטיח צבעוני אחר, ועד מהרה מצאנו את עצמנו בחדר דמוי הרמון ובסיפור צבעוני של אלף לילה ולילה, מוקפים שטיחים מרהיבים ומבינים בדיוק מהיכן לקוח הביטוי "שטיח מעופף". השטיחים ארוגים בעבודת יד במחוזות נידחים שונים בהרי האטלס והם יצירת אמנות של דמיון וצבע. החנות אורזת ושולחת שטיחים לכל העולם.

Palais Du Tresor ,95 Rahbat Kais Blida ,Fes

הדיונות בסהרה

מלון 1,000 כוכבים

הגבול המסוכסך בין מרוקו לאלג'יר עובר במדבר סהרה. קרוב לגבול ישנם אורחני מדבר ומחנות קמפינג ברמות נוחות משתנות המהווים בסיס יציאה לטיולים בסהרה. אנחנו היינו במלון דיונת הזהב (Dunes D'or Merzouga) במרזוגה. למלון אפשר להגיע רק ברכבי 4X4, הוא בנוי כמו נווה מדבר מחימר מעורב בקש, וממוקם על קו הדיונות. המלון פשוט ובסיסי, ובלילה, לאחר כיבוי אורות, הוא דורג על ידינו ברמה של 1,000 כוכבים. בהעדר זיהום אור נגלים שמיים עתירי כוכבים בוהקים והרוח החרישית שורקת מנגינה. לפני הזריחה, בחשיכה מוחלטת, יצאנו לרכיבה על גמלים לכיוון הדיונות הגדולות. המסע הקסום והסוריאליסטי הופרע פה ושם בחרחורים ונפיחות של הגמלים, אולם עם הגיענו לדיונות הוקפנו בדממה מוחלטת, והזריחה האיטית צבעה את הכל באדום בוהק מאופק לאופק.

הקבב בשוק

כולל מרכיב סודי

בהרי האטלס הנמוכים, בעיירה ששמה מכיל יותר עיצורים מהברות, הנהג שלנו נהיה רעב. הסברנו לו שהוא לא לבד, ועצרנו בלב השוק, שם עמדו זו ליד זו כתריסר חנויות/דוכנים לממכר מזון. בחזית כל אחת מהן עמדו שורות של טאג'ינים על כירות עגולות עם פחמים. הנהג והמדריך שלנו עצרו ליד כל דוכן, פתחו את הטאג'ינים, ריחרחו בקפידה וניגשו לחלון האחורי שמאחוריו מסתתר אטליז קטן המטפל בבשר שמוגש בדוכן. לבסוף נבחר הדוכן המנצח ובו קיבלנו שיעור על מזון טרי. מול עיננו נבחר נתח בשר משובח, נטחן עם שפע פטרוזיליה ונענע והונח בקערה. השף, שהוא גם הקצב וגם אחראי הגריל, נתן לי להריח את תערובת התבלינים של אשתו שכללה אגוז מוסקט, מלח, גרגי כוסברה, קינמון, פלפל אנגלי פפריקה ומעט כמון. מובן שהיה שם גם הרכיב הסודי של הבית שעושה את כל ההבדל! הקבבים נפרשו במקום על רשת ונשלחו לצלייה. במקביל נקצצו עגבניות טריות, בצל ופטרוזיליה, שתובלו בסומק ובלימון. הבן של הקצב נשלח למאפייה סמוכה להביא לחם שיצא מהתנור, ובמרכז השולחן הונח טאג'ין מהביל של ירקות עם נגיעת בשר בקר. המזון נטרף בבולמוס גדול, וכרוחב הלב המרוקאי נשארה כמות גדולה שחולקה לנזקקים שחלפו במקום. קינחנו בכוס תה ועוגיות שקדים ביתיות עתירות מי ורדים. כל התענוג לשישה אנשים עלה 500 דירהם, שהם כ־175 שקל.

סאפי

בירת הטאג'ינים

נסענו על כביש החוף מאיסאוויה לקזבלנקה, שתי פנינות תיירות מרכזיות. בדרך עצרנו בעיר סאפי (SAFI) שהיא "סתם עיר" ולא מככבת בשום מדריך תיירות. הגיחה וההסתובבות בסתם מקום חיזקה את תחושתנו לגבי האנשים במרוקו. בעיר מייצרים קרמיקה ואריחים למקומיים. בכל זאת צריך לקנות את מליוני הטאג'ינים הפזורים בכל בית, פינה ומסעדה. כעיר אמנותית היא מקושטת בהרבה ציורי קיר ספונטניים, ובעלי החנויות התעקשו שניכנס לראות דווקא את הציורים וחפצי האמנות שהם עושים לעצמם. השקט והנינוחות בחנויות הדהימו אותנו. עשרות נשים בלבוש מסורתי מסתובבות לאיטן, בוחנות את הסחורה, צוחקות עם המוכרים ללא לחץ, ללא צעקות וללא דחיפה לקנות. מברכים כל אחד בכניסה וביציאה, ומודים לך על הביקור. בסדנאות החימר, שבהן עדיין עובדים ידנית, כיבדו אותנו בשתייה צוננת למרות שהם אינם מוכרים מאום. חצינו את העיר עם קריאת המואזין, ולנגד עינינו בעלי חנויות רבים סגרו את החנות והלכו להתפלל. סגירת החנות הייתה הנחת מקל לרוחב, או מתיחת סרט בד, כשהמרכולת חשופה ונגישה לעין כל. איש עיוור חצה את הדרך והיה מרגש לראות כיצד מוליכים אותו מיד ליד, מדברים ומתלוצצים עימו בניחותא. כפי שכתבתי בפתיח - הנעימות, הכבוד והיחס האישי שאינו תלוי בדבר הם החוויה המרגשת והדומיננטית ביותר במרוקו.