"אנו מזהים לראשונה תעוזה ורצון סמוי לחדור למוקדי שלטון. יש ניצנים מסוכנים של שילוב אינטרסים בין בכירי ארגוני פשיעה וגורמי ממשל במדינת ישראל. לומר משפט כזה בפומבי מחייב ביסוס ואכן, יש ביסוס. לא נאפשר זאת".
(ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ניצב מני יצחקי, בנאום הפרישה שלו שלשום, במטה הארצי)
יצחקי לא נקב בשמות. אף על פי כן, כל אחד מהמוזמנים הבין למי הוא מתכוון. הבכירים בארגון הפשיעה הם ראשי משפחת ג'רושי, שאחד מהם נעצר בגלל חלקו בתיק 1803, פרשת השחיתות בראשון־לציון. הגורם בממשל הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, עד השבוע אחד משני הפוליטיקאים המשפיעים ביותר במדינת ישראל.
נפילתו של ביטן דרמטית. כשם שנסק כך נפל. הדמות הדובית, המצחקקת, הבלתי־מזיקה בעליל מראיונות שבת תרבות במתנ"סים ומהמערכונים של "ארץ נהדרת", הציגה צד אחד בקריירה שלו. הצד האחר מלבב פחות. במשטרה משוכנעים שביטן השכיר את שירותיו לארגון הפשע וקיבל בתמורה מאות אלפי שקלים. התפקיד שלו היה לפתוח דלתות, להדק קשרים, להכשיר קרקע. זה מה שעשה כאשר כיהן כחבר מועצה וסגן ראש עיר בראשון־לציון וזה מה שהמשיך לעשות כאשר הגיע לצמרת השלטון במדינה. ביטן, שעבר השבוע שני ימי חקירה במשרדי להב 433 בלוד, מכחיש.
בהנחה שהחשדות מבוססים ("ראיות בטון", במינוח של החוקרים) ההחלטה של נתניהו למנות את ביטן ליו"ר הקואליציה הייתה נמהרת. לא חכם למנות לתפקיד הכל כך בולט חבר כנסת בקדנציה ראשונה, עם עבר בעייתי בשוק האפור ומי שבא מהתחום המוניציפלי. השילוש הזה עלול להיות קטלני. כל מי שעולה מהעסקנות המקומית לדרג הלאומי סוחב על גבו תיק פוטנציאלי. גם דוד אמסלם, שהפך לבן זוגו של ביטן בפוליטיקה, באטמן ורובין, סמי וסוסו, המפטי ודמטי, סוחב תיק. אמסלם היה ראש אגף בעיריית ירושלים. כפסע היה בינו לבין הגשת כתב אישום בפרשת הולילנד.
יש ממד אירוני לעובדה שפוליטיקאי שממוקם בלב הימין, מוצא דרכים לשתף פעולה עם דמות ממשפחת פשע ששייכת דווקא למגזר הערבי. הערבים פושעים כשהם נוהרים לקלפיות. הם על־הכיפק כשהם פושעים.
ביטן איננו החשוד המרכזי בתיק 1803. מעמדו הפוליטי עושה אותו למרכזי, לא העבירות שבהן הוא חשוד. למעמד הפוליטי יש יתרונות ויש חסרונות. המשטרה רצתה לעצור את ביטן, כשם שעצרה את הנחקרים האחרים. מכיוון שהוא חבר כנסת אפשר היה רק לעכב אותו לחקירה. זה יתרון. החיסרון הוא שכאשר החוקרים סיפרו לנחקרים האחרים שביטן שוחרר הם התפוצצו מכעס. הוא בבית ואני בכלא. איפה הצדק? הכעס עזר להם לדבר.
פרשת פרוץ
במשטרה קוראים למעבר מחקירה סמויה לגלויה "פרוֹץ". ברבים "פרוֹצים". "המצפן שלנו לעיתוי כל 'פרוץ' תלוי בהערכת מצב שמבוססת על הפן המבצעי, המקצועי, על סיכול, מניעת שיבושי חקירה, מידת האיום לחשיפה, מידת הנזק הצפוי מהיעד, ועל צורך חקירתי ומודיעיני", אמר יצחקי בנאומו. "ההחלטה לעולם תהיה עניינית ואתית ולא תהיה מושפעת מאירוע פוליטי או אמירה פוליטית, מלחץ ציבורי, מחשש לביקורת ומרצון לאהדה או אי־אהדה בתקשורת".
ההחלטה לעבור לחקירה גלויה בתיק 1803 התקבלה שבועיים מראש. באותו שלב לא היה ידוע על החלטה פוליטית לאשר את החוק להשתקת המלצות המשטרה בלוח זמנים בהול. כאשר התברר שהחוק יועמד לקריאה שנייה ושלישית ביום שני שעבר, היום שיועד ל"פרוץ", התקיים דיון בצמרת המשטרה. בסוף הגיעו להכרה שמאוחר מדי לעכב את המהלך: נעשו פעולות שעלולות לחשוף את החקירה לחשודים, לאפשר שיבוש ולפגוע בהצלחת החקירה. המחיר היה התקפה רבתי על החוקרים, בטענה שהחקירה ועיתויה לא היו אלא פעולת נקם על מעורבותו של ביטן בחוק ההמלצות. רוב הציבור האמין לסיפור.
במשטרה חשדו שההפך הוא הנכון: עיתוי ההצבעה בכנסת על חוק ההמלצות נקבע בכוונה שבוע לפני מועד הפרישה של יצחקי, כדי למנוע ממנו להמליץ על הגשת כתבי אישום.
השולחן נקי
מני יצחקי, 60, הוא דמות חריגה בצמרת המשטרה. במקצועו הוא איש מודיעין. בנאום הפרידה שלו מהמשטרה סיפר מה משך אותו להצטרף אל כחולי המדים. "הגעתי להרפתקה קצרה, לתפקיד סמוי וחשאי, שדרך ההפקה המתוחכמת והמתפתלת שלו, שהוצגה לי בשלבי הגיוס, הייתה מסקרנת, נצבעה בצבעים עזים. נשאבתי מייד".
הוא חשב על הרפתקה, לא על קריירה. "כל תפקיד שקודמתי אליו סימנתי כאחרון בהחלט", אמר.
התקופה המעצבת שלו הייתה האינתיפאדה השנייה, כשהיה מפקד מרחב בירושלים. "נדרשתי להתמודד עם אירועים קשים שחרגו מסט המשימות המושת על שוטר כלשהו בעולם", אמר בנאומו. "מאז הכל נכנס לפרופורציות. כל אירוע מאז נראה בעיני כטיול קליל של הצופים".
שניים מהאירועים האלה היו קשים במיוחד. הפיגוע בקפה מומנט, ליד בית ראש הממשלה, במארס 2002, שהשאיר מאחוריו 11 הרוגים ועשרות פצועים. חלק מהחללים נמצאו כשהם יושבים על הבר. הפיגוע השני התרחש ביוני 2002, בצומת פת־גילה. אוטובוס שרוף, 19 הרוגים. ראש הממשלה שרון הגיב על האירוע בסערת נפש. בניגוד לבקשת יועציו החליט לנסוע מייד למקום. יצחקי זכר לטובה את לחיצת היד שקיבל באותו אירוע מראש הממשלה. המפגש שלו עם נתניהו נשא אופי אחר.
מאז יולי 2012 הוא שירת, בהפסקות קצרות, כניצב באח"ם, אגף החקירות והמודיעין, קודם כמפקד להב 433 ואחר־כך כראש האגף. את התפקידים שקיבל לא מרפק לעצמו. סביר להניח שהיה משתחרר, אבל הפרשיות שאילצו שורה של ניצבים ללכת הביתה השאירו אותו במשטרה. מכיוון שלא ביקש דבר לא היה חייב דבר, לא למפכ"לים ולא לשרי ממשלה. כמוהו כרמטכ"ל גדי איזנקוט, שיצחקי רואה בו דמות מופת, מגדלור.
"הייתה רגישות סביב מועד סיום תפקידי", אמר בנאומו. "נשארתי כי זו חובתי וסיימתי את המשימות שנדרשתי לסיים. המבצעים, ההמלצות, התוכניות, כל מה שהתחייבתי בוצע במלואו. השולחן נקי".
המשפט הזה מבקש הבהרה. יצחקי נשאר בתפקיד כדי לסיים את החקירות בתיקי נתניהו. העבודה המשטרתית על התיקים תושלם במהלך דצמבר, בהשתתפותו הפעילה. המשטרה תיתן את סיכומי החקירה ואת המלצותיה. סביר להניח שההמלצות בתיק 1000 יתלו בנתניהו אשמת שוחד. בפרשת הצוללות המשטרה תמליץ להגיש כתבי אישום חמורים נגד כל האישים שהוזכרו בתקשורת, בכללם שני עורכי־דינו של נתניהו, דוד שמרון ויצחק מולכו.
השאר תלוי ביועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. מנדלבליט היה קשה עם החוקרים, אבל נמנע מלבלום אותם. בלשונו של אחד החוקרים, "הוא אתגר אותנו". את הפרקליטה המלווה, ליאת בן־ארי, הם נושאים על כפיים. "ליאת בן־ארי אשת השנה", אמר יצחקי בנאומו. "כל סדרות (תיקי) האלפים, הידוע והנסתר, בניהול שלך. בכל הסערות את מקרינה על כולנו שפיות, שקט, ביטחון ושיקול דעת".
קפיצה ברמת החוצפה
המשטרה סימנה קרוב לעשרים ארגוני פשיעה. המלחמה נגדם התנהלה דרך הכסף. כספים ששייכים להם חולטו. הסכום מרשים: 1.2 מיליארד שקל. הכספים ממתינים להכרעות בבתי המשפט. שלושת הארגונים האחרונים שחוסלו הם הארגון של מיכאל מור בצפון, הארגון של יניב זגורי בדרום ומשפחת הפשע בכפר־קאסם. הארגונים נאלצו להעתיק את פעילותם לחו"ל. הם עובדים בחו"ל אבל מתפרנסים מישראלים. אי-לכך הוקמה באח"ם יחידה שעוקבת אחר פעילותם. ההנחה היא שמה שקורה שם מגיע בסופו של דבר לכאן. כך למשל, כאשר ארגון פשע ישראלי השתלט על קזינו ברומניה, כספם של המהמרים הישראלים לא שולם ברומניה אלא בישראל, ואת המשטרה זה צריך לעניין.
"מדינת ישראל לא מושחתת", אמר יצחקי בהרצאה שנשא לא מזמן במשכנות שאננים בירושלים. "95 אחוז של המדינה בסדר. במשטרה אנחנו מתמקדים בחמישה אחוז. מדובר באיים של שחיתות, בביצות. הבעיה היא שהביצות מתרחבות".
הוא הזכיר שלושה איים שבהם השחיתות פושה: כספים קואליציוניים, נדל"ן והרשויות המקומיות. "קפצנו כיתה ברמת החוצפה", אמר.
תיק 3000, תיק הצוללות וכלי השיט, הוא דוגמה טובה לחוצפה. החוצפה טמונה בחדירה של תאוות הבצע לשיקולי הרכש של מערכת הביטחון, להתדיינות על זכויות עובדי מערכת הביטחון ועל חלקה של ההסתדרות, החוצפה היא במעורבות של שני עורכי דינו של ראש הממשלה בסיפור הרע הזה ובמעורבות של אישים בכירים אחרים, בוגרי מערכת הביטחון. ידיים מלוכלכות שיחקו ברכש של מיליארדים.
האיש הנתעב ביותר בסיפור הזה הוא ללא ספק מיקי גנור. הוא המשחית. המשטרה והפרקליטות חתמו עם גנור על הסכם עד מדינה, ובכך פטרו אותו משנים ארוכות בכלא. ההנמקה נשענה על שני אדנים. ראשית, גנור ישב עם החוקרים חודש וחצי וסיפק להם סיפורים על שחיתות בצמרת. 90 אחוז מהסיפורים היו בתחום האפור; 10 אחוז בפלילי. כאשר מדובר בחומר מפליל על יועץ לביטחון לאומי לשעבר, מפקד חיל הים לשעבר, שני עורכי דין שמקורבים לראש הממשלה ובבכירים נוספים, החוקרים חשבו שיש לכך הצדקה. הנימוק השני הוא שהמידע שגנור ודומיו מספקים מונע עבירות עתידיות. אפשר לסתום את הפרצות, לתקן את המערכת.
גיוס עדי מדינה רווח במיוחד במלחמה נגד ארגוני הפשיעה. שם מדובר בחיי אדם. הצדק לא ייעשה עד הסוף, אבל עד המדינה יורחק מפעילות עבריינית, ואלה שהלשין עליהם ירצו את עוונם בכלא.
והכנופייה עוברת
בנימין זיגל היה אימת הנחקרים בשנות ה־70. כראש המדור לחקירות הונאה של המשטרה הוא טיפל בעברייני צווארון לבן. הוא עצר אותם ושבר אותם. לפעמים האופי המשפיל של החקירה עשה את העבודה ולפעמים תנאי המעצר. ריח הליזול בתאי הכלא הטריף עליהם את דעתם.
אגף החקירות של המשטרה מייחס לעצמו היום הרגלי עבודה אחרים. עוצרים רק כאשר יש ראיות מבוססות. המבוע (מקור הידיעה) חייב להיות בנוי על שני מקורות שונים שלא הזינו זה את זה. לא בונים על ההודאה של הנאשם אלא על המודיעין. "אנחנו יוצאים לחקירה גלויה כשאנחנו סגורים ראייתית", אמר יצחקי. "כאשר החשוד מגיע לחקירה מחכה לו תיק ארוז בראיות בטון".
התחושה הציבורית היא שטחנות החקירה במשטרה ובפרקליטות עובדות לאט, בעוד שהעבריינים עובדים מהר. כאשר הרשות לניירות ערך סיימה את עבודתה בפרשת בזק תוך חודשים עלתה בצדק השאלה, למה למשטרה זה לוקח הרבה יותר זמן.
אלא שחקירת בזק הייתה מצומצמת יחסית, והעיקר - היא לא נגעה אלא בקצה הקרחון. החוקרים עצרו את חקירתם במנכ"ל משרד התקשורת, נאמנו האישי של השר. הם לא חקרו את השר. חוקרי להב 433 מנסים להגיע עד למעלה, במונחים שלהם, עד לקו פרשת המים.
חלק גדול מעבודת המודיעין נעשה בהאזנות סתר. עשר דקות עבודה נדרשות כדי לתמלל דקה של שיחה. האיסוף דורש תמלול של אלפי שיחות. אח"ם מעסיק 9,000 שוטרות ושוטרים, לא פחות. "אנחנו חדר המיון הלאומי", אמר יצחקי בנאומו.
לאישי הציבור הנחקרים יש דרכים משלהם להילחם על מעמדם. הם מאשימים את המשטרה בהדלפת חומרי חקירה. לפחות לחלק מההאשמות האלה אין יסוד. כך למשל, לאחר אחד מהביקורים של החוקרים בבית ברחוב בלפור התלוננו אנשיו של נתניהו שהחוקרים הדליפו לתקשורת תמונות שלו עם ארנון מילצ'ן, אחד מספקי המתנות בתיק 1000, ובני משפחתו. הבעיה היא שנתניהו הראה את התמונות לחוקרים אבל לא נתן להם אותן. הם לא יכלו להדליף. היחיד שיכול היה להוציא את התמונות לתקשורת היה בעל התמונות. ההדלפה נועדה לשרת את הטיעון שלו, שמדובר בחברות קרובה, משפחתית.
או מקרה אחר, של עורך־דין שהסיע את מרשו, איש ציבור בכיר, למשרדי להב 433 בלוד. מכיוון שלא נתנו לו להיכנס החנה את רכבו ממול, בסופרמרקט "ויקטורי". מאוחר יותר חצה אחד החוקרים את הכביש לסופרמרקט. התאוותה נפשו לגביע יוגורט. הוא ראה את עורך הדין במכוניתו המפוארת ואת העיתונאי במכוניתו המפוארת־פחות מתמרנים לפגישה מאחורי החנות. אחר כך פורסמה הידיעה: לדברי גורם בכיר במשטרה אמר העד כך וכך בעדותו. הכתב קיבל ידיעה, עורך הדין קיבל פרסום, והעד נדפק.
אישי ציבור נמנעים מללחוץ על החוקרים ישירות. הם חוששים להיחשף. במקום זה הם עושים דה־לגיטימציה לחקירות בתקשורת. "אנחנו מנהלים את החקירות הרגישות ביותר ללא לחצים ישירים", אמר יצחקי, "ללא התערבות, ללא חשש".
הוא אמר דברים קשים על חוק ההמלצות, שאמור לעלות מחדש, בגרסה מסורסת. "תיק של כנופיה ארצית של שודדי קשישים או תיק ציבורי שיש בו מיליוני רשומות יילך לאיבוד ללא מפת הדרכים שלנו. כשאין סיכום אין העברת מקל, אין העברת ידע, אין הכוונה, אין שיח, דעתנו לא תישמע והכנופייה תעבור לקורבן הבא.
"דמיינו תיק רפואי שלכם שנאגרים בו ממצאים וחוות דעת של מומחים, וחוות הדעת מוסתרות. האם זה הגיוני? אנו לא קבלנים של איסוף ראיות, אנו לא ספקים של חומרי גלם חקירתיים. הראיות שלנו מספרות סיפור. יש לכך תכלית. אין מצב לסרס את חשיבת החוקר. המסר המאיים לחוקר, תיענש אם תחשוב, תיענש אם מחשבותיך יפורסמו, הוא מגוחך".
לרשות הפוליטיקאים בישראל אין חבורה של בריונים שמוכנים להרוג למענם, כמו שהיו לפרנק אנדרווד בסדרת הטלוויזיה "בית הקלפים". אין להם אפילו מישהו שמוכן לאיים על חוקר בטלפון. מפעם לפעם מחפשים חומר מרשיע על קצין, מנסים להביא להדחתו, אבל ספק אם זה נעשה בשירותו של פוליטיקאי.
בסוף כל אחד לעצמו, אמר לי פעם אחד מבכירי המשטרה. לטוב ולרע הוא צודק. גם בבית ברחוב בלפור יודעים שבסוף כל אחד לעצמו. ביטן דואג לביטון, אמסלם לאמסלם, נתניהו לנתניהו.
לב חזק
ביום שלישי, ערב פרישתו, נרשם יצחקי למשחקי סקווש ברעות, מקום מגוריו. סקווש הוא משחק מתיש, שמיועד לבעלי לב חזק. עכשיו יהיה לו שפע זמן לשחק.
בעוד שבועות אחדים תצא מלהב 433 פרשה נוספת, עוד תיק שימלא את טורי העיתונים וחדשות הטלוויזיה ויטריד את מנוחתם של הישראלים. כולם מדברים עכשיו, כולם מספרים סיפורים, וידי החוקרים מלאות.
על ראש שמחתו
ההכרה האמריקאית בירושלים כמוה כחגיגת בר־מצווה מאוחרת שעורכים מפעם לפעם קשישים בבתי אבות, כפיצוי על הבר־מצווה שהחמיצו בנעוריהם. התיקון נעשה, החגיגה מלבבת, אבל כאשר האקורדיוניסט אורז את כליו והולך חוזרים הדיירים אל מציאות חייהם האפורה, הקשה. שרת המשפטים איילת שקד השוותה את טראמפ למלך הפרסי כורש, שהתיר ליהודים לשוב לארץ ולהקים מחדש את בית המקדש. לא בטוח ששקד יודעת מי זה כורש. בטוח שהיא לא יודעת מי זה טראמפ.
העולם לא אהב את נאומו של טראמפ - לא הפלסטינים, לא מנהיגי מדינות איסלאמיות, לא נשיא רוסיה, לא ראשי מדינות ידידותיות לישראל באירופה, לא דוברי שמאל בישראל ולא ותיקי צוות השלום האמריקאי. עם כל הכבוד שיש לייחס לדאגותיהם, הפעם הם טועים. טראמפ צודק. הוא צודק לגופו של עניין: הסירוב בן 70 השנה של העולם להכיר רשמית בירושלים כבירתה של ישראל היה עיוות היסטורי, תוצאה של פחדנות דיפלומטית מתמשכת והזנחה מצד ממשלות ישראליות. מה גם ששום הסכם לא נראה באופק. הטענה שהנאום פוגע בתהליך השלום מופרכת, כי אין תהליך שלום.
מאות דיפלומטים במשרדי חוץ בעולם ישברו בשבועות הבאים את ראשיהם כדי לצייד את הממונים עליהם בניירות עמדה שיתמודדו עם הנאום. רובם יציעו להתעלם; בודדים יציעו ללכת בעקבות טראמפ; אחרים יעלו רעיונות יצירתיים. למשל, להכיר כבירת ישראל רק במערב ירושלים; למשל, להכיר בירושלים כבירה של שתי מדינות, ישראל ופלסטין. הרפובליקה הצ'כית הייתה הראשונה שעשתה צעד בכיוון הזה. הצ'כים הם הידידים החמים ביותר של ישראל באירופה. אם הם מסרבים להשלים עם ירושלים מאוחדת, איך ינהגו האירופאים האחרים.
מה שנדרש כאן הוא להכניס את הנאום לפרופורציות. הוא לא נכבה שלישית לפלסטינים ולא כ"ט בנובמבר שני לישראל. כפי שאמר טראמפ בנאומו, הוא צילום של המציאות. מה שהיה דה־פקטו, הכרה למעשה, הופך לדה־יורה, הכרה גם להלכה. בתוך שנים מעטות תעבור השגרירות האמריקאית מרחוב הירקון בתל־אביב לדרך חברון במערב ירושלים, ובמקום לראות מהחלון שלו את הים, השגריר האמריקאי יראה את הנוף ההררי של דרום־מערב ירושלים. צריך לקוות שמדינות נוספות יעתיקו את השגרירויות שלהן לשם, והשגרירים יעבירו את בתיהם מהרצליה פיתוח וכפר שמריהו לרחביה ולמושבה הגרמנית. זה טוב לחילונים בירושלים; זה טוב לעיר.
הפלסטינים לא ישיגו דבר אם יבעירו אש בירושלים ובגדה. התיאום בין המנגנונים הפלסטיניים לצה"ל, שניזוק במהלך העימות על הר הבית, השתקם בחודשים האחרונים. הרשות לא הפסיקה את התיאום ערב הנאום והיא תפעל בניגוד לאינטרסים שלה אם תפסיק אותו עכשיו.
הוא הדין בגורמים רדיקליים במדינות מוסלמיות, שמבקשים לפגוע בשגרירויות אמריקאיות. לפני שהם מסתערים על השגרירות הקרובה, כדאי שישובו ויקראו את הנאום.
יש עוד נקודה שראוי לציין בניסיון להכניס את הנאום לפרופורציות. מי שהפך את ירושלים לבירת ישראל היה דוד בן־גוריון, לא דונלד טראמפ, והוא עשה זאת למרות הביקורת בעולם ובניגוד לעצת חלק גדול מעמיתיו. מדינת ישראל לא זקוקה להכרה בבירתה מצד נשיא ארצות־הברית כשם שהיא לא זקוקה להכרה ביהדותה מצד ראש הרשות הפלסטינית. היא עומדת על רגליה שלה. טראמפ לא יציל אותנו מאויבינו ולא יציל אותנו מעצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו.
פרשנים בערוצי הטלוויזיה האמריקאיים הסתערו כמוצאי שלל רב על כל מילה בנאום. טראמפ, ציינו, אמר שהוא לא נוקט עמדה לגבי גבולות ירושלים, וזה אומר בעצם שהוא לא מכיר בגבולות ירושלים המאוחדת; טראמפ אמר שאמריקה תומכת בפתרון שתי המדינות, וזה אומר בעצם שהוא ממשיך במדיניות קודמיו, שחתרה לגבולות 67'; טראמפ עשה מחווה גדולה לישראל, וזה אומר שעכשיו הוא יפעיל עליה לחץ לוויתורים.
לא כדאי להגזים בחשיבות המילים. טראמפ החליט לשאת את נאומו משום שידע שהוא חייב לחתום עד יום שני על התקנה שמאריכה בעוד חצי שנה את פעילות השגרירות בתל־אביב. הוא ידע שיתקפו אותו על שהוא מפר הבטחת בחירות, והחליט, כמנהגו, להראות לכל מבקריו. האגו שלו מילא תפקיד מרכזי במהלך הזה, לא שיקולים אסטרטגיים.
הדרך הבטוחה ביותר לנבא את מהלכיו של טראמפ היא לשאול מה עשו שני קודמיו בבית הלבן, בוש ואובמה, ולנחש שיעשה את ההפך. מה זה מבטיח במונחי הסכסוך? לא הרבה.
ההשפעה של הנאום לא תהיה במילים שנאמרו בו אלא בדרך שבה יבינו אותו הצדדים. הפלסטינים עשויים להיגרר לייאוש ולאלימות; מפלגות הימין בישראל להאצת הסיפוח. עוד בנייה בהתנחלויות, עוד חוקים בכנסת, עוד תקנות. טראמפ, כך יחשבו, נתן להן בנאום רישיון להתפרע.
ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ והאחראי מטעמו למשא ומתן, אמר בפורום סבן בסוף השבוע האחרון, שלא במקרה מינה טראמפ את ג'ייסון גרינבלט, עורך דין שמתמחה בנדל"ן, להיות שליחו למשא ומתן. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא על נדל"ן, ומומחה לנדל"ן הוא האיש הנכון לפתור אותו.
התפיסה שלו פשטנית עד כדי גיחוך. אף על פי כן, היא מלמדת משהו על דרך החשיבה של טראמפ וסביבתו. האנשים האלה חושבים נדל"ן. משם הם באו. והחשיבה הזאת מקרבת אותם לעמדת המוצא הפלסטינית. אבו־מאזן מדבר על הפתרון במונחים של נדל"ן. תנו לנו את קווי 67' ואנחנו מסודרים. הביטחון, הפירוז, הכלכלה, ההכרה, היחסים, אפילו שאלת זכות השיבה, הם תרגילים בהסחת דעת. המפתח נמצא בנדל"ן.
ממשלת ישראל בורחת משאלת הנדל"ן כמו מאש. הנדל"ן הקיים מאחד אותה. כל מטר של ויתור נדל"ני מרסק אותה. אנשיו של טראמפ יזדקקו ליותר ממומחיות בנדל"ן כאשר יציגו את התוכנית שלהם להסכם ישראלי־פלסטיני. טראמפ ואנשיו הצליחו אולי לפנות עניים מדירותיהם במנהטן ולהקים במקומן מגדלי יוקרה. הם עוד לא פינו סמוטריץ' אחד.
