בגיל צעיר הייתי מינית ואוננתי והיו לי פנטזיות. ברור שלא הבנתי לעומק מה זה אומר, אבל הלהיב אותי למשל לחשוב שכל הילדים יבואו לגן עירומים. עניין אותי לדעת איך הם נראים מתחת לבגדים. כל זה היה בדיסוננס לבית שבו גדלתי, להורים ניצולי שואה שבאו מבית חרדי וניהלו אורח חיים מסורתי. ואני? הייתי משחקת בחופשיות עם הבנים בשכונה, מה שאחר כך היה לי לרועץ כי לא מצא חן בעיניהם שאני דומיננטית. הייתי בת חמש והם בני שש ושבע ומתישהו התחילו משחקי נגיעות והם רצו להוריד לי את המכנסיים. להיות הזכרים השולטים. ואם את בת אז תתפשטי ותראי לנו. הם היו צובטים אותי ומכתרים אותי ולפעמים מפשיטים אותי בכוח ונוגעים. כשסיפרתי להורים שלי שהבנים מציקים לי, אבא כעס ואמא קילחה אותי ואמרה, "את רואה? זה בגלל שאת כל הזמן מתעסקת בפיפי שלך". לקח לי שנים לדבר על זה כי "מה קרה? הם רק ילדים". העובדה שהם היו ילדים הייתה מתעתעת. אף אחד לא ייחס חשיבות למה שעשו לי.

מרגע שהתחלתי להתבגר הפכתי להיות טום־בוי. לא רציתי להיות בת. נמנעתי ממגע. בשלבים מאוחרים יותר נמנעתי גם מסקס. בראש התעסקתי עם גברים ונשים כאחד. בגיל 22, אחרי שאמי נפטרה, הסכמתי לשכב עם מישהי שחיזרה אחריי ושם צפו הזיכרונות. היה לי קשה שייגעו בי ויאהבו אותי ונפרדנו פרידה כואבת. בגיל 25 הסכמתי לראשונה שגבר יחדור אליי. היה לי די משעמם כי לא אהבתי אותו ולא הבנתי מה אני עושה. לא הייתי מחוברת לרגש. הכל היה מכני. רציתי להראות שאני "זונה טובה". זאת הייתה מילה שאבא שלי השתמש בה כשרצה לפגוע בי. מופקרת וזונה וחריגה. בשלב מסוים הלכתי לטיפול שעזר לי להבין שהכל בסדר איתי. שאני בסך הכל אישה שרוצה להציל את עצמה ולתת מקום למיניות שלה ושאם אבא רואה בזה משהו מלוכלך זה שלו.

עם הזמן למדתי ליהנות עם גברים ודווקא נשים פגעו בי רגשית. הייתי מתאהבת בנשים שהיו מגעילות אליי. הכי רחוק מהאופוריה הלסבית. חשבתי שנשים יהיו חמות ורכות, אבל אלה לא הנשים שזימנתי לחיי. בכל פעם שנפגעתי מאישה החלטתי שאני סטרייטית ובכל פעם שנכוויתי מגבר, ברחתי לנשים. את האופוריה הלסבית מצאתי דווקא בדמות גבר, זה שעד היום הוא בן הזוג שלי. הכרתי אותו דרך אתר של סיפורים שבו פירסמתי סיפורים חושניים ורגשיים. עד שפגשתי בו ידעתי הרבה אהבות נכזבות ויחסים לא בריאים. יכולתי ליהנות ממין אבל לא לגמור. אורגזמה בשבילי זה רק כשהלב שלי נפתח. וזה קרה לי רק איתו. לפני שפגשתי בו תמיד פחדתי שלא יקבלו אותי. הרגשתי שמשהו בי מעורער. שאני לא באמת מסוגלת לאפשר לעצמי אהבה בריאה.

בהתחלה הייתי מבוהלת מהאהבה שלו ואני זוכרת שאמרתי לו: "אני כזאת דפוקה, מה אתה אוהב?" הוא אמר שבדיוק בזה התאהב. בזה שאני לא רגילה. לראשונה בחיי אהבתי ונאהבתי. איפשרתי לעצמי ליהנות מחדירה. לא ראיתי בזה חדירה אלא חיבור. פתאום משגל נראה לי משהו נהדר והגיוני. גוף בתוך גוף. ובכל זאת היה בי כל הזמן מקום שחיפש לברוח החוצה. חיפשתי קשרים עם נשים. זה היה מין פצע לקלף. לא הייתי מסופקת. בזמן מין היו רצים לי בראש סרטים פורנוגרפיים של אורגיות ואונס קבוצתי וזה מה שגרם לי לגמור. הייתי תקועה ברעיון שגבר צריך להיות זכר דומיננטי עד שהבנתי, "רגע, זה בן אדם. יש לו את המשברים שלו ומותר לו להיות גם חלש". דרכו הבנתי שגברים זה לא רק זין. הרי בפנטזיות שלי על נשים בכלל אין זין, אז למה אני מצפה לזה ממנו כל הזמן? איתו, מעבר לחברות, יש המון לב ורגש והמין הוא הרבה מעבר ללחדור ולגמור. האופן שבו אני עושה סקס השתנה. הצלחתי לחרוג מהמקום של "יאללה, מוכנים לקרב" והכל צריך להיות מושחז ולמקומות היכון. המקום של החמלה נפתח בי מולו. ככל שאיפשרתי לעצמי להיות אישה, הוא איפשר לעצמו להיות גבר. אם בעבר תמיד היה לי צורך להיות דומיננטית באקט המיני, איתו למדתי שאפשר לעשות אהבה בכל מיני דרכים ומספיק עם הזכר־נקבה הזה. המיניות שלנו הפכה להיות משהו יותר שלם מאשר סקס נטו. פחות שיפוטית וביקורתית. עכשיו אני מצליחה לראות אותו בעיניים שבהן הוא רואה אותי.

***

בכל שבוע אכתוב כאן קול של אישה אחרת. סיפור קצר שיבטא מגוון רחב ככל האפשר של נשים. אתן מוזמנות לכתוב לי ואכתוב אתכן. erot.woman@gmail.com