ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: SHUVITZ MIKI , לע"מ
    24 שעות • 10.12.2017
    "אף ועדה לא מסוגלת להגיד בשבוע ימים מה קרה שם"
    האסון הזה טילטל את המדינה: בניין הממשל הצבאי בצור התפוצץ וקבר תחתיו 76 הרוגים ישראלים. ועדת זורע מונתה לחקור את האסון הכבד וקבעה תוך שבוע בלבד שדליפת גז היא שמוטטה את מטה השב"כ, המשטרה הצבאית ומג"ב בלבנון. אבל מסמכים ועדויות שנחשפים כאן לראשונה שופכים אור מטריד על מסקנות הבזק של הוועדה ומעלים ספקות לגביהן המכונית המסתורית שנמצאה מפוחמת בשטח, המשפחה הלבנונית שהתגוררה באופן תמוה בלב המתחם, ועדויות על ריח של חומרי נפץ. תחקיר
    איתי אילנאי

    המסוק הצבאי נחת בעיר הלבנונית צור ביום שישי לפנות בוקר, ה־12 בנובמבר 1982. גם היום, 35 שנים לאחר מכן, זוכר היטב תא"ל במיל' עמוס גלבוע את השמש שזרחה וחשפה בפניו את הזוועה. "גופות פזורות בשטח, שריפות שמנסים לכבות ואנשים שמוציאים מההריסות", הוא מספר. "זה היה מחזה אימים".

     

    24 שעות לפני כן התמוטט בניין הממשל הצבאי בצור. המבנה בן 7 הקומות, שבו שכנו מפקדות מג"ב, המשטרה הצבאית והשב"כ, הפך בן רגע לגל חורבות. "הכל קרס כמו מגדל קלפים", תיאר זאת אחד העדים לאירוע. 76 ישראלים נהרגו בהתמוטטות, ועימם עוד 15 עצירים לבנונים ששהו בבניין. במבצע המורכב שנערך לאחר מכן חולצו בחיים 24 פצועים מבין ההריסות.

     

    האירוע, שזכה לשם "אסון צור הראשון", היה ונותר אחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה וזיעזע עמוקות את הציבור בישראל. שבועיים בלבד לאחר סיומה הרשמי של מלחמת לבנון הראשונה ספג צה"ל מכה אנושה כתוצאה משהותו הקבועה בלבנון. מישהו היה צריך לתת על כך דין וחשבון.

     

    ביום הקריסה מינה הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), ועדה לבדיקת נסיבות האסון. בראשה הציב את האלוף מאיר זורע, קצין עתיר זכויות וחבר כנסת לשעבר. "הייתה תחושה שאתה חייב לצאת לציבור עם תשובה", אומר גלבוע, ראש חטיבת המחקר באמ"ן דאז וחבר בוועדת זורע. תחושת הדחיפות הזו יכולה להסביר מדוע לוועדה ניתן שבוע בלבד להגיש את מסקנותיה.

     

     

    בתום חקירתה הקצרה קבעה הוועדה שאסון צור נבע מדליפת גז. מסקנה זו התקבלה בידי הממשלה והפכה לסיבה הרשמית לאסון. אך תחקיר "24 שעות" חושף עדויות וראיות חדשות השופכות אור על התנהלותה הבעייתית של ועדת זורע ועל המסקנות הנמהרות שהגיעה אליהן. חברי הוועדה עימם שוחחנו אמנם מתעקשים שהיא התנהלה ביעילות ובמקצועיות, אולם גם הם מודים שעלו ספקות במהלך החקירה, שהוועדה התנהלה בלחץ של זמן ושלא כל הראיות שהגיעו לידיהם נבדקו עד הסוף.

     

    אודליה אלבו־שווייצר שאביה, ישראל, נפצע באסון | צילום: גדי קבלו
    אודליה אלבו־שווייצר שאביה, ישראל, נפצע באסון | צילום: גדי קבלו

     

    "אף ועדה לא מסוגלת בשבוע ימים להגיד מה קרה שם", אומר סא"ל (במיל') לאון בכר, אז סגן מפקד מצ"ח וחבר בוועדת זורע. "אבל הממשלה, שר הביטחון, הם רוצים תוצאות". לדברי גלבוע, "אין דבר כזה - ודאות של מאה אחוז. כשבסוף חתמנו על המסקנות היד לא רועדת? אין לך ספקות בלב? בטח שיש לך. אבל מה היה עוזר אם היינו ספקנים? אם אתה יוצא מהוועדה עם סימני שאלה, אתה מחמיר עוד יותר את המצב".

     

    ליאור ביטון, שאיבד את אביו מרדכי באסון | צילום: אלעד גרשגורן
    ליאור ביטון, שאיבד את אביו מרדכי באסון | צילום: אלעד גרשגורן

     

    הספקות, אי־הוודאות ולחץ הזמן, שהיו חלק מתשתיתה של ועדת זורע, מערערים עד היום את היסודות שעליהם ניצבים פצועי אסון צור והמשפחות השכולות. עבור חלקם ענן האבק סביב בניין הממשל בצור עדיין לא התפזר וסימני השאלה ממשיכים לרחף מעליו. "החקירה התנהלה בחובבנות", אומרת אודליה אלבו־שווייצר, שאביה, ישראל, נפצע באסון. "מבחינתי, עד היום אבא שלי והחברים שלו מתהפכים בקברם", מצטרף ליאור ביטון, שאיבד בצור את אביו, מרדכי.

     

    "תמיד יכול להיות ספק"

     

     

    ההוראה שיצאה מלשכת הרמטכ"ל ב־11.11.1982 נשאה את הכותרת "בהול, מיידי. הנדון: פיצוץ בית הממשל בצור, מינוי ועדת חקירה". בהתאם להנחיית הרמטכ"ל גויס זורע, אז איש מילואים, לשירות בן כמה ימים כדי שיוכל לעמוד בראש הוועדה, שמנתה עוד חמישה קצינים בכירים ונציג של השב"כ. בפקודת רפול היה עליהם להגיש את מסקנותיהם עד ליום ו', ה־19.11, כלומר שמונה ימים בלבד לאחר מכן.

     

    למחרת בבוקר התייצבו זורע וחבריו לוועדה לצד שרידיו המעשנים של בניין הממשל בצור והחלו בעבודתם. בזמן הקצר שניתן להם הספיקו לחקור 60 עדים ולהסתייע בשורה של אנשי מקצוע, מרביתם מהנדסים ומומחי חבלה. חברי הוועדה ביקרו בצור רק פעמים אחדות, ומרבית הדיונים שלהם נעשו בקריה בתל־אביב, שם נפגשו מדי ערב. לדברי גלבוע, "הייתי אז ראש חטיבת המחקר והייתה לי הרבה עבודה. הוועדה הייתה בשבילי עוד אחד ממאה דברים לעשות ביום".

     

    הוועדה עמדה ביעד שהוקצב לה והגישה את מסקנותיה ב־19 בנובמבר. "חקירתנו התנהלה בלחץ זמן רב", מודיע זורע לרמטכ"ל כבר בשורה השנייה של הדו"ח הבהול שהגיש, ואשר מונה כ־40 עמודים. מסקנת הוועדה הייתה שהרס הבניין נגרם על ידי שילוב של שני גורמים עיקריים: שלד הבניין, שלא תוכנן לעמוד בעומסים כבדים; ותערובת גז שהתפזרה בחלל הבניין, התפוצצה ובכך גרמה לתזוזה אופקית של המבנה הרעוע, שהובילה לקריסתו. אנשי הוועדה מצביעים על מיקומו המשוער של הפיצוץ בקומה הראשונה של המבנה ובצידו הצפון־מערבי, ממש מעל הכניסה הראשית למבנה.

     

    את מסקנותיהם מבססים חברי הוועדה בעיקר על ניתוחים של מומחי החבלה וההנדסה, ובהם אנשי רפא"ל וקציני משטרת ישראל ובראשם שלמה אהרונישקי, אז קצין החבלה הראשי של המשטרה ולימים המפכ"ל. לטענת המומחים, כדי להפיל את הבניין בזדון היה צורך במטען חבלה גדול, אך "מטען כזה, מעל לכל ספק, לא הונח, שכן עקבות מטען בסדר גודל זה היו חייבים להתגלות". כמו כן לא נמצאו בזירה שאריות של חומר נפץ מרסק (חנ"מ), כפי שצפוי במקרה של שימוש במטען חבלה. לפי דו"ח זורע, איש גם לא העיד על ריח של חנ"מ באוויר לאחר הקריסה. אלא שקביעה זאת מתערערת, כפי שיפורט בהמשך.

     

    השורה התחתונה של המומחים הייתה שהאסון הוא תוצאה של "פיצוץ נפחי", כזה שמתרחש בעקבות דליפת גז. לכך נמצאו עדויות בשטח, כמו עדים שסיפרו על לשונות אש שפרצו מהבניין והופעת עשן שחור, "סימנים המעידים על בעירה לא מושלמת, שהיא תופעה שאינה מופיעה בפיצוץ חנ"מ". "עבדנו בצורה מאוד מסודרת", נזכר השבוע אהרונישקי. "זה לא מדע מדויק אבל מהממצאים האמפיריים שאספנו ומהניסיון שהצטבר אצל מומחי המשטרה הגענו למסקנה שמדובר בפיצוץ נפחי. להגיד לך שזה מאה אחוז? תמיד יכול להיות איזשהו ספק".

     

    הקריאה בדו"ח ועדת זורע מעוררת את התחושה שמחבריו היו שבויים בקונספציה לפיה אכן היה מדובר בפיצוץ נפחי. כך למשל, בעוד שבדו"ח של רפא"ל מצוין כי ישנה אפשרות שהאירוע נגרם כתוצאה מפיצוץ של מטען חנ"מ בן עשרות גרמים בלבד, שבתורו ידליק את תערובת הגז באוויר ו"יגרום לגל ההלם בעל העוצמה הנדרשת", אבחנה זו נעדרת מהמסקנות הסופיות של הוועדה.

     

    מי שמנסה להצביע על הבעייתיות שבקונספציה הזו הוא חבר הוועדה, אל"מ יואב גולן. בפרוטוקול של דיוני ועדת זורע שהגיע לידי "24 שעות" מסתמן גולן, שהלך לעולמו ב־2007, כספקן הגדול ביותר מבין חברי הוועדה. שוב ושוב הוא מנסה לערער את התפיסה המתגבשת בנוגע לאופי הפיצוץ, אך ללא הצלחה. "אני חושב שהיינו בהתחלה אולי פסקניים יתר על המידה במידת הרעיעות של המבנה", הוא אומר, ומציע לא לקחת כמובן מאליו את כל מה שאומרים המומחים. לתהיות הללו עונה לו זורע: "אין דברים מוחלטים מלבד המוות".

     

    "קברו את האסון עם הבניין"

     

    הספקות וחוסר הוודאות סביב נסיבות האסון בצור, שיפורטו בהרחבה בהמשך, אינם מרפים ממשפחות ההרוגים ומהפצועים. כבר שנים שהם מתקשים להשלים עם המסקנות של ועדת זורע וטוענים שעבודתה הייתה רשלנית. "זה האסון הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל, 76 הרוגים, אבל קברו אותו ביום שהבניין קרס", אומרת אודליה אלבו־שווייצר.

     

    לדברי חלק מהמשפחות השכולות והפצועים, מדינת ישראל לא ניסתה רק להשתיק את חקירת האסון, אלא גם את האסון עצמו. לדבריהם, העובדה שמרבית הנספים באסון שירתו במג"ב, חיל שבזמנו לא נחשב יוקרתי, והעובדה שמתוכם מרבית ההרוגים היו בני העדה הדרוזית, הקלו על דחיקת האירוע לקרן זווית. "היה לי תמיד מוזר שאתה לא שומע עליו. שום שיח, שום אזכור, למעט האזכרות של המשפחות", אומר ליאור ביטון, שאיבד את אביו, מרדכי, באסון. "כמדינה, כעם, זה משהו שנשכח".

     

    הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שבמשך שנים לא טרחה המדינה להנציח את חללי צור. למרות פניות חוזרות ונשנות של בני המשפחות סירבו הרשויות במשך 35 שנה להיענות לבקשתן לערוך טקס זיכרון לחללים או להקים אנדרטה, בטענה כי מדובר באירוע שהתרחש במהלך מבצע ולא במהלך מלחמה, וכי "לנסיבות האסון אין ערך מוסף". זאת בניגוד לאסון צור השני, אירוע שהתרחש שנה אחר כך כתוצאה ממכונית תופת, ואנדרטה לזכר חלליו עומדת בכניסה לבסיס שומרה. כמעט מיותר לציין שבקשת המשפחות לפתוח מחדש את חקירת האסון נתקלה גם היא בהתעלמות.

     

    ביום העצמאות האחרון החליטו ביטון ואלבו־שווייצר להפסיק לחכות בנימוס למדינה. בעזרתו של דב אייכנוולד, מנכ"ל "ידיעות ספרים" שנפצע בעצמו באסון, הם יזמו טקס להנצחת 104 חללי שני אסונות צור והזמינו אליו שרים וחברי כנסת. "המטרה הייתה להעלות את האסון הזה מתהום הנשייה ולשים אותו על מדף ההיסטוריה של מדינת ישראל, במקום הראוי לו", אומר ביטון. בשלב מסוים הצטרף גם משרד הביטחון לאירוע ופרש עליו את חסותו, אך הפקת ההזמנות לטקס והפניות ל־120 חברי הכנסת נעשו בידי אלבו־שווייצר. רק חברי כנסת בודדים ניאותו להזמנה והגיעו לכבד את הטקס.

     

    לפני כשלושה שבועות התקיים הטקס בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל, בהשתתפות מאות בני משפחה וחברים. עבורם הייתה זו סגירת מעגל, הזדמנות נדירה להתגאות באבות, באחים ובבנים שנהרגו בעת ששירתו נאמנה את מדינתם. "ההיכל היה מלא מפה לפה", מספרת אלבו־שווייצר. "היה מרגש במיוחד לראות את המשפחות מכל המגזרים ואת הקשר החם ביניהן. כשהקהל ענה אמן לתפילת היזכור, עברה לי צמרמורת בכל הגוף". בינתיים הספקות, שמתודלקים בידי המסמכים והעדויות שנחשפו, ימשיכו לרדוף את נפגעי האסון הזה.

     

    האפשרויות שנשללו על הסף

     

    אז מה באמת התרחש באסון צור? במסקנות הוועדה נכתב בפירוש כי "על פי הממצאים בבניין ההרוס וסביבתו ועל פי מידע אחר ומודיעין שברשותנו, לא נתקלנו בעובדה היכולה להצביע על כך שהפיצוץ נגרם על ידי פעילות חבלנית". אלא שעדויות חדשות מפי חברי הוועדה עצמם, וחומרים נוספים שהגיעו לידי "24 שעות", מאתגרים את הקביעה הזו.

     

    אחת העדויות המשמעותיות היא של חבר הוועדה גלבוע. "הדבר שאני הכי זוכר מהחקירה זה הסיפור של המשפחה הערבית", הוא מפתיע השבוע. לדבריו, במהלך עבודת הוועדה התברר כי בקומה הראשונה של הבניין, זו שנחשדה כמקור הפיצוץ, התגוררה משפחה לבנונית. "פתאום התברר שבבניין של הממשל, שהשב"כ נמצא בו למעלה, נתנו למשפחה ערבית לגור ולהסתובב חופשי".

     

    לדברי גלבוע, ביום הפיצוץ חלק מחברי המשפחה הלבנונית נעלמו. "היה הרבה מאוד מאמץ לאתר את המשפחה, להבין איך היא הגיעה לשם, ואחרי זה שינינו כיוון כדי לנסות להבין מי בכלל נתן להם אישור להישאר שם". אלא שהניסיון הזה נתקל בחומה של שקרים מצד חיילי צה"ל ומג"ב, שככל הנראה היה להם מה להסתיר. "היה סיפור שהתעסקו למשפחה עם הבת, זה היה נורא מורכב. בסוף כמעט הרמנו ידיים כי הרבה מאוד אנשים מהבניין היו מעורבים בזה והעניין הועבר לבדיקת מצ"ח". גלבוע אינו יודע מה עלה בגורל החקירה.

     

    סיפור המשפחה כלל לא מוזכר בדו"ח הסופי של ועדת זורע. לעומת זאת, מבהיר הדו"ח כי "הריסת הבניין במטענים קטנים, מחושבים וצמודים לעמודים או בקדחים בתוכם לא באה בחשבון שכן היא מחייבת זמן רב ועבודת הכנה שהיתה מתגלית מיד על ידי יושבי הבניין. אפשרות זו נשללה על הסף".

     

    ועדת זורע העלתה את האפשרות שהפיצוץ שמוטט את בניין הממשל נגרם ממכונית תופת — ומיד שללה אותה. גם בנושא זה, כמו בנושא המשפחה הלבנונית שחיה במתחם, נראה כי הדו"ח מתעלם לחלוטין מכמה עדויות. אליהו אבניאל, אז לוחם בגדוד 932 של הנח"ל, הגיע לבניין שניות ספורות לאחר שקרס ועסק בחילוץ ניצולים. לדבריו, כמי שעבר קורס חבלה הוא זיהה ללא ספק ריח אופייני של חומר נפץ באוויר, וזאת בניגוד למה שעולה מדו"ח זורע. אלא שאבניאל עזב את זירת האסון אחר הצהריים, ולכן מעולם לא נתקל באנשי הוועדה, שהגיעו רק למחרת.

     

    אבניאל זוכר שבחלק הצפון־מערבי של הבניין, בדיוק במקום שבו חשדו חברי ועדת זורע שהיה מקור הפיצוץ, הייתה קבורה מכונית פז'ו סטיישן כחולה. "החלק האחורי שלה ביצבץ מתחת להריסות", הוא נזכר. המכונית הייתה ממוקמת לדבריו כ־5־6 מטרים ממזרח לעמדת הש.ג, שניצבה על כביש הגישה הראשי לבניין.

     

    בשלב מסוים בבוקר האסון הגיע לזירה הרמטכ"ל רפול, כשהוא מלווה באלוף פיקוד המרכז דאז, אורי אור. לדברי אבניאל, "שמעתי את אחד מהקצינים ששירתו בבניין מדבר בלהיטות ובהתרגשות ואומר לרפול ולאור: 'המכונית הזו לא הייתה בבניין'". בשיחה עימו מאשר אור שאכן היה נוכח באותו בוקר במקום האסון, אך אינו זוכר דבר בנוגע למכונית פז'ו.

     

    גם בתחקיר שנערך לאחר האסון בפיקוד צפון, ואשר פרוטוקול שלו הגיע לידי "24 שעות" ונחשף כעת לראשונה, מספר אל"מ עופר בן־צבי, מפקד חטיבה 300: "הגעתי חמש דקות אחרי האירוע... מהתרשמות ראשונה הייתה שם איזה מכונית הפוכה, שרופה. נראה לי שזו מכונית תופת, וגם זה הדיווח הראשון שאני הוצאתי".

     

    מכונית הפז'ו מוזכרת בדו"ח ועדת זורע, אך ורק במסגרת פירוט הנזקים לכלי רכב שעמדו בסביבת הבניין. הדו"ח אף מדגיש כי לא נמצאו שרידי מכונית תופת בזירה. על פי הדו"ח, גופת השוטר הצבאי ששמר בש.ג. שבכניסה הצפון־מערבית נמצאה 25 מטר מערבה משם, בתוך פרדס. לדברי חברי הוועדה, עובדה זו דווקא "שוללת אפשרות למכונית תופת ממערב לבניין". ואולם סביר להניח שאם המכונית חלפה את עמדת הש.ג. והתפוצצה ממש בצמוד לבניין, גופת השומר אכן הייתה עפה לכיוון מערב.

     

    תעלומת הפז'ו

     

    המכונית הזו תצוץ ותעלה גם במסגרת חקירה עתידית. לאחר סיום עבודתה של ועדת זורע, הורה הפרקליט הצבאי הראשי על פתיחת חקירה פלילית, בכדי לברר אם ישנם אשמים ברשלנות שהובילה לדליפת הגז. את החקירה הוביל חבר ועדת זורע ואיש מצ"ח, לאון בכר. כפי שפורסם בספרו של ד"ר רונן ברגמן, "נקודת האל חזור", בשלב מסוים הגיעה לאוזניו של בכר עדות הנוגעת למכונית פז'ו שהייתה קשורה לאסון צור. בספרו, היה ברגמן הראשון שהעלה ספקות בנוגע למה שהתרחש שם.

     

    על פי ברגמן, חודשיים לאחר האסון התייצבו בפני בכר שני לבנונים שעברו ביום האסון בקרבת בניין הממשל, ממש ברגע קריסתו. השניים סיפרו כי ראו מכונית פז'ו בצבע בהיר, כנראה לבן, שהגיעה במהירות מצפון ובתוכה בחור צעיר כבן 30. לדבריהם המכונית פנתה לפתע בחדות, חדרה דרך הש.ג בפינה הצפון־מערבית של הבניין והתנגשה בדלת הכניסה של המבנה. שניות ספורות אחר כך התרחש פיצוץ עז, ואחד העדים אף נכווה בפניו כתוצאה ממנו. לדברי אותו עד הוא טופל בידי רופא של הצלב האדום, וכשזה שמע ממנו על המכונית, המליץ לו לא לספר על כך לאיש. הרופא אותר בידי מצ"ח ואישר את הגרסה.

     

    "זה בוודאי היה ממצא מעניין ומשמעותי", אומר בכר השבוע, בפגישה הנערכת בביתו. במהלך הפגישה מתברר כי בכר שמר את סיכומי החקירה שלו מצור. לדברי בכר, הוא התרשם ששני העדים הלבנוניים משקרים, אך בכל זאת המשיך לחקור את הנושא. הוא הצליח לאתר מכונית פז'ו בצבע כחול בהיר, שנמצאה בתוך הריסות בניין הממשל וחולצה משם, ואף לזהות את מספר שלדת המנוע שלה. "מסתבר שמכוניות כאלה הוחרמו בידי השב"כ והיו מחנים אותן בחצר בניין הממשל", מספר בכר. אלא שפניות לשב"כ בבקשה שיבדוק אם המכונית הזו ספציפית אכן הוחרמה על ידו, העלו חרס. "התשובה הייתה שאין רישומים. לא תמיד יש סדר בדברים האלה, על אחת כמה וכמה בלבנון. בסופו של דבר המסקנה היא שאי־אפשר לקבוע שהמנוע הזה הוא בדיוק אותו מנוע של המכונית שעליה דיברו העדים".

     

    בכר לא התייאש, ובעקבות העדות החדשה פנה גם למחלקת החבלה של המשטרה. במכתב ששלח לאהרונישקי, ואשר פורסם גם הוא בידי ברגמן, ביקש בכר "לבדוק מחדש את מסקנותיכם על בסיס ההנחה שההתפוצצות והקריסה נגרמו על ידי מכונית תופת שחדרה אל תוך הבניין". מהמשטרה השיבו לו כי בכוונתם לערוך ניסוי השוואתי בעזרת אנשי רפא"ל, ולפוצץ מכונית דומה בכדי לבדוק את השפעות הפיצוץ.

     

    ואולם היום אנחנו מפרסמים לראשונה שניסוי מסוג זה מעולם לא בוצע. "התברר בסופו של דבר שלא נעשה דבר. במילים של החבר'ה — כלאם פאדי", מקריא בכר מסיכום החקירה. אהרונישקי לא זכר השבוע אם אכן בוצע או לא בוצע הניסוי.

     

    למרות זאת, בכר עדיין סבור במידה רבה שהפיצוץ בצור נבע מדליפת גז. "ניסינו להפריך את הטענה שמדובר בפיצוץ נפחי על ידי חקירת עשרות אנשים, ולא הצלחנו. האפשרות שהפיצוץ נבע מפיגוע פחותה".

     

    "התרעות על מכונית תופת"

     

    לעומת המקום הנרחב המוקדש לעיסוק בענייני הנדסה וחבלה, נספח האבטחה של דו"ח ועדת זורע מחזיק עמוד וחצי בלבד. חברי הוועדה פורטים את סדרי האבטחה סביב הבניין ומגיעים למסקנה כי "היקף השמירה בבניין ביום ובלילה נמצא מספק".

     

    המסקנות הללו מוזרות, לאור מידע הנחשף כאן לראשונה; ב־26 בנובמבר, שבוע בלבד לאחר סיום עבודת הוועדה, נערך בפיקוד צפון תחקיר המסכם את לקחי אסון צור, אותו ניהל אלוף הפיקוד, אמיר דרורי. מפרוטוקול הישיבה עולה כי קצינים בכירים בזירת צור היו מודעים לבעיות האבטחה סביב בניין הממשל בעיר.

     

    "מתוך מה שאני עסקתי בנושא אבטחת המתקן הזה, יש בעיה רצינית מאוד בנושא של שמירה ואבטחה", אומר בדיון מח"ט 300, עופר בן צבי, האחראי על גזרת צור. לביקורת על איכות האבטחה מצטרף האלוף דוד מימון, מפקד יחידת הסיוע האזרחי ללבנון. הערות הקצינים הבכירים על סדרי האבטחה בבניין לא מוזכרות בדו"ח זורע.

     

    משתתפי הדיון בפיקוד צפון גם לא רגועים בכל הנוגע לבדיקת האנשים הנכנסים לבניין. בגלל שהמבנה שימש כמפקדה של יחידת הקישור ללבנון (אד"ל) ומכיוון ששכנה בו גם יחידה של השב"כ, אל בניין הממשל היו מגיעים מדי יום מקומיים בכדי להיפגש עם קציני הממשל או לספק מודיעין לרכזי השב"כ. "למתקנים בהם נמצאים משרדים של אד"ל ושל שב"כ ימשיכו לבוא מבקרים מקומיים ובמספרים לא קטנים", אמר בדיון תא"ל אפרים סנה, מפקד אד"ל. "ברור לגמרי שאת הרגישות הזו ינצלו כדי להחדיר אמל"ח". בהקשר זה קובעת גם ועדת זורע כי ישנה בעיה, ובמיוחד בכל הנוגע לכניסת נשים לבניין, שכלל לא עברו בדיקה. "נשים נכנסות חופשי לכל מתקן שלנו", אמר בדיון מפקד מג"ב.

     

    גם נספח המודיעין של דו"ח ועדת זורע רזה יחסית, וכולל רק מעט יותר משני עמודים. מרבית הנספח מתייחס למודיעין שהתקבל לאחר הפיצוץ, כמו קבלת אחריות שפורסמה בידי כמה ארגוני טרור. חברי הוועדה קובעים שמודיעין זה אינו משכנע, וכי מדובר בארגונים קיקיוניים שרק "תפסו טרמפ" על האירוע.

     

    הנספח מקדיש רק שורות בודדות לתיאור ההתרעות שהתקבלו לפני האסון, ועושה זאת מבלי להגיע למסקנה כלשהי בעניין. מפתיע לגלות שהדו"ח מציין כי כבר החל מאוגוסט התקבלו התרעות על כוונה לפגוע בכוחות צה"ל בצור, וכי התרעות אלו "הלכו והתמקדו בעיקר סביב הנחת מכונית תופת בבניין הממשל". גם מפקד אוגדה 91, תא"ל יהודה בר, מציין בדיון בפיקוד צפון כי "לא היינו מאורגנים לדבר כזה... למרות שהיו לנו התרעות על מכונית תופת ולמרות שהיו לנו התרעות על פיגוע בבניין הזה ספציפית". על כך אומר השבוע גלבוע, איש המודיעין של ועדת זורע: "לא היו התרעות קונקרטיות על בניין הממשל".

     

    מהדיון בפיקוד צפון עולים עוד כמה פרטים, הסותרים לכאורה את ממצאי ועדת זורע. כך למשל אומר קצין התחזוקה הפיקודי כי חודש לפני האסון התקיימה בדיקת בטיחות בבניין, שהתמקדה בין היתר בנושא הגז. על פי הבדיקה בלוני הגז של המטבח, שנמצא בקומות התחתונות — שם התרחש ככל הנראה הפיצוץ — "היו מחוץ לבניין בהתאם להוראות הקיימות".

     

    ממשרד הביטחון נמסר: "משרד הביטחון משתתף בצערן של המשפחות השכולות מאסונות צור. אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון נרתם ומסייע לכל פנייה בנושא הנצחה. אין באחריות האגף הקמת אנדרטאות, האגף הינו גוף מקצועי המוביל ומכוון את הגורמים המעוניינים להקים אנדרטה. בימים אלו המועצה האזורית מרום גליל מתכננת לבנות אנדרטה לזכר חללי שני אסונות צור, וזאת בהכוונה ומעורבות של האגף, מתוך כבוד והוקרה לנופלים ולבני משפחותיהם. כחלק מפעילות האגף לקיום טקסי הנצחה, ובעקבות פניית משפחות אסון צור לעריכת טקס אזכרה במלאת 35 לאסון הכבד, השנה האגף סייע לעריכת הטקס. האגף פועל כל העת לשמר מורשתם ולהנציח את כל חללי מערכות ישראל, וימשיך לקדם כל פעילות התורמת להנצחת יקירי האומה".

     

    itay-i@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 10.12.17 , 21:38