לא צריך איש מקצוע רציני כאן כדי להתרשם שאליאנה תדהר סוגרת את אחת השנים הטובות בחייה. בת 25. מאוהבת מעל הראש בלי בירן. עובדת מסביב לשעון. עם שלאגר בתיאטרון ("פשוט לאהוב"), סדרה חדשה בדרך ("להעיר את הדוב") ושיא גינס לכוכב בהופעות בפסטיגלים (ועכשיו – "סטורי של פסטיגל").
"משהו השתנה בך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו", אני אומר לתדהר רבע דקה אחרי שאנחנו מתיישבים לראיון, והיא מהנהנת בהסכמה, מבינה היטב למה אני מתכוון. היא עדיין נראית בדיוק כמו שזכרתם: פני חרסינה מתוקות, חיוך נבוך, הומור עצמי משובח. אבל בכל זאת משהו השתנה. את הבחורה הצעירה שהגיעה לראיון הקודם שלנו עם כובע גרב שמסתיר את רוב הפנים, ובאופן כללי רצתה להיעלם, מחליפה עכשיו בחורה נינוחה, משוחררת, הרבה פחות רדופה. נכון, אומרים שזמן משנה דברים, אבל האמת היא שצריך לשנות אותם בעצמנו. וגם, בוא נודה, קצת להתבגר. אז הנה כמה שיעורים חיוניים בהתבגרות והתגברות מהגברת הראשונה של הילדים.
אהבה
"אני חושבת שלמדתי הכל על אהבה עכשיו. עד עכשיו הייתי בחוגי העשרה, אבל עכשיו נכנסתי לתואר. כשזה הדבר האמיתי – אתה מרגיש את זה. הכל מתחבר כמו פאזל. אתה שומע את הקליק בלב. אני הבנתי את זה דווקא כשכל המסביב שלי התייצב. בתקופה שלפני לי הייתי פחות נינוחה, יותר בלחץ על קריירה, מי אני ומה אני. פתאום הכל נכנס לפרופורציות. שואלים אותי: 'איך יודעים שזה זה?' פתאום הכל מתיישב. הכל פשוט הופך למי מנוחות.
"הדבר שהכי כבש אותי בלי זה כנראה יכולת ההכלה וההקשבה והזיהוי של מה עובר עליי, לפעמים לפני שאני בכלל מבינה. אני זוכרת שאמרתי לו פעם, 'אתה כל כך מהר מבין מה אני צריכה לעשות, אבל המחשבה אצלי עוד לא הגיעה'. לי מהיר יותר בפירוש המחשבות והרגשות שלי. לא היה לי את זה אף פעם משום כיוון בחיי. לא עם חברים, לא עם משפחה. אנחנו מכירים המון שנים לפני. אין לי הסבר איך זה קרה רק עכשיו, חוץ מזה שאולי לא היינו מוכנים אחד לשני ברמה הכי קוסמית. הנפשות שלנו היו צריכות לחוות דברים אחרים, לקחים, שיעורים, וכשהיינו מוכנים, זה קרה. נפש תאומה? כנראה. אני לא יודעת מה זה אומר, נפש תאומה. בהרבה דברים הוא ההפך המוחלט ממני וזה מה שעושה את הקליק. אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר מאשר עם לי".
משפחה
"הדבר הכי חשוב בעולם. כל השאר זה שטויות. זה לא משהו שאני מבינה עכשיו. תמיד הייתה לי את ההבנה הזאת. זה לא שאני חולמת על ילדים, אבל ברור שזה חלק ממה שקורה לי עכשיו. אני מרגישה שמצאתי את רוב הגרעין שלי, ומשם השאיפות קצת יותר ברורות. זה תמיד היה המובן לי מאליו שהדבר הכי גדול שאעשה בחיים שלי הוא להקים משפחה. יותר סרט, פחות סרט, קמפיין. לשיא של החיים עוד ממש לא הגעתי. ברגע שזה יקרה כל השאר יתגמד. לא, אין עדיין מחשבות פרקטיות. זה פשוט יקרה כשנהיה מוכנים. בהיותי אישה, יכול להיות שיש משהו משנה לשנה, שהצורך הזה מתגבר. אני לא מרגישה שהרחם שלי צועק, אבל ברור שיש איזו כמיהה יותר חזקה".
שמועות
"מעולם לא ייחסתי להן חשיבות גדולה. תמיד ידעתי לא להתעסק עם זה. זה לא נעים שאומרים עלייך משהו שקרי, אבל גם צריך להשתדל לא לעשות מזה עניין. לא מזמן כתבו עליי שהתעלמתי התעלמות חוזרת ונשנית מילדה חולה ומסכנה שביקשה לפגוש אותי. זה כמובן היה שקר. התקשרתי לסוכנת שלי והתעצבנתי על באמת. למה שיכתבו דבר כזה? היא הרגיעה אותי ואמרה לי את מה שטוב לזכור במקרים כאלה: מחר כבר אף אחד לא יזכור את זה. אז כן, יש את הרגע המכעיס והלא נעים, אבל אני חושבת שבסך הכל אני מצליחה לדפדף את זה הלאה מהר מאוד".
כסף
"חבר פעם הסביר לי על שלושת ה־כ' – כיף, כסף, כבוד – שלפיהם צריך וכדאי לבחור פרויקטים. לפעמים יש שניים מהם, לפעמים רק אחד, ולפעמים שלושתם, מה טוב. יש דברים שאני עושה כי הם משתלמים לי כלכלית, אבל אני לעולם לא אבחר במשהו שיש בו כסף טוב, אבל אני סובלת סבל נוראי. עשיתי לא מזמן סרט סטודנטים שקיבלתי עליו שלושה שקלים. זה היה כיף ומלמד, ואהבתי את התסריט.
"אני מכלכלת את עצמי מגיל 17. תמיד עבדתי, תמיד היה לי כסף משל עצמי, וגם היה לי כיף לבזבז אותו. ביזבזתי כמה שרציתי ועשיתי מה שבא לי. בגדים, מסעדות, בלי מחשבות על חיסכון. אולי אני מתבגרת, אבל דווקא בזמן האחרון פתאום מתגנבות מחשבות שלא היו לי מעולם. עברנו עכשיו דירה, והיו מלא הוצאות, אז מצאתי את עצמי מחשבת דברים, אולי שווה לדחות דברים. פתאום אני חושבת על תכנון נכון של הוצאות. כל מיני דברים של גדולים".
תהילה
"דיברתי עם מישהו מהפסטיגל לא מזמן והוא אמר שזה קשה כשמציקים ורודפים אחריך לסלפי. אבל אני מרגישה דווקא אחרת. כמו ילד שעבר את העייפות ואז הוא כבר לא עייף, אני הרבה יותר פתוחה לדבר הזה היום. אנחנו כבר שבע שנים של טירוף שלא נרגע. טפו־טפו. בעולם הילדים זה לא מובן מאליו, כי יש כל הזמן סדרות חדשות וכוכבים חדשים, והיום אתה יכול להתפרסם מזה שאתה מצלם את עצמך מחרבן. איך זה יכול להיות ששנים אנשים כל כך אוהבים אותי? זה הזוי. היו כמה שנים של ראבק מטורף, והיה לי נורא קשה להתמודד עם זה. זה היה נראה לי לא אנושי לחיות במצב שבו כל הזמן אנשים ניגשים, רוצים לצלם, לחבק. זה דברים חיוביים, אבל לאדם ממוצע זה לא קורה. ואני רואה את עצמי כאדם ממוצע".
חברות
"אין לי הרבה חברים מהתעשייה. אני חושבת שנסגרתי עם השנים. אני כבר לא מתיישבת ליד אנשים שאני לא מכירה, כמו שהייתי רגילה בצופים, משתפת אותם בחוויות אינטימיות. עם הזמן בניתי חומות. אני כן אוספת חברים חדשים, אבל עם החיוך הסובייטי שלי, אני תופסת את מה שאני עושה כעבודה לכל דבר. אני עושה הפרדה בין חברות אמיתית לקולגות לעבודה. נכון שעם השנים קשרים קצת מתרופפים. יש תקופות עמוסות והחיים יותר אינטנסיביים. אבל לחברי הילדות שלי אני תמיד חוזרת".
נוסטלגיה
"אני נתקלת לפעמים בדברים שעשיתי בתחילת הדרך. רוב הזמן אני רוצה לחבק את עצמי ולהגיד איזה חמודה. אבל אני גם ביקורתית מאוד ולפעמים מתחשק לי לצעוק: למה עשית את זה?! אני רואה את השינוי שעברתי. אם אני מאושרת במקום שלי עכשיו מאיפה שאני נמצאת, כנראה שעשיתי משהו נכון כלפי עצמי".
קנאה
"אני לא אדם קנאי. בטח לא בעניינים מקצועיים. מגיל צעיר אני עושה אודישנים ולא מתקבלת. עשיתי המון אודישנים עד שהתקבלתי. אולי זה מנגנון הגנה, אבל אני באמת מאמינה שיש הרבה אנשים אחרים שיתאימו לתפקיד שאני רוצה יותר ממני. אני גם לא בת זוג מקצועית. אין לי שום סיבה לקנא. לא הייתי קנאית בחיי. בגלל שאני כל כך אוהבת את לי, אני לא יכולה לדמיין סיטוציה שמשהו יעורר את קנאתי. גם אם מפלרטטות איתו, זה לא מקבל מענה. הן יכולות לפלרטט איתו עד מחר, אין כניסה. זה לא חלק מהדיבור שלו".
כושר
"אני יודעת שזה מאוד מעצבן, אבל אני באמת מאוד אוהבת את זה. אוהבת את התחושה הזאת, לשבת בבית אחרי אימון ולהרגיש את השרירים שלי תפוסים. כשאני מגיעה לאימון, אני מתנתקת מהכל, מקשיבה לגוף ולא למוח שהוא כמו דחפור כל היום. אני עושה את זה כי זה כיף לי, ואחרי זה גם נחמד להסתכל במראה ולאהוב את מה שאת רואה".
חלומות
"פעם, כששאלו אותי מה החלום המקצועי שלי, אמרתי: להגיע לתיאטרון. אבל עכשיו זה למצוא את הדבר הזה שאני אעמוד מאחוריו במאה אחוז ואולי אפילו ליצור משהו בעצמי. עם השנים, זה פתאום מגרה ליצור דברים שאתה רוצה לומר".
פאוור־קאפל
"אני חושבת שאנחנו עובדים הפוך מהמושג הזה. עכשיו בפסטיגל, אני משתדלת כמה שפחות להביא את הזוגיות שלנו לדבר הזה. אני בטח לא אוסיף מעבר למה שכבר קיים במציאות. יש הרבה פיתויים והצעות, אבל אומרים הרבה לא. אם אלה דברים שאני יכולה להימנע מהם, אני אמנע. אנחנו זוג, אבל אנחנו לא צמד. אנחנו לא אורנה ומשה דץ בזמנו. אנחנו עובדים יחד, אבל אנחנו לא מציעים משהו במשותף. אנחנו מופעים יחד בפסטיגל אבל אנחנו לא מחליפים אפילו מילה אחת. אין לנו מוצר במשותף, כך שלעשות משהו זוגי שאין לו ערך זה כמו לתת לאנשים סיבה לחטט לנו בחיים בלי קשר לדברים שאנחנו עובדים בהם".
התאהבות
"אנשים קרובים אליי לא הבינו למה לא עידכנתי אותם בקשר שלי עם לי לפני שזה פורסם בעיתון. זאת הייתה הזיה. הייתי צריכה ממש להגיד להם: 'אני באמת מצטערת שקראתם על זה בעיתון, אבל זה בסדר שלא סיפרתי לכם, כי אני בעצמי עוד מנסה להבין מה קורה לי בחיים. לי זה היה מאוד מוזר שהייתי צריכה להסביר לאנשים את זה".
רשתות חברתיות
"אין לי פייסבוק אבל אני באינסטגרם. אני מסוגלת לא להעלות תמונה חודשים, ואז כשאני בחו"ל להעלות יותר מדי. אבל אני מבינה שזה כלי שאפשר לשמור דרכו עם הקשר עם הקהל, ואני מתגייסת. אני מניחה שאני לא משתמשת בכלי הזה מספיק. התמונה האחרונה שלי פורסמה לפני שלושה שבועות. אני כן חושבת על דברים שאני מעלה לפני שאני משגרת אותם. לפני כמה זמן הבנתי דרך קבוצת בנות שתמונה שהעליתי מניו־יורק עם צ'יזבורגר הפריעה לכמה אנשים. אבל זה מסוג הדברים שאין לי בעיה להעלות. כי אני לא משקרת. אני לא שומרת כשרות, אז למה שאני לא אוכל את זה?"
אושר
"זו תקופה מאוד מאושרת בחיי. אני לא 'עובדת' בזה, כי אם אתה צריך לעבוד בזה, אז כנראה הרבה דברים לא בסדר בחייך. צריך להגיד תודה. אני מודה שהרבה פעמים אני לוקחת דברים כמובן מאליו. כשאתה לוקח צעד אחד אחורה, אתה רואה הרבה דברים טוב יותר. זה קרה לי עכשיו, כשעברנו דירה. ישבתי על הספה וחשבתי לעצמי: 'כמה אני מאושרת לשבת על הבן אדם הזה שאיתי על הספה בדירה השווה הזאת, שמצאנו במקרה בתל־אביב. ואיזה כיף לי שאני רק בת 25 והכל עוד לפניי'".
