היה מי שחשב שקיץ 2011 יהיה הקיץ האחרון של ביבי, שהנה מקיץ הקץ על אטימות שלטונית מתמשכת, אבל כידוע ביבי לא הלך לשום מקום. אחת הסיבות לכישלון המחאה החברתית הייתה המחשבה הנאיבית שמחאה א־פוליטית תחצה מפלגות ותלכד תחת שמשייה אחת את מעמד הביניים והמעמד הנמוך, קרי הרוב.
חלק מהגרעין הקשה של המוחים אז יצא נגד המדיניות החברתית של הממשלה, אבל הרוב לא הפנה אצבע מאשימה כלפי העומד בראשה. לרגעים נדמה היה שהמוחים יוצאים נגד מזלם הרע – שלא נולדו למשפחה עשירה או שלא הצליחו לעשות אקזיט – ולרגעים השתררה אווירה של הפנינג הזדהות. כשלים מנהיגותיים של מובילי המחאה סייעו לנתניהו לצבוע את המוחים בצבעי השמאל הבוהקים, ובדיעבד נראה שהרוב לא השתכנע שממשלה אחרת תפתיע לטובה.
המחאה הסתיימה בדו"ח טרכטנברג שהפך ברובו לגלעד של מילים ריקות והוכיח שמהפכות לא פוליטיות משיגות לכל היותר סימפטיה. מחאת רוטשילד 2017 צמחה כמו ב־2011 על קרקע פורייה של מיאוס, וכמו אז היא מתאמצת לברוח מתיוג מחנאי בשל אותה מחשבה נאיבית שכך יצטרף הרוב. ביבי, שנדמה היה שהתקפל אחרי ההפגנה הראשונה כשהצהיר שחוק ההמלצות לא יחול עליו, חזר לעצמו אחרי ההפגנה השנייה, גייס כמצופה את המצב הביטחוני המתוח סביב הצהרת ירושלים של טראמפ וצבע את ההפגנה בצבעי השמאל והבוגדנות שתמיד תופסים.
מי שרואה בנתניהו את המועמד המועדף לא חושב שכשל ערכי צריך למנוע ממנו להמשיך לכהן כראש ממשלה. תומכיו מתחלקים לאלה שמוכנים לעצום עיניים אם עבר על החוק ולאלה שמפרגנים לו בעיניים פקוחות לרווחה. לשיטתם, טובת המדינה קודמת לערכים ונכון להיום אין מי ששומר על האינטרס הלאומי טוב ממנו.
המפגינים, שהתכנסו בשבתות האחרונות ברוטשילד, הם מיעוט שמאס בשחיתות השלטונית, אך נדמה שמה שהוסיף לאלפים בפתח־תקווה את עשרות האלפים ברוטשילד היה הבריונות הפוליטית שהתיישבה על גבה של השחיתות הציבורית. במדינות טוטליטריות, כשהמנהיג משתין מהמקפצה האזרחים חושבים שזה גשם. במדינות דמוקרטיות הם יוצאים לרחובות.
המיעוט, שיצא להפגין נגד היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה בתחילת הדרך, מצא את עצמו ברוטשילד לצידם ונגד בריוני שורת המקהלה של ביבי. הבריונות הפוליטית הבוטה הציתה את המדורה, אבל מי שיפרוש את הסיכונים לדמוקרטיה הישראלית על השולחן יגלה שבריונות פוליטית־אידאולוגית השתלטה מזמן על סדר היום הציבורי והיא מסוכנת יותר מאחותה הוולגרית. היא מושכת הרבה פחות תשומת לב, ומתנהלת לפיכך כמעט ללא הפרעה.
מה שעושה שרת המשפטים, למשל, הוא בריונות שקטה. ומה שעושה ח"כ סמוטריץ' ממפלגתה הוא בריונות קולנית. ושר החקלאות משתמש בבריונות תקציבית כשהוא מקצה תקציבים לטובת גרעינים תורניים. וכך, כולם יחד וכל אחד לחוד, מנסים להשליט אידיאולוגיה של קבוצה קטנה באוכלוסייה על כלל הציבור. שקד "הורגת ברכות" את שלטן החוק, ובנועם הליכותיה מצליחה לחמוק מהרדאר הציבורי אף שתוצאות מעשיה יהיו בכייה לדורות עבור חלק גדול מהציבור שיתעורר יום אחד ויגלה שהוא חי תחת חוקים של רפובליקה יהודית. בנט, ראש מפלגתה, כבר מתכונן ליום שאחרי ביבי. הוא ממשיך לחפור מנהרות בתקווה לזכות בכמה יותר קבין של ביטחון, שסוללים כידוע את הדרך לראשות הממשלה.
ועם זאת, מוקדם להספיד את ביבי. ההפגנות ברוטשילד לא מאיימות על אחדות הקואליציה, אין להן השפעה על תומכיו, אבל יש להן אפקט פסיכולוגי. ככל שהכמיהה לצדק תישמע חזק יותר היועץ המשפטי יהיה מחויב ליתר שקיפות ולמתן דין וחשבון לציבור. ואחרי הכל, הוא זה שיקבע אם יהיה זה החורף האחרון של נתניהו ברחוב בלפור.
