אמש שודר פרק של "המירוץ למיליון" (להלן "המירוץ"), שעד כה שודרה בימי רביעי ושבת. שלשום בצהריים השיבוץ טרם צוין במדריך, ואף שודר פרומו ל"אקס פקטור". אבל מול מהדורה מקוצרת של "הכוכב הבא" ופרק חנוכה של "ארץ נהדרת" — שסוף־סוף עלתה על חיקוי חזק של טראמפ בזכות אודי כגן — לא שולחים משהו שהוא פחות מהכוחות המיוחדים. ו"המירוץ" היא הסיירת של רשת. לו הייתה יכולה, זה מה שהיינו רואים בערוץ 13 שישה ערבים בשבוע.
עוצמת האחיזה של "המירוץ" היא תופעה מעוררת השתאות בכל עונה מחדש. הריאליטי שמשלם הכי הרבה "מס ישראליוּת" — בצורת מספר היעדים, מספר הפרקים, מריחת ההדחות ומינון הפרסום הסמוי — נהנה בכל זאת מחסינות כמעט גורפת, גם אחרי פיצול ערוץ 2 ובעונה שמסתמנת כחסרת ייחוד לעומת קודמותיה. זה כוחה של טלוויזיה שעדיין מדברת בשפה של שבט: מקסימום אנשים, מינימום מקדמי חיכוך.
והכוונה היא לא רק לתובענות של רצועות התחקיר או לנטייה הפוליטית של תוכניות הסאטירה, אלא גם לזירת הריאליטי הצפופה להחריד. אין ב"המירוץ", למשל, את ההיבט הביקורתי של "מאסטר שף", "הכוכב הבא" ו"אקס פקטור" (ככל שזה קיים) וגם לא את המציצנות העצובה של "חתונה ממבט ראשון". "המירוץ" מקרינה מעין ניטרליות, שנתפסת בציבור גם כטוב לב: לפנינו ריאליטי שאוהב את המתמודדים והמתמודדות, כביכול.
בפועל, "המירוץ" אינה חסידת אומות עולם ולא חוסכת מהדמויות את שוט העריכה, אלא פשוט עוטפת אותו בנופים יפהפיים ובמשימות אקסטרים. רגעים רבים של נלעגות — שיבושי עברית מרהיבים, אמירות תמוהות, יחס מביך למקומיים וכו' — נמהלים בחזות תחרותית ועניינית. כך מתקבלת תחושת הניקיון שמאפשרת גם לילדים לצפות בתוכנית עם הוריהם.
לכן יש לומר ש"המירוץ" אומנם פחות מזיקה מאחיותיה לז'אנר, אבל היא לא בדיוק קפסולה של חוכמה וסקרנות. ההתקבעות שלה כאופציה הנוחה והסטרילית לסיום יום העבודה או הלימודים היא גם ניצחון האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שמעדיפים אותנו צמודים למסך, ורצוי לתכנים מסוג זה. "הטריק הכי גדול של השטן היה לגרום לאנשים להאמין שהוא לא קיים", אומר רוג'ר "ורבל" קינט (קווין ספייסי) בסרט "החשוד המיידי". והמהלך הכי מבריק של תוכניות אידיאולוגיות הוא לשכנע שמה להן ולאידיאולוגיה.
