לאחותי יש תאומות. אני מציינת את העובדה הזאת כי אני זוכרת את הימים הראשונים לאחר שנולדו כימים של אושר גדול ולילות של תשישות עצומה. כולנו התגייסנו לעזור לה — ובכולנו הכוונה לאחים, להורים, לשכנות, לחברים, למטפלות ולכל אחת שעברה בטעות מתחת לבניין. אני זוכרת את עצמי ישנה על הספה בסלון, תינוקת אחת מתנדנדת על ירכי השמאלית ותינוקת שנייה — שהתעוררה ברגע שהראשונה נרדמה — מתנדנדת על הרגל שלי, שנרדמה ולא התעוררה עד היום.
אי לכך, כששמעתי שמיכל הקטנה ויצמן חזרה לקפץ על במות פחות משבוע לאחר הלידה, לא יכולתי שלא לתהות מה הרופאים הזרימו לעירוי שלה בשעת הלידה. לכאורה, כמובן. אני לא דוקטור, רק אמא שילדה שני ילדים בהפרש ניכר זה מזו בשל טראומת לידה (כל לידה היא טראומה, גברים יקרים), ובכל זאת משהו פה לא נראה לי תקין. לא הגיוני שמישהי תחזור לעבוד בפול טיים ג'וב — ועוד עבודה פיזית של 32 הצגות בחנוכה, לעיתים שתי הצגות ביום — זמן קצרצר אחרי שכל איבריה הפנימיים עברו התערבות פולשנית.
אני לא מדברת על הילדים שצריכים אמא — יש תיאוריות שגורסות שאבא ובקבוקים מספיק טובים עבורם, ולמרות שאת ילדיי הפרטיים הינקתי אני מאמינה שאישה באמונתה תחיה — אלא חושבת על הבחירות של אמא מיכל, שלא מסוגלת לשחרר את המושכות ולרדת מהבמה.
ראיינתי אותה לפני כמה שנים. היא בחורה מקסימה, מלאת שמחת חיים והומור, ובאותה מידה וורקוהולית. היא עובדת ללא נשימה כי אלה החיים שלה, לא בשביל הכסף (היא התחתנה טוב, כמו שאומרים בפולנית), ובזמנה הפנוי היא מגהצת כל מה שנראה לה בר קימוט, אפילו תחתונים של הילדים. ברור שהיא לא יודעת לשבת בשקט, בטח לא לשחרר שליטה, אבל המחיר נראה לי יקר מדי.
ההצגה לא תמיד חייבת להימשך. היו לה תשעה חודשים לדעת שהלידה נופלת על חנוכה ושכדאי שתמצא לה מחליפה. העולם האמיתי הוא מחוץ לאולמות, במקום שבו אין זרקורים שמופנים לעבר עבודה סיזיפית ולא זוהרת. להופיע מול אלפי ילדים בעשרות הצגות זו לא חוכמה. להופיע מול התינוקות הטריים שלך 24/7 זו חוכמה גדולה.
