מסך עשן

אנחנו הילדים של חורף 2017. חלמתם אותנו לראשונה כשהבנתם שהאחים הגדולים שלנו כבר לא מתחברים אליכם, הבטחתם אפליקציית מסרים עם ציורים חמודים, קצה של בית, הבטחתם שלום, הבטחתם יונה, או אולי יו־נואו, כל הבטחה אחרת שתגרום לציבור ההורים שלנו להגיד לעצמו: היי, בעצם מה רע בזה שהילד שלי יצטרף לאפליקציית מסרים פייסבוקית מותאמת לגילו?

ועכשיו ברצינות: אתם רציניים, פייסבוק? כלומר, אתם באמת מצפים שאפליקציית מסרים שפונה לקהל יעד שהחוק אוסר עליכם לפנות אליו - גילאי 6 עד 13 - תוך הבטחה שאין צורך בחשבון פייסבוק כדי להצטרף, שרשימת החברים זקוקה לאישור ההורים, שלא תציגו פרסומות או תאספו מידע על הקטין, שתיצרו מרחב בטוח ומוגן – אה... טוב, בעצם מה הייתה השאלה? כי לכאורה, מה רע בזה? כלומר, אם לוקחים בחשבון את כל ההתחייבויות האלה, ייתכן שיש כאן, אחרי הכל, הצעה לא לגמרי רעה או מרושעת. וייתכן שאפליקציית המסרים לילדים של פייסבוק – שמאפשרת להם לשלוח מסרים, תמונות ומדבקות שעברו סינון למניעת תוכן בלתי הולם – היא באמת ידידותית ומותאמת יותר מברירת המחדל שלהם בווטסאפ.

אז מה, בעצם, הבעיה שלי עם זה?

ובכן, הבעיה היא, בפשטות, שאני מכיר את פייסבוק. ואני יודע (ככל שאני יודע) מה היא עוללה ומעוללת לי כבגיר. ואני יודע, לפיכך, שלא הייתי נותן לילדיי להתקרב לפייסבוק יותר מכפי שהייתי רוכש עבורם שקית שעליה רשום "גראס לילדים". ברור לי שכוונותיה אינן תמימות, אינן עוסקות בטובת הילד ואינן מחויבות, בשום דרך, לפרטיותו או פרטיותי. ברור לי שפייסבוק, אירוע התמכרותי בבסיסו, מנסה לשלוח את טלפיה החמדניות אל ילדיי עוד בטרם ימלאו להם די שנים כדי לפתח עמידות או להבין שממילא סנאפצ'ט היא המקום שבו החברים שלהם נמצאים. ברור לי שפייסבוק איננה המועצה לשלום הילד, כי אם התאגיד לשלום צוקרברג.

ופייסבוק באה אליי לכאורה בטוב ואומרת לי: תראה את הילד שלך שולח מסרים בווטסאפ. זה מה שאתה רוצה? בוא תן לנו לדאוג לו למקום מואר ונקי כמו שאנחנו יודעים, ותהיה רגוע.

אלא שאני לא אהיה רגוע, משום שמשהו ביחסי האמון שלי עם פייסבוק נסדק בשנתיים האחרונות; ואני יודע – בוודאות של פרנואיד שהעובדה שהוא כזה לא אומרת שלא עוקבים אחריו - שפייסבוק חומדת את הפרשס, שלא לומר הפרטיות, שלי. וזה כולל, מעכשיו, גם את ילדיי. וכשהיא מציעה לפתור לי ולהם את בעיית הווטסאפ באמצעות מסנג'ר משלה, היא רק מכבה עבורי את האש באמצעות גלון נפט.

אז באמת תודה, צוקי, אבל אנחנו נסתדר פה בלעדיך, ואין צורך שתעמוד בשער בית הספר ותציע להם פעם ראשונה - ועשירית - חינם. ולא, אל תשאל איפה זה "פה"; אני יודע שאתה כבר יודע עליי הכל.