שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מגי אוצרי
    7 לילות • 12.12.2017
    דרושה עריפת ראשים רצינית מאוד של כל המטרידנים ועוזריהם
    את החיזורים של חיים יבין ואת הבוס־טאלנט ששלח לה תמונות עירום היא שרדה. ואז הגיע מנהל חזק ונשוי בגוף טלוויזיה גדול שטיפח אותה לפני שפתאום דרש שתתמסר לו, אחרת לא יעבוד איתה. אחרי חצי שנה של סחיטה רגשית ומינית היא ברחה, הסדרה שלה בוטלה, היא שקעה בדיכאון ועזבה את התעשייה סופית. עכשיו מגי אוצרי מוציאה ספר חדש, 'כותבת הנאומים', שבו היא פותחת עוד נושא שאוהבים להשתיק: דיכאון אחרי לידה
    גבי בר־חיים | צילום: רמי זרנגר

    אם שמים צפרדע במים רותחים היא קופצת מהסיר ומצילה את עצמה", מסבירה הסופרת מגי אוצרי את הדינמיקה של הטרדות מיניות. "אבל אם שמים אותה במים קרים ולאט־לאט מחממים, היא לא קופצת, אלא פשוט מתבשלת בתוך המים".

     

    וזה מה שקרה לך?

     

    "כן. המטרידנים החכמים מתחילים הכי תמים. קושרים אותך אליהם. זה מתחיל ביחסים קורקטיים. ממשיך ליחסים אבהיים ואז כשזה מגיע להטרדה את כבר לא יכולה לצאת משם כי את קשורה בעבותות של רצון כל כך עז לרצות שאת לא יכולה לברוח. את לכודה".

     

    זה קרה לפני כמה שנים. פרטים מזהים לגבי הזמן, המטריד ומקום העבודה טושטשו לבקשתה. היא עדיין חוששת. אוצרי, אז בשנות ה־20 שלה ועם קילומטרז' צנוע בעולם התקשורת, מציעה לאחד מאנשי הטלוויזיה הבכירים בישראל רעיון לסדרה שכתבה. "הדבר הראשון שהוא אומר לי זה, 'סבבה! רעיון מדהים! את מדהימה!' והוא עושה עליי רושם אבהי, אכפתי וטוב לב. דואג. וככה לאט־לאט הוא טווה את קוריו: הוא מדריך אותי. הוא מנטור. הוא מייעץ לי. התחלנו לעבוד על הסדרה בזכיינית שהוא עבד בה".

     

    חיכיתי שיצילו אותי. יבין
    חיכיתי שיצילו אותי. יבין

     

     

    אידיליה.

     

    "ערב אחד הוא מתקשר ואומר לי שהוא מתחת לבית שלי, מחכה לי. ואז הוא אומר משהו שממנו השתמע שאם אני לא מתמסרת לו הוא לא יכול לעבוד איתי יותר. בדיעבד ההבדל בין ההטרדה הזו לפעמים קודמות שהוטרדתי הוא החודשים שבהם הוא 'חימם את המים'".

     

    בגלל זה לא הלכת משם?

     

    "כן. כי מישהו טיפח אותך. והוא גם היה כל כך חזק מקצועית ומקושר שפחדתי שהוא ימנע ממני עבודה לא רק בגוף הטלוויזיה שלו, אלא בעוד תחומים. ואז את אומרת רגע, אני מוחקת את עצמי בעוד מקומות! ומה אם אני לא אמצא עבודה יותר לעולם? זה פחד משתק. ואת לא רוצה שיהרגו את היצירה שלך רק בגלל ש... את בדילמה".

     

    צ'ארמרית ואישה מסוכנת. רגב
    צ'ארמרית ואישה מסוכנת. רגב

     

     

    ומה בחרת, בעצם?

     

    "ניסיתי איכשהו להציל את עצמי עד שזה נהיה כבר בלתי אפשרי".

     

    בשלב הזה התחיל סיוט בן חצי שנה. הבכיר ממשיך בשלו, כשהוא מחזיק חרב מעל לראשה של אוצרי: עתיד הסדרה שלה. כלפי חוץ אוצרי נראתה בשיאה: יוצרת צעירה שמפתחת סדרה משלה בזכיינית טלוויזיה חזקה, תחת חסותו של מנטור נערץ. בפועל, היא אומרת, חוותה סחיטה רגשית ומינית. "בחודשים האלו אני בכלא. כשמישהו סוחט אותך ככה אתה לא יכול לספר לאף אחד".

     

    כי התביישת?

     

     

    "גם התביישתי. גם נאמר לי לא לספר. הוא הרי איש משפחה. ואני מודעת לזה שזה לא תקין, גם משפטית, אבל לא יודעת מה לעשות עם זה".

     

    ומה זה עושה לך מבפנים, הקונפליקט הזה?

     

    "אני שבר כלי. רציתי למות. להתאבד".

     

    בסוף אוצרי אזרה אומץ וחתכה. הסדרה שלה בוטלה באופן כמעט מיידי. "שלחו מייל עדכון כללי לגבי הסדרה והוא ענה באופן גועלי, משהו עצבני כזה. פתאום שינה את עורו. פתאום הסדרה לא טובה. זמן קצר לאחר מכן היה ברור שזה כבר לא יקרה. שנגמר הסיפור. ולא הוא בישר לי, אלא חברת ההפקה. כמה נוח".

     

    איך הגבת?

     

    "בעיקר הוקל לי שברחתי. לפעמים כשהדבר הנורא מכל קורה את פתאום מבינה שהאלטר־נטיבה הייתה נוראית יותר. זה אכזרי. זה אלים. וזה הבהיר לי את גבולות הגזרה של אישה בתעשייה. ושהמחיר יקר לי מדי".

     

    ומה עשית אחרי שהודיעו לך שהסדרה בוטלה?

     

    "ישבתי בבית אבודה לחלוטין. לא עבדתי חצי שנה. בדיכאון מאובחן. על כדורים. ועדיין לא סיפרתי. הגעתי לרמות קשות של שנאה עצמית והאשמה עצמית ושל חיטוט שבדקתי אפילו מה לבשתי. המזל היה שפגשתי את בן הזוג שלי (אדר מירום, תסריטאי בתוכנית 'גב האומה') והוא הרגיש שאני בחורה בפוסט־טראומה. הייתי בתחתית של התחתית והוא החזיר את האמון שלי במין הגברי ואני אזכור לו את זה לעד. במשך שנים הוא לא עבד בגוף הטלוויזיה ההוא כדי לא לפגוש את הבנאדם הזה. את מבינה שכשאישה נפגעת מינית לא רק היא נפגעת - גם כל הסובבים אותה".

     

    רק כשנה אחרי ביטול הסדרה החליטה אוצרי לעשות צעד משמעותי וליידע את הזכיינית שהעסיקה אז את הבכיר המדובר. "הבנתי שאם תהיה לי בת אני לא אוכל לחיות עם זה ששתקתי".

     

    ומי שאחראית להטרדות מיניות בגוף הטלוויזיה ענתה לך מהר?

     

    "די מהר. במקביל הגעתי למסקנה שאין לי כוחות נפשיים להיות חלק מתהליך הבירור בזכיינית. כשגיליתי בדיעבד שלא עשו עם זה כלום חטפתי סטירה. זה פשוט הושתק. יש עכשיו איזה תחושה בכל הגופים האלו של לקיחת אחריות, אבל זה בולשיט אחד גדול".

     

    חשבת לתבוע אותו? או את מעסיקיו?

     

    "אני חושבת על זה".

     

    והסיפור הזה הוא מה שהוציא אותך מהמקצוע?

     

    "זה דחף אותי החוצה. אני לא רוצה להיות חלק מהתעשייה הזו יותר. זו לא סתם תעשייה קשוחה, היא לא מוסרית, היא אנטי־נשית, תעשייה של רוע. וכל ההתחסדויות של הבכירים שאומרות, 'לאאא, אצלנו זה לא ככה' - לא קונה כלום מזה. ואני לא חושבת שיהיה פתרון חוץ מזה שנשים תדברנה ותתמוכנה אחת בשנייה בנושא הזה".

     

    והנה, גם את לא מדברת עד הסוף. לא חושפת את שמו. למה בעצם?

     

    "אני כן מדברת, אבל מותר לי לשמור משהו לעצמי. לצערי, אני לא יכולה לחשוב רק על עצמי בעניין הזה: יש לי משפחה. יש לי בן זוג שעובד בתעשייה הזו. חוץ מזה, מי שצריך לדעת יודע. וזה לא יעבוד עד שהם לא יפחדו: על הכיס שלהם, המקום שלהם, המשפחה שלהם, החיים שלהם. אני מדברת כדי שנשים יבינו שאנחנו במלחמה. זו דינמיקה מאוד פשוטה. אבל אני כן יכולה להגיד שעד היום כשגבר סוגר מאחוריי את הדלת אני מפחדת. מתה מפחד".

     

     

    שותף לפשע. איינשטיין
    שותף לפשע. איינשטיין

    × × ×

     

    נכון לעכשיו, זה 0:1 לטובת הפחד. אוצרי לא חזרה לטלוויזיה מאז. כיום היא כותבת את הדוקטורט שלה במשפטים על הומור פוגעני וחובקת את ספרה השני, 'כותבת הנאומים' (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן). בחורה אינטליגנטית מאוד. כנה מאוד. בעיקר רגישה מאוד. ספרה החדש, אגב, מעובד בימים אלו לסדרת טלוויזיה ב־HOT. אוצרי, מצולקת, לא משתתפת בכתיבה. יותר מפקחת מהצד. הגיבורה שלה, ליאת קנולר, היא עיתונאית חסרת ביטחון וחיי מין שכבר ויתרה על קריירה אמיתית. יום אחד נופל לפתחה סקופ ענק על לאנה ביטון, פוליטיקאית כוכבת, לוחמת מזרחית, מעין כפילה רבת־קסם של מירי רגב. משם יוצאת קנולר למסע ביבים בחייה של ביטון ומגלה שהמקום החשוך ביותר הוא מתחת לפנס. 'כותבת הנאומים' לא מסתפק בפתרון תעלומה ומצליח להגיד משהו חשוב על נשיות, אימהות, מזרחיות ותודעה חברתית ישראלית. מי שיחפש שורשים אוטוביוגרפיים בין הדפים יאתר אותם בקלות: כמו ביטון, חצי גיאורגית־חצי מרוקאית, מגי (מרגלית) אוצרי נולדה למשפחה שעלתה מגיאורגיה בשנות ה־70 ופקיד שינה את שמה מאוצרשווילי. היא גדלה בשכונה חיפאית שהייתה "המיץ של הזבל" עד שהוריה העפילו במעלה הכרמל עם הרבה עבודה קשה.

     

    התביישת במוצא שלך?

     

    "הספר הראשון שלי, 'שתי השמשות של דדיקה', הוא כולו תרפיה של חזרה לשורשים. לפני זה מאוד הסתרתי את היותי גרוזינית. תמיד פחדתי שאני שעירה מדי. התביישתי בהורים. התבאסתי שאני לא אשכנזייה, בואי נגיד את האמת. ביום השואה הייתי מספרת שדוד של אמא שלי שהיה נעדר במלחמת העולם השנייה גמר בטרבלינקה. היו מסתכלים עליי בחמלה מהולה בבוז. עד כדי כך רציתי להיות חלק".

     

    חלק ממה בדיוק רצית להיות?

     

    "יש אצל הרבה אשכנזים תחושה של 'מגיע לי - אני הקמתי את המדינה הזו', בזמן שההורים שלי הגיעו כשהמסיבה הייתה בעיצומה, שלא לומר שכולם כבר היו שיכורים (צוחקת). בגלל זה גם לא הייתי חלק מהמחאה החברתית ב־2011. כי מבחינתי אף אחד לא חייב לי דירה. היום אני חושבת שטעיתי, אפילו התגזענתי. אבל אז הסתכלתי על דפני ליף ולא יכולתי להזדהות איתה בשום רובד. ראיתי ילדת שמנת פריווילגית. היום היא מעוררת בי המון אמפתיה אבל אז רציתי להוריד לה סטירה".

     

    מה הקשר בין לאנה ביטון למירי רגב?

     

    "היא השראה מאוד גדולה. היא אישה מורכבת. אני יודעת שאוהבים לשנוא אותה, אבל אי־אפשר להגיד שהיא לא צ'ארמרית. את רואה אותה בראיונות ונשבית בקסמה. היא יפה. היא חמה. יחד עם זאת היא אישה מסוכנת. איך אפשר כסופרת שלא להיגנב מהמורכבות שלה כדמות?"

     

    ומהמורכבות שלה כשרת התרבות?

     

    "היא מכוונת את החיצים נגד אמנים כי הם האלטרנטיבה למה שהיא מציעה. פוליטיקאים כמוה משתמשים במלחמה העדתית באופן ציני למטרות שלהם, וזה מרושע ואופורטוניסטי. אני לא בעד זה. אבל אני בעד המהפכה".

     

     

    × × ×

     

    את היחסים המורכבים שלה עם מיניות הגדיר כבר בגיל שבע מפגש טראומטי. "בבית הספר היה שומר שאנס שתי ילדות וזה טויח. אני רק זוכרת שהוא נגע בי בחזה. לא ברחתי כי חיכיתי להורים שלי. הייתי כל כך קטנה שלא הבנתי את המשמעות המינית עד הרבה זמן אחרי".

     

    סיפרת להורים?

     

    "לא. הם גילו רק שנים אחר כך. בבית לא דיברו על מין. בחורות טובות לא מזדיינות. אפילו לא מתלבשות בצורה מסוימת. מרדתי. הלכתי עם שורטס בלי חשבון. לא ראיתי מין כמשהו מטונף. לא לקחתי בחשבון את הפגיעות והרגישות שלי ואת היכולת לנצל אותי. כשמגדלים אותך להיות אישה קטנה את הופכת ליותר מועדת לניצול כי את לא יודעת איך לשמור על עצמך. חוסר הבנה של נורמות הכי בסיסיות: שכשגבר מזמין אותך לעלות אליו הביתה זה כנראה אומר שהוא רוצה משהו. לא הבנתי את זה, גם לא בגיל 21".

     

    בצבא שירתה כפקידה של מפקד טייסת. "זה וואו אם את רוצה להיות אישה קטנה שתופסת טייס", היא אומרת בציניות. "אבל בסופו של דבר היינו מזרון של הטייסים. ולא משנה כמה את מגיעה פמיניסטית ומגובשת, בסוף הרגישות והפגיעות מנצחות הכל. יצאתי משם כשגם אני רוצה חבר טייס. זה זיכרון שלא עוזב אותך: שאת גרופי קטנה שצריכה שיסתכלו עליה כדי להרגיש שהיא שווה משהו. ברגע שאת חווה את המבט המאשר הזה פעם אחת את תחפשי אותו כל החיים".

     

    כשהשתחררה התחילה ללמוד משפטים והמשיכה לסטאז' במשרד עו"ד. כבר משם הבינה שלא קורצה מהחומר של 'חוק וסדר' וחיפשה דרך אחרת. "תקשורת נראתה דרך להיות מגניבה מתוחכמת. הייתי עוזרת מחקר של דפנה ברק־ארז (כיום שופטת בבית המשפט העליון). היא קישרה ביני לבין חיים יבין כי היא אישה מהממת ורצתה לעשות לי טובה. הוא עבד על דוקו. השיחה הראשונה הייתה קורקטית כי גם דפנה נכחה. ואז הוא ביקש לפגוש אותי באיזה ערב בבית קפה. וזה שוב אותו תום שלי: משהו מצלצל לך לא טוב ברצון לפגוש אותך בעשר בלילה. אבל את אומרת, בתקשורת עובדים מסביב לשעון. והוא מתחיל להחמיא על המראה שלי. לא דיבר מילה על הסדרה. הייתה שם דינמיקה של ציד עם תאורה עמומה ורומנטית וממש חיכיתי שמישהו יסתכל ושיצילו אותי. והפגישה מסתיימת והוא מגשש לגבי עוד פגישה. אחרי הפגישה הזו הבנתי שאם אני מתלוננת אני גומרת לעצמי את הסיכוי לעבוד בתעשייה.

     

    "הוא צילצל אחרי זה המון פעמים. השאיר המון הודעות. בואי נצא לקפה. מתי אנחנו נפגשים. הצעת העבודה לא חזרה להיות מדוברת. רק נשים צריכות לבחור בין עבודה לבין למכור את הגוף שלהן. בסוף בחרתי בגוף שלי".

     

    וגם כתבת פוסט בכיכובו של יבין, שעשה רעש. כשמאיר ויזלטיר התראיין כאן הוא טען שחלק מהתלונות נעשות על רקע של נקמה – למשל משורר בעל שם שדוחה מעליו משוררת צעירה אחרי סטוץ. היא נפגעה ולכן מתלוננת.

     

    "איזה בולשיט. כשגבר מתלונן אף אחד לא שואל, 'רגע, אבל הוא אומר את האמת? רוצה לסגור חשבון?' לא. רק כשאישה מתלוננת על משהו העניין הזה עולה כאילו אנחנו נוקמות סדרתיות. את יודעת כמה זה קשה? את יודעת כמה הבן זוג שלי אמר לי, 'אל תכתבי את הפוסט הזה על חיים יבין'?"

     

    ולמה באמת? מה בער בך?

     

    "קראתי את הראיון עם יבין (במוסף זה) ויצא לי עשן מהאוזניים. התפוצצתי. כשאתה גר בבית מזכוכית, אל תסתובב עם חלוק פתוח. שילמתי מחירים גבוהים על זה שדיברתי עליו בלי להסתתר. ואני גאה בעצמי".

     

    קיבלת אז תגובות לא טובות?

     

    "בוודאי. לקרוא את הטוקבקים היה סיוט. 'מה היא מתבכיינת'. זה לא קל להרים את הדגל הזה. אבל אני רוצה עוד 20 שנה לשבת עם הבת שלי ולהגיד לה, 'אביגיל, לפני 20 שנה הייתה מהפכה ואמא לא ישבה בצד וחיכתה שמישהו אחר יעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת".

     

    יבין מסר: "אין תגובה".

     

    אני חושבת שהסלחנות כלפי ההתנהגות הזו מושרשת עמוק בחברה שלנו. בסופו של דבר כולם גדלו על 'מציצים'.

     

    "לפי דעתי זה סרט שטני! במיוחד כשאני חושבת איך מונה זילברשטיין גמרה בסוף. כשאריק איינשטיין נפטר כתבתי, 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה'. קשה לי כאישה שהאיש הזה הוא סמל של ארץ ישראל היפה. הוא מסמל בעיניי עצימת עיניים. היית צריך לקום ולהגיד להם להפסיק עם זה! השתיקה היא שותפות לפשע. אדר ליהק את צבי שיסל לאחד המערכונים שלו וביקשתי ממנו לא לעשות את זה. ב'אנחנו במפה' (תוכנית מערכונים של שלישיית 'מה קשור' על עולם הספורט הישראלי) הוא אמר לי, 'תפרידי'. היה לי מאוד קשה. לתחושתי, האנשים האלה אף פעם לא משלמים על מה שהם עושים".

     

    בגלל הטיוח. אף אחד לא מדבר על איך נסגרה פרשת יורם זק או עורך 'הישרדות' רועי סטריקובסקי.

     

    "ברור! הם כולם צריכים ללכת הביתה. דרושה עריפת ראשים רצינית מאוד של כל המטרידנים ועוזריהם למען יראו וייראו. אחת הבעיות המהותיות של החברה שלנו זה שאנחנו נתלים מדי בחוק. מקריבים כאן נשים כצאן לטבח. לא הכל צריך להיות פלילי. המוסר יצא לנופש? כל מה שחוקי אנחנו יכולים לעשות? זה לא עובד ככה".

     

    ואייל גולן שמיועד לחזור למסך הוא גם חלק מזה.

     

    "ברור. זו המנטליות בטלוויזיה הישראלית, ולצערי 'קשת' הם לא היחידים. כל מי שמכניס לך כסף ומטריד מישהי שלא מכניסה לך כסף ואפשר להחליף אותה - הכל סבבה ונעצום עיניים".

     

     

    × × ×

     

    למרות החוויה העגומה עם יבין, אוצרי המשיכה לחפש את דרכה בטלוויזיה: בהמשך, בין היתר, שימשה כרכזת מערכת ב'היום שהיה' עם גיא זהר, עורכת חדשות חוץ ותסריטאית ב־'Y בעשר', תחקירנית ב'כוכב נולד' ועורכת משנה ב'היפה והחנון'. על האחרונה היא אומרת, "שם לא יכולתי יותר. זה היה חרא של החרא. אני גם זוכרת איך העורך היה קורא למתמודדות 'פרחות'. רציתי להעיף לו סטירה. הרגשתי חלק מהמנגנון המנצל הזה. משם חזרתי לדוקטורט ואני אומרת את זה בעצב גדול כי הדוקטורט הוא בריחה. את עושה אותו עם עצמך ולא צריכה להתמודד עם גברים מגעילים ודוחים שאחראים עלייך".

     

    אמרת קודם שזו תעשייה לא מוסרית, אנטי־נשית. חווית במסגרת העבודה עוד הטרדות?

     

    "טאלנט בטלוויזיה שהיה הבוס שלי שלח לי תמונות עירום. בלי קשר לכלום: 'מה דעתך על האתר הזה?' ושולח לי אתר שמצלמים בו נשים ואת צריכה לנחש איך נראית הוואגינה שלהן. והוא מבקש את חוות דעתי הכנה. זה דוחה. את בהלם ובעיקר חושבת איך לצאת מהסיטואציה הזו באלגנטיות. הפכתי את זה לבדיחה. אבל זה הלחיץ אותי מאוד".

     

    אגב, בן זוגך הוא תסריטאי בתוכנית של ליאור שליין, שנמצא במרכזו של תחקיר על יחסו לעובדים במערכת. גיבשת דעה על הפרשה ההיא?

     

    "אני אמביוולנטית, כי מאדר שמעתי על דברים יפים ואנושיים שליאור עשה, ומצד שני אני לא רוצה להיות במקום שמוטרדות מינית מכירות כשהן מתלוננות ונאמר להן, 'למה עכשיו? אם היה כל כך נורא למה לא הלכת?' אלה עדויות חשובות והדיון בהתעמרות במקום עבודה הוא סופר־חשוב. אם יש משהו טוב בכל הסיפור הזה הוא שאנשים מתחילים לדבר".

     

    אוצרי אוהבת לדבר על מה שנשים מרגישות שאסור להן לומר. נקודת המפנה הייתה הולדת בתה אביגיל לפני כמעט שנתיים: בגלל ההיריון ההוא החליטה להתלונן בזמנו לזכיינית הטלוויזיה על התנהגותו של הבכיר. בגלל חוויית האימהות 'כותבת הנאומים' מציג דמויות נשיות פגיעות וטועות, כמו בחיים עצמם. "בדיוק נכנסתי להיריון ורציתי לכתוב רומן על אימהות. ואז ילדתי והבנתי שאני לא יודעת שום דבר על אימהות".

     

    תסבירי.

     

    "חשבתי שאימהות זה כיף, ושאתאהב תיק־תק. הלידה עצמה הייתה סיוט. 27 שעות בלי אפידורל כי לא הסכימו לתת לי. ועזבי את זה: את רואה לידות ב'בייבי בום' והכל קסום ודמעות ונורא פוטוגני. אני ילדתי בלידת ואקום, קיבלתי תינוקת פחוסה ומעוכה. הרגשתי שחרב עליי עולמי. היא הייתה נורא מאכזבת. אדר היה חצי מעולף. בטראומה".

     

    ואז גם רוצים שתניקי.

     

    "עזבי תניקי. רוצים שאני אוהב אותה! בשלב הזה אני לא אוהבת אותה. אני אפילו קצת נוטרת לה. את יוצרת חיים אבל בשביל זה את קצת מתה בעצמך. ההנקה הייתה פיאסקו. אובדן צלם אנוש. לא הצלחתי. הרגשתי כמו אמא ממש מחורבנת ופגומה. שהמרחק ביני לבין הצלחה בחיים של הילדה זו ההנקה. היום אני חושבת שאמא שמחה שווה ילדה שמחה".

     

    איך זה נגמר?

     

    "ככל שהנקתי יותר, נטרתי יותר. אני זוכרת לילה אחד שממש שנאתי אותה. התחרטתי שילדתי. וזו תחושת הכלא הכי חזקה בעולם - אין החזרות! אחרי חודש נורא אדר אמר די. כמו התערבות. הוא נתן לילדה פורמולה והייתי בטוחה שהשמיים ייפלו - כמו שחוזרים בשאלה מתארים את הרגע שהם אכלו חזיר פעם ראשונה - והיא אכלה והכל סבבה".

     

    מה עוד גילית?

     

    "הזוגיות שלי הייתה מעולה עד הלידה ואז שנאתי את אדר - הרגשתי שהוא הסוהר שלי. האיש שהכניס אותי למצב הנורא הזה ויצא עם מכה קלה בכנף ואני יושבת בבית ומחכה לראות פרצוף של אדם מבוגר. לשמוע את שקשוק המפתחות במנעול. הוא חוזר לעבוד ואת נשארת לאסוף את השברים.

     

    "פעם כשהיה נולד ילד אז החמולה הייתה מתגייסת לגדל אותו. היום הבדידות מובילה לחרפון. וזה לא מדובר. לוקחים נשים משכילות ואינטליגנטיות ומצפים מהן לשבת בין ארבעה קירות עם סוג של אטריה ולנהל איתה שיחות!"

     

    היה לך דיכאון אחרי לידה? אובחנת?

     

    "כן. חזרתי לקחת כדורים. הרגשתי שאני לא מצליחה להרים את הראש מעל המים ולראות סיבה לקום בבוקר. פחדתי מהלילות. פחדתי מהבקרים. פחדתי להתקיים. היו רגעים של חרדה רצינית, שהעולם סוגר עלייך. והתינוקת הייתה עוד מטלה. רק בגיל חצי שנה התאהבתי בה - לא בגלל שהיא יצאה לי מהבטן, אלא בגלל שהשקעתי בה. גוננתי עליה".

     

    היית עושה היום עוד ילד?

     

    "עכשיו כשאני יודעת מה התוצאה המוגמרת וכמה היא אהובה ומגניבה אני שוקלת את זה. אבל זה מפחיד אותי. אני גם חושבת שהורות זה באמת לא לכל אחד. זה שזו אקסיומה וכולם הופכים להיות הורים זו טעות. זו מדיניות גורפת, ואז יש נשים שמתחרטות על זה. למזלי, זה לא קרה לי".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 12.12.17 , 20:07