עגנון כרשומון

שחר פנקס ושיר גולדברג הן צמד יוצרות מוכשרות שאוהבות לעבד ספרים לבמה. נראה שיש להן משיכה מיוחדת לעגנון, כי העבודה החדשה שלהן, העולה בתיאטרון החאן, 'בדמי ימיה', היא העיבוד השלישי שהן יוצרות בשנים האחרונות לאחד מסיפוריו. כהרגלן, הן הצליחו לייצר שילוב אינטליגנטי של טקסט מתומצת השומר על השפה העגנונית הישנה לצד בימוי דינמי ומודרני, המרחיק את הסיפור מסביבתו הטבעית ומעביר אותו לבמה מעבדתית, מופשטת, שעיצבה רוני וילוז'ני.

במרכז העלילה עומדת תרצה, נערה צעירה שאמה נפטרה, הנכנסת לאובססיה לגלות את הסיפור האמיתי מאחורי יחסיה של האם עם עקביה מזל, מורה רווק החי באותה עיירה. אצל עגנון, הסיפור כולו מובא דרך עיניה של הנערה, אך המעבדת פנקס, החליטה לפצל את קול המספר בין הדמויות השונות המקיפות את תרצה: אביה, עוזרת הבית הנאמנה, החברה הטובה של האם, ועקביה מזל עצמו. כך מצליח העיבוד הרשומוני לפתח זוויות הסתכלות חדשות ואירוניות, המכוונות אותנו לאשמה המסייעת של כל אחת מהדמויות בבניית המשבר הגדול בחייה של תרצה. זה גם מאפשר לארבעת השחקנים המגלמים את דמויות המשנה הללו, אודליה מורה־מטלון, דודו בן זאב, עירית פשטן ויואב היימן, לבנות דמויות צבעוניות ומגרות. הם עושים עבודה מצוינת, וציון קטן לשבח מגיע גם ליובל אורון, המגלם בחן את לנדא, הסטודנט הצעיר המאוהב בתרצה.

אך הלב הפועם של הדרמה הוא עדיין תרצה, הנערה המנסה להתגבר על אובדן דמות האם על ידי חיקוי סיפור חייה ואהבותיה. כאן ההפקה של גולדברג ופנקס מעוררת כמה סימני שאלה. אור למברוזו, המגלמת את הדמות, היא שחקנית צעירה, חיננית ומוכשרת, המגישה ביצוע נמרץ ומחויב, אך משחקה נותר קצת ילדותי וחדגוני. גם סגנון הבימוי אינו מסייע לה לבנות דמות יותר עגולה, כי מה שהיה צריך להישאר מרומז ועדין בדמותה הופך כאן לאגרסיבי ומוחצן. כך, על אף כל מעלותיה של ההצגה, והן רבות, היא מתקשה להעביר את מלוא העוצמה והמורכבות של הדמות האניגמטית העומדת במרכזה. ועדיין, זו הצגה יפה ואינטליגנטית שמאפשרת לנו להסתכל מחדש על הסיפור היפה והעצוב של עגנון, ולראותו בעין קצת אחרת.