ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
צילום: יונתן בלום
7 לילות • 12.12.2017
גוג ומגוג
טילים איראניים, אינתיפאדה פלסטינית, פורעים מדאעש ומלחמה עולמית מאיימים על ישראל בספרו החדש של מישקה בן¯דוד. כבכיר במוסד לשעבר, שותף למבצע החיסול הכושל של ח'אלד משעל, הוא משוכנע שאם לא יהיה פה שלום, כל זה יהפוך בקרוב למציאות
יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

בסוף, זו רק צוללת אחת. צוללת גרעינית ישראלית שהעולם כולו רודף אחריה, מאיימת לשגר טילים, ההגנה האחרונה של מדינת העם היהודי בעת החורבן. מצדה במצולות הים.

 

כל זה, מספר רומן המלחמה החדש 'הכריש' של מישקה בן־דוד, התחיל ב־2022, תכף מעבר לדלת, דווקא על רקע שיחות שלום מתקדמות במזרח התיכון. אנשי חמאס פורצים במפתיע מהמחילות ברצועת עזה ומשתלטים על יישובים יהודיים. במקביל, טור ארוך, אינסופי, אלפים על אלפים של פלסטינים, עולים ברגליהם על הגבול ומתחילים לחצות אותו, לכיוון אשקלון־אלמג'דל, והנה הם כבר באשדוד־איסדוד. התקוממות במובנה הפשוט: קמים ועולים. החלום הרע המודחק של כל ישראלי.

 

"אצלי זה לא נמצא באחורי הראש", אומר בן־דוד, "אני ממש יכול לראות את זה בעיניים. ושום תת־מקלע לא יוכל לעצור את זה. גם אם נדע על כל זה מראש, לא נוכל לעשות דבר. ומשם לוואדי ערה, הנגב, ערים מעורבות, חיפה, יפו, ירושלים - אינתיפאדה בתוך ישראל. זה תסריט הבלהות האמיתי. ואנחנו חיים על זמן שאול. כי אחרי האביב הערבי עלול להגיע האביב הפלסטיני. 120 אלף תושבי שכם יעלו ברגליהם על הר ברכה, 30 אלף תושבי בלאטה יצטרפו מלמטה - מי יעצור אותם, שתי כיתות של כפיר? איש לא יוכל לעצור את הר הגעש הזה".

 

בן־דוד לא עוצר שם. הלבה שפורצת בישראל גולשת אל העולם כולו. מצרים המוסלמית מצטרפת למערכה. סוריה לא מחמיצה את שעת הכושר. דאעש משתולל מדרום ומתעלל בפועלים תאילנדים. טילי חיזבאללה עושים שמות במכל האמוניה במפרץ. איראן מאווררת את הטילים שלה. וזה הולך ומחמיר: הרוסים מגינים על בני בריתם הסורים. אירופה מהדקת את האמברגו על ישראל. ואפילו ידידתנו האחרונה, ארה"ב, מפעילה תוכנית חשאית כלפי המיעוט היהודי הזועם שם.

 

מארג מסועף ומפורט להפליא, מקפיא דם בהגיונו, שמוליך, כאמור, אל קבוצת הלוחמים בצוללת 'כריש', המצויים בקשר שהולך וניתק מהמולדת ומהעולם כולו, וההחלטה - האם אפוקליפסה עכשיו.

 

הספר הזה הוא הנימוק הכי טוב לעסקאות הצוללות. ואתה עוד מצמצם את מספרן לצוללת אחת בלבד. גרעינית.

 

"הספר שואל שתי שאלות גדולות. הראשונה: מה יקרה אם לא יהיה שלום? והתשובה היא שלא יישאר פה כלום, לישראלים ולפלסטינים. במלחמה כמו שאני מתאר, תוך הצטרפות מצרים וירדן - צה"ל לא יוכל לעמוד. ואני מדגיש שזה תרחיש אפשרי. השאלה הבאה היא הנחיצות של צוללת גרעינית, ואני אומר: אם לא יהיה שלום, תתרחש כל הקטסטרופה הזו - ואז נזדקק לנשק יום הדין. אז בואו נעצור את זה קודם".

 

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל עדיין רלוונטית? אחרי ואנונו ומקורות זרים, אין יותר מדי סודות.

 

"התפקיד שלה השתנה. פעם היא נועדה להגיד למדינות ערב, 'אתם לא יודעים מה יש לנו'. היום הן יודעות, בטח יותר ממני. המדיניות נועדה למנוע מהאו"ם ומהמעצמות להטיל עלינו הגבלות. יתחילו להסתובב כאן פקחים ויהיה קשה".

 

שזה בתכלס מה שאיראן רוצה להיות: מעצמה אזורית עם יכולת גרעינית. כמונו.

 

"בהנהגה האיראנית הרציונל של ההתגרענות הוא התקפי, בזמן שהרציונל הישראלי הוא הגנתי. לאיראן אין בדל של סיבה לחשוב שישראל תתקוף אותה גרעינית".

 

כלומר, נתניהו צודק בחרדת איראן שלו?

 

"כן. הייתה לי איתו שיחה מעניינת, כשהייתי מנהל התיכון למדעים ואמנויות בירושלים. שרה רצתה שיאיר ילמד בבית הספר. יאיר, אגב, הוא ילד מבריק בצורה יוצאת דופן - מבלי להתייחס לבחינות אחרות - ובגלל שהוא מבריק הוא אמר, 'זה לא בשבילי'. אז האבא אמר, יאיר לא רוצה ללמוד, בוא ניפגש. עשר דקות דיברנו על הבן, ו־50 דקות על איראן. ונתניהו היה מודאג באמת. חוץ מזה שהוא פרפורמר - בפנים זה באמת מפחיד אותו".

 

אני מניח שהסמיכות של הוצאת הספר לפרשת הצוללות אינה מקרית.

 

"שחיתות שלטונית, מגיעה או לא עד לראש הממשלה, היא אויב יותר מסוכן מכל האויבים שהתמודדנו איתם. הכסף שהולך לשם, לאנשים שכן־או־לא גזרו קופונים, הוא הכסף שיחסר למיגון לנגמשים, או למיגון בבתי החולים. ולצערי, לא אפול מהכיסא אם אדע שזה מגיע עד למעלה".

 

 

בגיל 65, בן־דוד הוא הפורה בסופרי המתח והריגול שלנו, וכנראה המצליח בהם. את הפוטנציאל המו"לי של ספרות מוסד ישראלית - בארץ ובחו"ל - הוא גילה הרבה לפני שקנתה לה פופולריות ונכבשה על ידי כותבים בשמות בדויים. חצי מזמן העבודה על 'הכריש' (הוצאת תכלת), הוא מספר, הושקע בלמידה ובתחקיר דקדקני, הניכרים היטב בספר. אם כי במקרה של בן־דוד, את מרבית החומרים הוא מכיר מקרוב. מה שנקרא, ספרא וסייפא.

 

מאחוריו רזומה מגוון. קצין מודיעין ששיקם את בסיס החרמון אחרי מלחמת יום כיפור. שליח ההסתדרות הציונית. מאסטר בפילוסופיה ודוקטור לספרות עברית. איש חינוך. וגולת הכותרת - לפחות מבעד לעיני התקשורת - 12 שנה במוסד, שם הפך לראש מחלקת המודיעין של יחידת 'קיסריה' ושותף במבצעים חשאיים רבים. בקיצור, האיש יודע היטב על מה הוא מדבר.

 

וקודם כל רוסיה, שאת התרבות והפוליטיקה שלה הוא מכיר עוד מהבית בגבעת־שמואל. "אמא קומוניסטית ואבא פרולטר, שלא הרשה לה להצביע עבור המפלגה אחרי שסנה עזב", הוא צוחק. רוסיה שדחקה את בן־דוד אל עולם המודיעין. הוא היה נחלאווי מגרעין מבוא חמה, "ואחרי שפרשתי מקורס טיס הגעתי בטעות ל־8200, דאז 848 - יחידה חדשה של דוברי רוסית שמאזינה לרוסים במצרים ובסוריה". שם הכיר מקרוב את 'רימון 20', קרב האוויר ההיסטורי בין ישראל לברה"מ, בשמי מצרים, במלחמת ההתשה. זה קרה אז, זה עלול לקרות בהמשך, הוא אומר בספרו.

 

אתה מחזיר את רוסיה ביג־טיים לחיינו, כמשתתפת פעילה. עד לטילים רוסיים שנורים על בסיס נבטים!

 

"אז ככה: רוסיה, ארה"ב וסין רואות עצמן כמעצמות־על. הסינים הולכים בדרך איטית, כלכלית, והאובייקט שלהם כרגע הוא אפריקה. רוסיה וארה"ב הן שוב המעצמות היריבות, שמחלקות ביניהן את העולם. פוטין החזיר הכל אחורה, והוא אדם מסוכן. ברז'נייב ואנדרופוב בשעתו היו אנשי קג"ב, אנשי מנגנון שגדלו על התרבות הקומוניסטית - פוטין לא. הוא קיסר, אוליגרך, שעומד בראש מעצמה קומוניסטית לשעבר. וזה רע מאוד. כל מה שאני מתאר בספר הגיוני לגמרי כשאתה מכיר את רמת הלאומנות הרוסית, וכשאתה מבין מי זה פוטין".

 

שחקן נוסף, דאעש. אולי דווקא טוב לנו שהוא ממשיך לפמפם את מלחמת הסונים בשיעים? בנוסח ספריך, אפשר אפילו ללכת לקונספירציית דאעש, שגם ישראל עומדת מאחוריה.

 

"קיום דאעש לא טוב לנו כי הוא מעורר אצל מוסלמי ממוצע שדים רדומים: תראה מה אנחנו מסוגלים לעשות! להחריב להם את המגדלים ולרסק מטוס על הפנטגון. וברגע שהשד הזה יוצא מהבקבוק, הסיכוי להחזירו קטן מאוד. ומה שאנחנו צריכים לקוות, זה שהמלחמה סונים־שיעים תעודד גם מגמה של שלום, שנתניהו יאמץ. שיבוא ויגיד לסעודים: היוזמה שלכם - עליי".

 

אבל דאעש זה לא כמה כנופיות מטילות אימה נוסח אטילה ההוני? יתוש קטן ולא יותר?

 

"אני מאוד חושש שלא. דאעש היא התת־מודע הקולקטיבי של האיסלאם הרדיקלי. אתה רואה את זה לא רק במקומות כמו סיני, אלא בהתגייסות ההמונית של מוסלמים באירופה, קנדה וארה"ב לטובתם. דאעש הוציאה ממעמקי התודעה את העלבון המוסלמי, את העובדה שהם נכבשו, תרבות מדהימה שדוכאה. אז כל מוסלמי משכיל ומתון יגיד לך על דאעש, 'זה איום ונורא'. אבל איפשהו בראש תנקר המחשבה, 'מגיע להם גם קצת לטעום'. כמו שאני שמעתי בצעירותי על אסון שנהרגו בו גרמנים והייתי לשנייה חושב, מגיע להם".

 

אז כן, גם הגרמנים חוטפים אצלו. רמז: הצוללת שקיבלנו, ממי קיבלנו? ומה היה בה? הכל מגיע בפרקים האחרונים של הדרמה, עד לפינאלה המטורף, הפרק 'אם אשכחך'.

 

בלי לגלות יותר מדי, אתה מהרהר ברעיון: אם כלו כל הקיצין וצריך להתחיל מחדש, אז אולי בלי הצרה צרורה הזו שנקראת הר הבית והמלחמות בשם אלוהים. בעצם אתה מגיע למקום שעמדה בו כבר המחתרת היהודית - לפוצץ את הר הבית כדי לעצב עולם חדש.

 

"אם יהודה עציון והמחתרת היו מצליחים - פשוט לא היינו פה. מיליון שהידים היו הופכים לחצי מיליארד שהידים. ממרוקו עד אינדונזיה. המעטים האלה, המחתרת היהודית, הם הדאעש שלנו. זו אחת הסיבות שאני אומר בספר, גם לקוראיי מבת עין: אם תמשיכו כך, בסוף גם לא תהיה ירושלים".

 

 

גם 'הכריש', מגלה בן־דוד, עבר צנזורה קפדנית - הן הצבאית, הן בתוך המוסד, והן בוועדת שרים - כמו הרומנים הקודמים שלו. התערבות הגיונית ומועטה, הוא מוסיף. "למשל, בסוף הספר 'דואט בביירות' תיארתי באיזה רכב מגיעים מסתערבים של המוסד. הקב"ט הראשי של המוסד קרא ואמר, 'תשמע, אוטו כמו שתיארת, ובצבע שתיארת - משתמשים בו. תשנה'. הספר 'תחנה סופית אלג'יר' נכתב בהתחלה על ארץ אחרת, שלא אושרה לי. אז ישבנו ועברנו על מפה של המזרח התיכון: ביירות? לא, דמשק - גם לא, קהיר - הכיסא של מובארק מתנדנד, תוניס - יחסים עדינים. אלג'יר? אין לנו שום דבר נגד, שיהיה אלג'יר. אה כן, עצרנו קודם גם בירדן. אמרו לי, 'עמאן? לא הספיק לך מה שהיה?!'"

 

תזכורת. בן־דוד שימש כקצין המודיעין מטעם המוסד בניסיון החיסול הכושל של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, בספטמבר 97', בעמאן. אחרי כישלון מבצע החיסול והסכנה לעתיד יחסי ישראל וירדן, בן־דוד היה האיש שנאלץ לסכן את חייו ולמסור לירדנים את סם הנגד שהציל את חייו של משעל. הסתבכות עגומה שבעקבותיה אף נאלצה ישראל לשחרר את השייח' אחמד יאסין.

 

20 שנה אחרי, אתה יכול להסביר איך נתניהו הסכים לקחת סיכון כזה מטורף מול ירדן, הגבול השקט ביותר שלנו?

 

"אחרי הפיגוע הראשון בירושלים בקיץ 97', כשחמאס לקח אחריות, ביבי אמר, 'אוקיי, מה אתם יודעים על החמאס?' ענינו: יודעים עליו בכל העולם, רק לא בירדן, כי רבין אסר עלינו לעבוד שם. 'אז לכו ללמוד'. יצאנו לסבב ראשון וחזרנו עם כתובות של ארבעה ראשי חמאס, איפה עובדים, איזה מכוניות וכו'. התחיל תכנון מבצע. בספטמבר הגיע הפיגוע השני במדרחוב בן יהודה, וביבי הבין שנכנסנו לטרור מסוג חדש ושצריך לגדוע את ראש הנחש. אבל בדרך מיוחדת: לעשות פיגוע, בלי שיידעו שהיה פיגוע.

 

"ישבתי אצלו עם ראש האגף המבצעי וראש המוסד, וראש האגף אמר לו, 'אני יודע להרוג עם מטען באוטו בלי שניתפס, ועם רובה צלפים בלי שניתפס, אני אפילו יכול להרוג עם אקדח מטווח אפס בלי שניתפס - אבל את מה שאתה מבקש לא עשינו אף פעם. מתאמנים, ננסה. ואחרי שהתאמנו ברחובות תל־אביב, נראה היה שמצאנו את דרך הביצוע: האדם מסתובב, הקולה משפריצה, והוא ממשיך ללכת. אלא שבביצוע עצמו הייתה סדרה של בישי מזל. החל בילדה שיוצאת מהאוטו, דרך השליח שמגיע ורואה את האירוע, ורושם את המספר של המכונית, ורץ אחריה ורואה את הלוחמים רוצים לרדת - אתה לא יכול לצפות כזו שרשרת. ואם כן - לא תצא לאף מבצע אף פעם. לכן אני לא חושב שההחלטה על המבצע הייתה מופרכת. ואם היית מכיר קצת את מבצעי המוסד - כניסה למתקנים חסויים וכו' - אז היית מבין שחיסול זה הדבר הכי פשוט. פיס אוף קייק".

 

לא חסרה בקרה על האישורים האלה?

 

"מקובל שראש מוסד רק אומר, מסוגל או לא. והמצב שראש הממשלה הוא מפקד של ראש המוסד, והם יושבים בארבע עיניים בלבד - הוא סכנה גדולה. זה לא יכול להיות. חייב לשבת איתם לפחות גם שר הביטחון, ורצוי עוד מישהו. לא ייתכן ששניהם סוגרים מבצעים בינם לבין עצמם".

 

ב'הכריש' יש גם קרב גדול, פנימי, בצוללת, בין אנשי המבצעים לנודניק הזה ששומר על הפקודה הכתובה. זה בעצם גם הסיפור של המוסד, לא? הגוף שעושה את המבצעים הכי מכריעים לקיומנו, תוך הפרה מלאה של החוק.

 

"חסר מאוד הדבר הזה שכותרתו הרשמית היא 'חוק המוסד'. הייתי שותף לדיונים בנוגע לחוק, ולדעתי הוא נפל כשהכניסו משפטנים והם אמרו, הוא מתנגש בחוק הבינלאומי. אנחנו רצינו ש'חוק המוסד' יגן על איש השירות בתוך מדינת ישראל: בהתאם לחוקי מדינת ישראל, האיש לא עבר עבירה, ולכן הוא אינו בר הסגרה. ואמרו לנו: זו בעיה. אי־אפשר לחוקק חוק שנוגד את החוקים הבינלאומיים".

 

במהלך השירות, סכנת המוות אורבת כל הזמן? נניח, בסתם פגישה בבית קפה ברומא.

 

"בדיוק בסיטואציה שאתה מתאר נהרגו כמה אנשי מוסד. אבל ככלל, היא אורבת הרבה יותר ללוחם בסיירת גולני. מה שקורה בפעילות מבצעית, שרץ בגוף שלך אדרנלין מטורף, וזה מרגיש נפלא - עד שהוא משכיח את הסיכון לגמרי. נלוויתי להרבה מאוד פעולות, הייתי גם שלוש שנים מפעיל בחו"ל, כל הזמן בכיסוי. ואהבתי את הסיטואציה".

 

מה מעולם הפיקשן קרוב למציאות הזו? ראית למשל את 'כידון', סרט על יחידת החיסולים שהייתה כפופה ל'קיסריה' שלך?

 

"עם בר רפאלי? ראיתי. סרט נורא. עשו אותו בתור בדיחה, סאטירה על דובאי, בא מפיק צרפתי ושם את הכסף, בסדר. תשמע, המציאות היא לא קולנועית. מה שתראה ב־90 דקות זו הפעולה. לא שלושה חודשים קודם של איסוף ואימונים, אלא את החלק שיורים ונכנסים לרכב מילוט. אצל ג'ון לה קארה, למשל, רואים שהוא יודע מה הוא כותב. אבל כשזה מגיע למבצעים, הקולנוע הולך למקומות רחוקים מאוד, החל מאיך שנראה הגיבור. במציאות אתה הרי רוצה מישהו שלא יעיפו אליו עוד מבט".

 

שילוב של שחקן תיאטרון ולוק של רואה חשבון?

 

"כדאי מאוד שתיראה כמו רואה חשבון, אבל צריך שורה של תכונות והיפוכן. אמיץ, אבל לא נועז מדי ומסתכן. שקול, אבל לא מהסס מדי. קצת מניפולטור, אבל לא שקרן כרוני. זה צבר תכונות ייחודי, שלוקח הליך מיון של שנה כדי לגלות אותו. אחד מ־500 מתקבל לקורס, ואז 50 אחוז עפים בקורס עצמו. כולל 30 תרגילים ברחוב בערך. למשל: תסתכל על המרפסת ממול. אני רוצה לראות אותך עליה תוך חמש דקות. עם בעל הבית, כשאתה מחזיק אותו לחמש דקות. מי שהולך ומטפס, אתה לא רוצה אותו. גם מי שבא בלי הסיפור הנכון. אני הצלחתי: אמרתי שאני מהאגודה לתרבות הדיור, ויש כוונה לשפץ".

 

 

הוא החליט לפרוש כשבתו הגדולה התגייסה. "אני התגייסתי למוסד כשהיא הלכה לכיתה א', הייתה לי אז מלגה לדוקטורט, חוות סוסים - ופתאום נעלמתי, ועברו 12 שנים. הסתכלתי על שני הבנים הצעירים שלי - להם אני לא עושה את זה. ועוד עזבתי שלושה שבועות אחרי שהפכתי לראש חטיבה, כשמסביב אומרים לי כולם, זה מטורף. וזו לא הייתה הפעם הראשונה. גם בעבר, בצבא, היה מי שאמר שאני מיועד להיות מפקד 8200. אבל אשתי אמרה, 'אנחנו נתחתן שבוע אחרי שתעזוב את הצבא'. ובזה לא עמדתי".

 

היום הם גרים ברמת רזיאל, קרובים לילדים, עם הסוסים שהוא אוהב, וזמן לכתוב מול הנוף. את התזה שלי, שלפיה פנה לכתיבה, לחינוך, לבעלי חיים, כמין היטהרות או ניקוי מצפון אחרי שנות החיסולים - בן־דוד הודף על הסף. גם הקדנציה שלו כמנהל בית הספר למדעים ואמנויות, yasa בפי תלמידיו המעולים, התחילה, כמו בקבלה למוסד, כשענה פשוט למודעה בעיתון, בשל צורך כלכלי, אחרי שלקח משכנתה עבור ילדיו. וגם שם פרש משום שלא נותר לו מספיק זמן לכתיבה, מניח מאחור את משנתו החינוכית: "הקניית ידע בדרך עצמאית, ערכים ומיצוי יכולות".

 

והתלמידים לא הסתכלו עליך בתור, המנהל שלנו הוא גבר־גבר, מחסל מהמוסד?

 

"לא, חלילה! נו טוב, הייתה פעם אחת. איזה תלמיד מתחכם שלח בשמי לאחד העובדים מכתב פיטורים במייל. זה התגלה ואותו תלמיד לא נשאר שם. אמרו לי, 'לא נעים, העובד יושב שם, בוכה בחדר', אז מיד הגעתי להרגיע אותו. אמרתי לו, 'אבל איך יכולת להאמין שאני אפטר אותך במייל?' והוא ענה, 'לא יודע, אתם מהמוסד. זה היה יכול להיגמר גם בכדור ברקה'". •

 


פרסום ראשון: 12.12.17 , 19:42