“האיש שהפיל את הבית הלבן” הוא סרט כמעט דוקומנטרי על מארק פלט, סגן ראש ה־FBI, שהודה בסוף חייו כי הוא היה “גרון עמוק” – הכינוי של מי שהדליף לעיתונאים וודוורד וברנסטיין מחקירת פרשת ווטרגייט. אף שמדובר בסרט עובדתי, מעט יבשושי, צפיתי בו נסער ונרגש.

הסרט מספר על אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם ומפרק אותו לעשרות חלקיקי זמן אייקוניים, כואבים, עלובים ומביכים. תהליך הריקבון וההתפרקות מעול מוסרי וחוקי החל בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט, עבר דרך מעצרם של הפורצים מהוועד לבחירתו מחדש של הנשיא ניקסון ומעורבות הממשל בחקירת ה־FBI שבאה לידי ביטוי בניסיונות לעצור את החקירה, ועד מינוי פאט גריי – מאנשי ניקסון – לראש ה־FBI. מחויבותו של פלט לשמירה על הדמוקרטיה ועל עצמאותו של ה־FBI עלתה על מחויבותו לשמירת סוד, והוא הדליף לתקשורת פרטים מהחקירה.

כל זה קרה לפני 45 שנים ובמרחק עשרות אלפי קילומטרים, אבל מרגיש כאילו קורה עכשיו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כמה דוגמאות: ניסיונות משרד ראש הממשלה והכנסת להתערב בעבודת המשטרה ובית המשפט ולכרסם במעמדם ובסמכויותיהם, הצבת תנאים למינוי מועמדים (נאמנות אישית ועמדות פוליטיות) ואיומים מרומזים בתקשורת כלפי ראשי המשטרה. בין הדינמיקה והמכניזם של פרשת ווטרגייט למציאות בישראל קיים דמיון מפחיד – גם כאן קיים ניסיון מודע ומושכל לערבב בין סמכויותיהן של רשויות המדינה, שהחוק והדמוקרטיה מקפידים על הפרדתן, כדי לשמור על העומד בראש השלטון.

פגישתם של ראש מטה ראש הממשלה יואב הורוביץ ויו”ר ועדת הפנים ח”כ דוד אמסלם זמן קצר לפני הדיון בחוק ההמלצות ותשובתו המזלזלת של אמסלם – “הכנו שניצלים וסלט” – מזכירים באופן מוחשי את רגעי השפל של ווטרגייט. גם שם הכחשות מזלזלות של פקידי ממשל היו חלק מהמציאות החדשותית. כך גם כשניקסון הכחיש את מעורבותו בפרשה, אולם עוזריו הקרובים נפלו אחד־אחד בחקירות. חקירת המשטרה כעת הביאה למעצרם של מקורביו של נתניהו – ארי הרו ודוד שרן – ולחקירתם תחת אזהרה של דוד שמרון ויצחק מולכו.

בעיצומה של פרשת ווטרגייט נבחר ניקסון ברוב גדול לקדנציה שנייה. הבחירות בישראל הולכות וקרבות, בין אם בהתפרקות הממשלה ובין אם יתקיימו במועדן, וכמו ניקסון גם כאן נתניהו מוביל בסקרים כשהחקירה בעיצומה. פלט החל כבודד, אבל הדלפותיו גייסו פוליטיקאים ואזרחים למאבק על האמת והצדק, שבסופו ניקסון נאלץ להתפטר. בישראל הגענו למסה קריטית של אזרחים, עיתונאים ואנשי אקדמיה שהאחריות לשמירה על הדמוקרטיה ושלטון החוק זורמת בדמם. בסוף הסרט נשמעה אנחת רווחה שאפשר היה לשמוע עד מספנת טיסנקרופ בגרמניה. הסיוט האמריקאי נגמר. בישראל עוד סופרים את המפגינים וההפגנות במוצאי שבת, אבל נראה שעוד פרק חשוך בהיסטוריה הקצרה של המדינה קרוב לסיומו. ההערכה הרווחת היא שיוגשו כתבי אישום ונלך לבחירות. אהיה מהראשונים שיקנה כרטיסים לסרט שיעשו מזה. •