"חוק המרכולים" עבר בקריאה ראשונה, והמהומה גדולה. כפייה דתית? מי שרוצה תשובה בשחור־לבן, לא ימצא אותה במאמר זה. משום שהעניין הרבה יותר מורכב. צריך להזכיר שהסטטוס־קוו בעשורים האחרונים הולך ומשתנה. המרחב הציבורי לפני שלושה עשורים היה הרבה פחות חילוני. האם יש צורך להזכיר שוב את המאבק על בתי הקולנוע בערבי שבת? החרדים הפגינו. הם הובסו.

סיפור המרכולים אינו שונה בהרבה. לפני שלושה עשורים לא היו כל כך הרבה עסקים פתוחים בשבתות. זה לא שמספר שומרי השבת או המסורת הולך ויורד ומספר החילונים הולך ועולה. להפך: שיעור הדתיים ושומרי המסורת מצוי בעלייה, בעיקר בגלל ילודה גבוהה, שמתקזזת בחלקה עם תופעה לא קטנה של חוזרים בשאלה. ולמרות זאת, הסטטוס־קוו בענייני שבת השתנה לטובת הצד החילוני היהודי, ששיעורו באוכלוסייה הוא בסביבות ה־43%.

נקודת המפנה הראשונה הייתה בפסיקה של השופטת אילה פרוקצ'יה בעניין פתיחת בתי קולנוע בערב שבת. זו הייתה הפרה של הסטטוס־קוו לטובת הצד החילוני, שגרמה לחקיקת "חוק ההסמכה". החרדים התנגדו לחוק, שיזמה המפד"ל, משום שהוא איפשר לרשויות המקומיות לאשר פתיחת עסקים בשבת. שולמית אלוני, לעומת זאת, טענה שמדובר ב"חומייניזם". בפועל, רוב הרשויות המקומיות זנחו את יישום החקיקה, ופתיחת עסקים בשבת הפכה ליותר ויותר רווחת.

בעלי מרכולים בתל־אביב הגישו עתירה מינהלית, בטענה שאי־אכיפה מצד העירייה גורמת לפגיעה בעסקיהם, משום שהם לא מסוגלים להתחרות עם רשתות גדולות. בסופו של דבר הגיע העניין לבג"ץ, שקיבל את העתירה והורה לעירייה לאכוף את החוק. גם שם לא נגמר הסיפור, משום שהעירייה שינתה את חוק העזר העירוני, שר הפנים לא אישר את השינוי והעניין שוב הגיע לבג"ץ, שבאוקטובר האחרון החליט לאשר לעירייה לאפשר פתיחת מרכולים. אריה דרעי הגיב בזעם, וטען שמדובר בהפיכה.

מה שמעניין הוא שאותה שופטת, מרים נאור, שקיבלה ב־2013 את עתירת בעלי המרכולים, היא השופטת, שבינתיים הפכה לנשיאה, שאישרה לעירייה לאפשר פתיחת מרכולים. לא מדובר בשתי פסיקות סותרות, אלא בנסיבות שונות. כשם שנאור אישרה את חוק העזר העירוני שחייב סגירה, כך היא אישרה את חוק העזר העירוני המתוקן שאיפשר פתיחה. שר הפנים בזמן הפסיקה הראשונה, גדעון סער, לא היה מרוצה, בדיוק כפי ששר הפנים הנוכחי לא מרוצה.

כדאי לשים לב שהחלטת בג"ץ האחרונה התקבלה על ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים. חמישה שופטים חילונים, בראשות נאור, תמכו בהחלטה, לעומת שני השופטים הדתיים שהתנגדו להחלטה. נאור טענה בפסק הדין שלא מדובר בהחלטה ערכית, דתית או חילונית. נדמה שהחלוקה הברורה בין שופטים דתיים לחילוניים מצביעה על כיוון הפוך לחלוטין. צריך לזכור עוד שבין העותרים נגד פתיחת מרכולים בשבת לא היה אף עותר דתי. העתירה הייתה של התאחדות הסוחרים ושל בעלי המרכולים.

דרעי הצליח לכפות על הקואליציה את התיקון לחוק שמחזיר לו את הסמכות לאשר חוקי עזר עירוניים בענייני פתיחת עסקים. מדובר בסמכות שספק אם בג”ץ ימהר לפסול אותה. הרשויות הקטנות והחלשות יותר תלויות במשרד הפנים וזקוקות לו. דרעי יכול להשפיע שם. בערים הגדולות, ההשפעה של שר הפנים קטנה יותר. העשורים האחרונים, שבהם מתגלגל העניין בין הרשויות המקומיות, הגופים המסחריים, שר הפנים והערכאות המשפטיות מבהירים שגם אם יהיה שינוי הוא לא יהיה משמעותי. ראשית משום שגם דרעי לא מתכוון לסגירה גורפת של עסקים. שנית, בדיוק כפי שעד היום היה פער בין הדין לאכיפת הדין - כך יהיה גם הלאה. אם תיקון דרעי יאושר בקריאה שלישית האכיפה תוטל על הרשויות המקומיות ולא על המשטרה. כך שסביר להניח שכפי שהיא פעלה בעצלתיים עד היום, היא תמשיך לפעול בעצלתיים.

רוב היהודים בישראל, ברמה זו או אחרת, רוצים אופי קצת יותר יהודי למרחב הציבורי בשבת. אבל מתברר שאין שום קשר בין חקיקה של הכנסת או החלטות שיפוטיות לבין מה שקורה בשטח. המציאות הכלכלית, התרבותית והחברתית של כל עיר ועיר היא שקובעת את אופי המקום. כך היה עד היום. כך יהיה, אפשר להעריך, גם בשנים הבאות. •