השיח הישראלי רווי ביקורת עצמית נוקבת על "המצב". מוזיקת הרקע לחיינו הציבוריים היא מהז'אנר הדיכאוני; סימפוניה מתמשכת של "תוגת הישראליות". על רקע זה מפתיע לקרוא את מדד הדמוקרטיה 2017 שערך צוות מחקר בראשות פרופ' תמר הרמן במכון הישראלי לדמוקרטיה והוגש אתמול לנשיא המדינה: מתברר שבמענה לשאלה מהו מצבה של ישראל, רק מיעוט קטן סבור שהמצב "רע" או "רע מאוד". כשליש משיבים "ככה ככה", והקבוצה הגדולה ביותר, כמחצית האזרחים, מעריכה כי המצב "טוב" או "טוב מאוד".

אין זו עדות חד־פעמית, תולדת מצב רוח רגעי או טעות בסקר: השאלה נשאלת מדי שנה, והגרף האופטימי נמצא בנסיקה מתמדת מרשימה. אם ב־2003 כשני־שלישים היו פסימיים באשר למצב המדינה, כעבור חמש שנים המספר נחתך בחצי (34%), והשנה קבוצת רואי השחורות הידלדלה ל־16% בלבד. מנגד, קהילת האופטימיים, שמנתה ב־2003 רק 11% מהאוכלוסייה, הפכה להיות הפלח הדומיננטי – 49% מהציבור. הישראלים החליפו חברבורותיהם: משחור לוורוד.

הוורוד הופך להיות בוהק כשדנים במצב האישי. רק מיעוט זעיר (5%) חווה מצב אישי רע, חמישית מדווחים שהם "ככה ככה", והרוב המכריע (73%) אומרים שמצבם “טוב” או “טוב מאוד”. יותר מכך: למרות שכמחצית הישראלים סבורים שהחיים בישראל קשים יותר מאשר ברוב מדינות המערב, רוב מכריע (81%) מצהיר שגם אם היה מקבל אזרחות אמריקאית או של מדינה אחרת במערב לא היה מהגר. תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? הצחקתם. ה"צומוד" זה אנחנו.

האופטימיות אינה ביטוי של הדחקה קיבוצית, המסרבת להסתכל למציאות בעיניים. גם מדדים בינלאומיים מדרגים את ישראל כמדינה שהיא יציבה מבחינה דמוקרטית בהשוואה לכלל מדינות העולם ונמצאת במגמת שיפור בחלק מהנושאים לאורך זמן. בקבוצת מדינות ה־OECD, שאליה היינו רוצים להשתוות, מצבנו פחות טוב, אף כי אינו גרוע כפי שאפשר היה לשער מהתלונות המתמידות. כשמביאים בחשבון את הלחצים המופעלים על ישראל עקב השכונה שבה היא מצויה והשסעים הכרוניים המאפיינים את החברה שלנו, מגיעים למסקנה חיובית באשר לחוסן הישראלי.

ובכל זאת, לא כל הנוצץ זהב. מחלוקת בסיסית קיימת בדבר הזהות הראויה למדינה חיה ובועטת. רבים סבורים שאין שיווי משקל נאות בין הרכיב היהודי לרכיב הדמוקרטי. כמחצית מהחרדים והדתיים־לאומיים סבורים שהמרכיב הדמוקרטי חזק מדי; בעוד רוב החילונים (61%) והערבים (74%) סבורים שהרכיב היהודי חזק מדי. זוהי מחלוקת יסודית שהשלכותיה רבות: למשל, רוב גדול מהחילונים (79%) סבורים שהדתיים משתלטים בהדרגה על המדינה והחברה, ורבים מתוכם (55%) חוששים שלא יוכלו לשמור על אורח חייהם. נתונים אלה ורבים אחרים מלמדים שאנו בעיצומה של מלחמת תרבות.

האם ניתן לסמוך על המדינה שתדע לנווט את חיינו הלאומיים נוכח המחלוקות והשסעים? התשובה הרועמת שלילית. רוב הציבור אינו נותן אמון בכנסת, בממשלה ובמפלגות. גם היחס למוסדות אחרים – בית המשפט, האקדמיה, התקשורת, ארגוני זכויות האדם והאזרח – נגזר מהשיוך המחנאי ימין (והדתיים) מול שמאל. כלומר, הם אינם נתפסים כזירה אובייקטיבית לטיפול במלחמת התרבות.

התמונה הקיבוצית העולה ממדד הדמוקרטיה משקפת חברה מאנית־דפרסיבית. מדינה צעירה, שנמצאת בגיל התבגרות לאומי המתאפיין במצבי רוח משתנים, בסתירות פנימיות ובחוסר ביטחון באשר לזהות. ובתוך כך בולטת לטובה העובדה שרוב מכריע בציבור, כ־75%, סבור שלמרות הבעיות הביטחוניות והחברתיות המיוחדות סוג המשטר המתאים לישראל הוא דמוקרטיה. האם זוהי עדות לתחילת המעבר מהתבגרות סוערת ומבולבלת לבגרות שקטה ויציבה? •

ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן