בשבוע שעבר חתמו כל מיני אנשי שמאל על עצומה שבה קראו לפטר את אברי גלעד בגלל דברים די אגביים שאמר בשש ורבע בבוקר. בין שלל הטיעונים שלהם, הם גם הסבירו שיש פלסטינים אשר נעצרים כשהם כותבים דברים מסוג זה בפייסבוק. עכשיו, הניחו לכך שבניגוד לחלק מאותם עצורים, לא באמת נשקפת סכנה שגלעד יבצע פיגוע (מקסימום ינחה שעשועון חדש. נתמודד), ותסבירו לי את ההיגיון בטיעון שלהם. כלומר: אם אתם בעד חופש הביטוי, אדרבה, תיאבקו בשביל הפלסטינים, שלטענתכם נעצרים על סטטוסים בפייסבוק. אבל למה לסתום גם את הפה של אברי גלעד? זה לא נגד עקרון חופש הביטוי, שאמור להיות חשוב לכם? אתם באמת רוצים לחיות במדינה שמפטרת מגיש טלוויזיה בגלל משהו די אגבי שאמר בקריאת עיתונים בתוכנית בוקר?
במהלך השבוע שעבר, הפלסטינים איימו שאם השגרירות תעבור לירושלים הם יעצרו את תהליך השלום, ואני תהיתי איך בכלל אפשר לעצור את כדור השלג הזה, הרי תהליך השלום בכזו תנופה, זה לא הגיוני! היה לי גם רעיון להרגיע את הפלסטינים, להכריז שירושלים היא הבירה שלנו ולתת להם את פתח־תקווה כפיצוי. בהמשך הפלסטינים הכריזו על "יום זעם", ותהיתי מתי בעצם היה להם יום יוגה או יום ויפאסנה ומתוקים? הבלגן נמשך עם ידיעה על כך שנטורי קרתא אומרים שאם ירושלים תוכרז כבירת ישראל — הם יירדו מהארץ. רק לא זה, חשבתי לעצמי, רק לא זה!!
כולם סביבי מתווכחים על אקטואליה, וזה היה יכול להיות בסדר, אילולא כולם היו מדברים מהפוזיציה: שמאלנים מפגינים נגד חוק ההמלצות ואומרים שהוא מבשר את קץ הדמוקרטיה (הוא לא. זה סתם חוק בזוי ומחורבן, אבל הדמוקרטיה תשרוד אותו), אבל שאיפתם האמיתית היא להפיל את הימין; ימנים מדברים נגד המשטרה והתקשורת, אבל כל מה שחשוב להם זה לשמור על נתניהו (למה? אם יתברר שהוא עבר עבירות פליליות, לא מגיע לנו מנהיג אחר?). ובתוך ההמולה הזו אני מחפש נחמה ואיזון, מחפש קולות אובייקטיביים שינתחו את מה שקורה, מתוך איזו אמת פנימית ולא לפי מה שטוב לאיזה מחנה מדומיין שהם חלק ממנו.
וכשאני מיואש אני תמיד נזכר בזוטות: למשל, בכך שכאשר היה עו"ד רונאל פישר במעצר, טענו פרקליטיו בבית המשפט שיש לשחררו למעצר בית, כי הוא במצב בריאותי ירוד ואיבד כמעט 20 קילו ממשקלו. כששמעתי על כך לא הבנתי את הטיעון. הרי אם יש סיבה שבגללה בכל זאת שווה להישאר במעצר, זו ירידה במשקל. אם יש נחמה בצרות העולם, זה שהן לעיתים מוציאות את החשק לאכול. נשבע לכם שרונאל פישר בגרסתו הרזה במעצר נראה כל כך טוב, שלא הבנתי בשביל מה הוא עצמו מבקש לצאת למעצר בית. מה עדיף, ניתוח מורכב לקיצור קיבה? בסופו של דבר, אגב, שוחרר פישר למעצר בית בבית חמותו. מהפח אל הפחת. קצת כמו דוד ביטן ואשתו, שמצד אחד מאוד התבאסו מכך שהם נחקרו ארוכות, ומצד שני, לדעתי מצאו נחמה מסוימת באיסור שקיבלו מבית המשפט לדבר זה עם זה במשך שבוע. קצת שקט מעולם לא הרג בן אדם.
אבל אלה כאמור זוטות, והשיח האקטואלי מייאש, אז הבה נסיים עם החיים עצמם: לפני שבועיים עליתי לבמה עם אנרגיה ותחושה טובה, ההופעה הייתה ברמת־גן והקהל היה תוסס וכיפי, אבל מהרגע הראשון היה איזה צפצוף שהפריע לי. קול די חזק וקבוע. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, אבל זה קצת הרגיז אותי כי חשבתי שזה מאיזה סלולרי של מישהו שלא מכבד את הקהל שיושב לידו ולא מעביר לרטט. בשלב מסוים שאלתי את הקהל מה זה הצפצוף הזה, הטורדני. מנהלת האולם ניגשה אליי בריצה ואמרה לי בשקט שזו מכונת הנשמה. מתברר שליד הדלת ישב אדם שהיה מחובר לחמצן על קלנועית מיוחדת, ומשם היו הקולות. סיפרתי לקהל מה היא אמרה לי, ומהרגע הזה קרה דבר מעניין: הצפצוף הפסיק להפריע. הוא עדיין נשמע באולם, אבל זה הפך מקול שמוציא אותי מהריכוז לקול נפלא, שגורם לי לרצות להתאמץ יותר ולשמח את האנשים שהגיעו להופעה כדי לשמוח ערב אחד יחד.
זה הזכיר לי רעש אחר: שכשגרתי לראשונה בבניין קומות, היה רעש בכל יום באותה שעה אחר הצהריים מהקומה שמעלינו, וזה הוציא אותי מדעתי. לא הבנתי מה הקולות האלה שרוחשים מעליי, אבל דמיינתי שגוררים שם משקולות או סתם חפצים ופיתחתי שנאה כלפי הרעש הקבוע הזה, הרגשתי שהוא מכוון נגדי באופן אישי. שמישהו מתנכל לי. החלטתי לעשות מעשה וללכת לשכנים. הודעתי לאפרת שאני חורג ממנהגי והופך לרגע לשכן הזה שמתלונן, ושתאחל לי בהצלחה. עליתי במדרגות, דפקתי על דלת השכנים, והנה פתחה לי את הדלת ילדה מקסימה, שהייתה בת יחידה להוריה, והיא עם סקטים. שאלתי אותה אם היא יכולה לקרוא למישהו, וברגע הזה היא נסעה עם הסקטים בסלון כדי לקרוא לאמה ומקור הרעש נחשף: אלה הסקטים. בכל יום הילדה חוזרת מבית הספר ונוסעת עם הסקטים בביתה. ברגע הזה אימת הרעש, שהפך לרודפני כל כך, התפוגגה לחלוטין, וכשאמה של הילדה הגיעה לדלת ושאלה מה רציתי, עניתי "חלב", כי הרעש שעד אותו רגע הטריף אותי הפך באחת לסאונד נפלא של ילדה על סקטים.
בחיים, כך מתברר, יש הרבה רעשים שנראים לנו מציקים ולא הוגנים, אבל זה רק בגלל שאנחנו לא מכירים את הסיפור שמאחוריהם. אז תודה לך, הבחור עם החמצן, על השיעור לחיים ושתהיה לי בריא.
אבל כדי להיות כן עד הסוף, הנה האמת המורכבת: למרות שיצאתי מההופעה ברוממות רוח, ולמרות שאנשים מחאו כפיים והרגע עם מכונת ההנשמה הרים את ההופעה וחיבר את הקהל, היה בי צד שכעס על כך שוויתרתי על הבדיחה הראשונה שעברה לי בראש כשמנהלת האולם אמרה לי שהרעש מגיע מאדם שיש לו מכונת הנשמה. שהרי הדבר שרציתי להגיד לה בשנייה הראשונה היה: "אז עם כל הכבוד, תנתקו אותו מהמכונה, זה מפריע לכולם".
אני שמח שלא אמרתי את זה, אבל לא מכחיש שיש לי גם תחושה של החמצה.
שבת שלום.
