הדיירים:

בקומה השנייה גר ירוחם נפתלי (60) המרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונת עבודה, ביחד עם רעייתו מילאנה ובתם מלכה (16). יתר הילדים כבר עזבו את הבית. לצידם באותה קומה גרים תאמר שמוך (36) עם רעייתו מרים ושלושת ילדיהם מוחמד, נדיה ואייהם. האב עובד כמלצר במסעדת חומוס סעיד המפורסמת בעיר העתיקה.

מעליהם, בקומה השלישית, גרים אסעד עבד א־רחמן (47), אשתו נילי ושלושת ילדיהם מחמוד, סומניה ויסמין. האב אסעד עובד בחברת טרה.

בקומה השישית גרים סחאל חלאיילה עם בעלה מוראד (34), בעל עסק למכשירים סלולריים, ביחד עם ארבעת ילדיהם. בקומה השמינית גר יגאל גליק (76), פנסיונר של אגד, לשעבר לוחם בסיירת גולני שהשתתף בכמה ממלחמות ישראל ואיבד כמה מחבריו הטובים. לצידו באותה קומה גרה הדיירת המבוגרת ביותר בבניין - רעיה נוימן בת ה־93. בקומה התשיעית גר הישאם חסן (51), נכה פרוד המתקיים מקצבה. בקומה ה־14 והאחרונה גרה מרוואת בטאח (55), אם חד־הורית, עובדת ניקיון בבית־הספר לקציני ים בעיר. ביחד איתה גרות אחיותיה גליה וסועד.

הבניין:

מדובר בבניין בן 14 קומות שהוקם בשנת 1982 על חורבות בית ערבי נטוש. גרות בו 56 משפחות בדו־קיום מופתי: 80% מהמשפחות הן ערביות, 20% יהודיות. הדירות מרווחוות, ובכל אחת יש שלושה חדרים וסלון.

גרים שם בשלום ובאחווה אנשים מכל הסוגים, ממש פסיפס אנושי. בימי חירום ומלחמה הצטופפו כולם באותו מקלט, ייחלו לשקט ולשלום. כך חיים ביחד אמסלם, חליוה, גליק ונוימן לצידם של דלאל, ענבתאווי, טרביה, חטיב ובטאח.

בעבר התגורר בקומה הרביעית זאיד פלאח, היום שופט בבית־המשפט המחוזי בחיפה.

החיים בבניין:

"הבניין הזה יכול להוות מודל ודוגמה לחיים משותפים", אומר הישאם חסן. "אין פה גזענות ואין מריבות. נולדתי בבית החולים בנהריה, אני אזרח ישראלי לכל דבר ומשתתף בחגיגות יום העצמאות. פעם כולנו חגגנו יחד עם פטישים וזיקוקים, אבל היום כל אחד לעצמו. אולי יש כאלה שפוחדים להיראות כמי שחוגגים את חג העצמאות של היהודים".

ירוחם נפתלי מספר: "ביום העצמאות אנחנו חוגגים מתחת לבניין ביחד, יהודים וערבים, אוכלים ושותים. עם הערבים בעכו העתיקה פחות. רק שלום־שלום".

הבניין ידע גם טרגדיות. ירוחם נפתלי מספר כי במהלך השנים קפצו ממנו שלושה צעירים במטרה לשים קץ לחייהם. שניים נהרגו, השלישי נפל על גג של מכונית, קם והמשיך בדרכו.

הסיפור הישראלי שלי:

בצלאל פישר מספר: "אני בן יחיד, הגעתי לעכו באוקטובר 48' ביחד עם הוריי שניצלו מהשואה. אבי יעקב היה החייט הראשון של עכו. עברתי את מלחמות ישראל וביום הכיפורים נפצעתי ברמת הגולן. ביום העצמאות אני מניף את דגלי ישראל, ובבניין הזה כולם יודעים לכבד את זה. מגלים סובלנות והבנה זה לזה".

מרוואת בטאח: "אני גאה בישראליות שלי, במדינת ישראל ובציונות. אחי שירת במג"ב ואחריו התגייס הבן היחיד שלי. זה נדיר אצל המוסלמים. הבית שלנו מאז ומעולם נחשב לבית פתוח לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. תמיד מלא חום ואהבה. במלחמת המפרץ הראשונה התארחו אצלנו במשך חודש אנשי פיקוד העורף, שתיצפתו מהגג ממש מעלינו כדי לאתר את מעוף הטילים שנורו לעבר ישראל. ביום העצמאות אניף את דגל הלאום וכמובן נחגוג. בסופו של דבר, כולנו בני אדם וכולנו חולמים על שלום, אהבה, סובלנות ואחווה".