קל להבין את בחירת "החדשות" (ערוצים 12 ו–13) וכאן 11 לציין את מות הרב אהרן שטיינמן במשדר מיוחד, שנמשך למעלה משעתיים. ראשית, מאות אלפים המלווים אישיות כלשהי לקבורה זה עדיין מחזה יוצא דופן. שנית, אחרי יום השידורים שהוקדש לפטירת הרב עובדיה יוסף ב–2013, התקשורת המיינסטרימית פוחדת להיחשד בניתוק כלפי ציבור רחב, שראה ברב שטיינמן מנהיג רוחני ואף פוליטי.
אלא שמבחינה טלוויזיונית ישנו שוני עמוק בין השניים, והוא גזר את הסיקור של לכתם: הרב יוסף התקבע גם בתודעה החילונית, בין השאר בגלל הופעותיו הפומביות, שתווכו בעזרת המסך. מהדרשות השבועיות שעוררו אינספור סערות ועד החיקוי ב"החרצופים", פניו היו מזוהות למדי והארכיון על אודותיו עמוס עד להתפקע. ואילו במקרה של הרב שטיינמן, לטלוויזיה כמעט ולא היה עם מה לעבוד בכלים המוכרים לה, כדי להסביר לצופה הממוצע - כלומר זה שאינו בקי בהבדלים שבין הפלג הבני–ברקי לפלג הירושלמי - את גודל השעה ברחוב החזון איש.
בהיעדר שפה משותפת, הכתבים והמרואיינים חגו בלופים מתישים סביב צניעותו וסגפנותו וסגפנותו וצניעותו של הרב שטיינמן. מדי כמה זמן הם תיבלו באמירה על היותו "פרגמטי" ו"מתון" - הביטוי "הכל יחסי" אף פעם לא היה רלוונטי יותר - ו"אחרון הגדולים" ו"סיומו של עידן" ומיד חזרו לחסכנות ולדלות. אם ניתן היה לחשוב שהשיח על אריק איינשטיין מיצה את גבול היכולת האנושית להלל ענווה, בא סיקור מותו של הרב שטיינמן והציב את הרף בעננים.
ומתוך הפער בין חשיבות הפרסונה בתוך הספירה החרדית ובין השיח המוגבל עליה מבחוץ, נולדה ההיאחזות בצוואה שהותיר הרב שטיינמן. הנחייתו כיצד יש לעסוק במותו הייתה פרט שגישר בין הצדדים, כיוון שאפשר להמחיש את דמותו באמצעות משהו שהטלוויזיה אוהבת - אקט סימבולי. כמובן שהתוצאה הייתה אירוניה לשמה: מעולם לא טחנו רבים כל כך את בקשתו של אדם שלא להרחיב את הדיבור עליו.
למרות שאתמול לא התפתח טלוויזיונית לממדי הלוויית הרב יוסף, משדרי החדשות והאקטואליה הדגימו שוב את התמורה המשמעותית שעברה המדיה (כולל תעשיית הבידור) בדיאלוג עם החרדיוּת. אם בעבר ההתבוננות עליה הייתה כעל מקשה אחת, הרי שעצם מסגורו המובהק של הרב שטיינמן כאייקון מלמד על המאמץ לאבחן ניואנסים ולתת סימנים בקהילה המורכבת הזו. שלושה עיתונאים - יאיר שרקי, עופר חדד וסיון רהב–מאיר - פרשנו את ההתרחשויות עבור גוף מרכזי כמו "החדשות", מספר לא שכיח עד לפני כמה שנים.
מעניין מתי אזרחי ישראל הערבים ייהנו מהפריבילגיה הזו.
בקטנה
"זמן אמת" של כאן 11 חזרה בשבועיים האחרונים לפרשת חן אילתי, שזוכה לפני מספר חודשים מאשמת רצח אמו. התחקיר של נעמה שביט ורן לנדאו לא מסייע לגלות מי אחראי/ת לפשע, אבל כן מציג כמה מחדלי חקירה אבסורדיים, כמו עימות בין אילתי לאשתו שהתנהל כהצגת בידור ובדיקות מתבקשות שלא נעשו. המסר רלוונטי בכלל ובימים אלה בפרט: גם אם יש גורמים בשלטון המבקשים להחליש את מערכת אכיפת החוק, אין זו סיבה להפסיק לפחד מהכוח העצום של המשטרה והפרקליטות, ובטח שלא לתת בהן אמון עיוור.
