להקיף את העולם בשמונים יום? זה אתגר? נסו להקיף את חנוכה בשמונה ימים נטולי הצגות. לא יקרה. חג האורות הוא רשמית חג המופעים, ואם יש לכם ילדים מגילאי ארבע ומעלה סביר להניח שלא תצליחו לחמוק מהפולחן. אז מה יעשה מי שסולד מצעקנות, שחצנות סלבריטאית ושטחיות? טוב ששאלתם. מוצא מקום טוב בהצגה כמו "מסביב לעולם בשמונים יום", שמוכיחה שאפשר גם לספר סיפור, גם לכבד את הילדים (ואת ההורים, לא פחות חשוב), וגם להשקיע בשואו.

"מסביב לעולם בשמונים יום", הקלאסיקה של ז'ול ורן, מספרת את סיפורם של מיסטר פוג ומשרתו הנאמן פספרטו שיוצאים להרפתקאה שאפתנית להקפת העולם, ובכן, בשמונים יום. אז היה מדובר במדע בדיוני: מטוסים עוד לא היו בתמונה, ומסע יומרני שכזה היה משול לקפיצה קטנה לשופינג בירח. בדרך הם פוגשים נסיכה הודית שמצטרפת אליהם למסע (רוני דלומי על תקן מגנט הילדים בקהל) ושלל דמויות משנה כמו מלחים, פקחים ורקדניות. כל ארץ אליה הם מגיעים זוכה לשיר, ריקוד ותלבושות. זה מסחרר, מרשים ועמוס כמו שזה נשמע.

החבורה לא רדופה רק על ידי השעון המתקתק, אלא גם על ידי הבלשית פיקס שמשוכנעת שמיסטר פוג הוא שודד בנק נמלט ונחושה להביאו למעצר. מי שמגלמת אותה היא חנה לסלאו - שלא במקרה היתה היחידה שזכתה לתשואות ברגע הראשון שעלתה לבמה. אחרי שהבת שלי ראתה אותה בלייב על במה, אני חשה עצמי פטורה מדמי חנוכה. את המתנה שלה היא קיבלה. על ההצגה מנצח באופן מושלם הראל סקעת בתפקיד מיסטר פוג, ולצידו צביקה הדר כפספרטו בגרסתו העממיקו שמוציאה מהילדים את הצחוק.

הדברים היחידים שפגמו באווירה היו הרעות החולות שכנראה שכבר אין אירוע תרבותי בלעדיהן: מהמרצ'נדייז לפנים בכניסה (מצאו את הקשר בין ז'ול ורן לחרב מנצנצת ורעשנית ותזכו בכדור פורח), ועד ההורים השקועים במופגן בסמארטפון שלהם לאורך כל ההצגה מול פני השחקנים וגרוע מכך - ליד הילדים שלהם (מה נסגר איתכם?). מזל שעל הבמה הסיפור היה אחר לגמרי.

דבר הילדה:  

היה כיף! ממש הרגשתי שאני איתם בטיול ואנחנו עוברים בכל העולם ומזל שהספקנו לחזור לאנגליה בזמן. הכי נהניתי להיות איתם באמריקה ולרקוד עם האינדיאנים.