במאבק התמידי על קשר עין, על דקה של הקשבה רציפה ועל ציפייה לתשובה שהיא יותר מהמהום עמום, אין ספק שהסמארטפון הוא אויב מספר אחת. האתגר הזה, כמו שאנחנו אוהבים לקרא לו בשפה חינוכית, נמצא בכל מקום, ממש לא רק בבית־הספר. בעבודה, באוניברסיטה ואפילו אחרי הדלקת נרות חנוכה משפחתית האצבעות לא מתאפקות ורצות לרענן שוב את עמוד הפייסבוק. בעוד אנחנו, הקשישים, עוד זוכרים את הימים בהם חייגנו הביתה מהמזכירות או בשיחת גוביינא מטלפון ציבורי, הילדים והילדות של היום נולדו עם מסך כמו עוד איבר בגוף והם יודעים לגלול לפני שהם יודעים לדבר.

ההצעה של שר החינוך הצרפתי להשאיר את הסמארטפונים מחוץ לכיתות יכולה להישמע תמימה ומנותקת. אפילו זקנה. הרי זה כמעט אבסורד להילחם בקדמה במקום לרתום אותה לטובתנו. אבל בעצם, עם יד על הלב, אנחנו יודעים את האמת. ילד בכיתה א' לא צריך טלפון, בטח לא סמארטפון. כל התירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו (לכולם יש, איך אני אדע שהוא הגיע?) הם בעצם כיסוי לכך שאנחנו לא מסוגלים לומר לא. הרי אנחנו בעצמנו מכורים, כמעט זומבים - אז איך אנחנו יכולים לדרוש מהם לנהוג אחרת?

למידה משמעותית דורשת יותר מהאזנה, היא דורשת קשב פנימי. כיוונון של הנפש ושל הדעת אל המורה, החברים והחומר. לשום מורה אין סיכוי ללמד ילדים סקרנים ועמוסיי גירויים שלכל אחד מהם יש בכיס עולם שלם. זה קרב אבוד. זה לא אומר שמחר נלמד עם לוח ירוק וגיר, ובהחלט ראוי שבעולם משתנה שיטות הלימוד ישתמשו בטכנולוגיה ככלי מצמיח, אבל בסוף־בסוף אין שום סיבה טובה להכניס טלפון לכיתה מלבד הרגל כושל. אז נכון, זהו צעד רדיקלי, כמעט מופרך, אבל אין לי ספק שהוא יעבוד. איך אני יודעת? כי אני עצמי מכורה. ובכל זאת, רגע לפני כניסת שבת אני מכבה את המכשיר שלי ל־24 שעות. השעות הכי יפות בשבוע.