היה קר בביירות באותו בוקר. כמדי יום, אריקה צ'יימברס, מתנדבת אנגלייה בארגון סעד למען ילדים במחנות הפליטים בלבנון, ירדה מדירתה כדי להאכיל את חתולי הרחוב. אחרי ששוטטה קצת ברחוב עלתה צ'יימברס הביתה, וכמדי יום התיישבה במרפסת, שלפה בד קנבס, התקינה אותו על כן העץ ושקעה בציור. בסביבות השעה שלוש וחצי הניחה לרגע את הצבעים והבד, הרימה מכשיר קטן שנראה כמו שלט רחוק, הפנתה אותו לעבר מכונית הפולקסווגן האדומה שלה שחנתה ברחוב ולחצה על כפתור.
כ־100 ק"ג של חומר נפץ העיפו לאוויר שברולט סטיישן שנסעה ברחוב. יושבי המכונית נהרגו כמעט במקום. ביניהם היה מי שכונה "הנסיך האדום", עלי חסן סלאמה, ממתכנני טבח הספורטאים במינכן ומגדולי המבוקשים בישראל בכל הזמנים.
לוחמי מוסד שהשקיפו על המתרחש יכלו לראות את הפיצוץ.
עוד באותו היום, 22 בינואר 1979, נעלמה צ'יימברס מביירות כלא הייתה. בארץ חיכתה לה קבלת פנים ששמורה לגיבורים. אות המופת הוענק לה. "היא הייתה שם חודשים ארוכים כמעט לגמרי לבד", מספר עכשיו אחד מראשי המוסד בעבר, "והיא זו שהייתה צריכה להחליט מתי ללחוץ על ההדק ולחסל את סלאמה".
איך היא הצליחה לגור בעיר בלי שיחשדו בה?
"בסביבה מרובת איומים נשים נתפסות כפחות מאיימות. זה יתרון גדול. וחוץ מזה, מהניסיון שלי, נשים יודעות להשיג דברים בצורה מתוחכמת הרבה יותר מגברים, וכך היתרון שלהן קופץ עשרות מונים".
בצמרת המוסד היתרון הנשי בולט לאחרונה יותר מאי פעם: לראשונה בתולדות הארגון, שניים מראשי האגפים (הדרגה המקבילה לאלוף בצה"ל) הן נשים. האחת עומדת בראש אגף משאבי אנוש, והשנייה בראש אגף הדרכה. עד כה תמיד הייתה בפיקוד העליון של הארגון רק אישה אחת, אם בכלל. זו ההזדמנות לספר את סיפורן של לוחמות הצללים, נשות המוסד.
מאז הקמתו של המוסד, נשים שירתו בו, השתתפו במבצעים בעורף האויב, טמנו מלכודות דבש ברחבי הגלובוס וסיכנו את חייהן לא פעם. על פי פרסומים זרים, נשים אף היו מעורבות בחיסולים בעשורים האחרונים. די להביט בתמונותיהם של מחסלי מחמוד אל־מבחוח בדובאי ב־2010, פעילות שיוחסה בעולם למוסד, כדי להבין את המקום שיש לנשים במבצעים הנועזים ביותר.
"לאורך 35 שנותיי במוסד, נשים עשו עבודה ברמת הקריטיוּת, ברמת החשיבות וברמת היכולת והווירטואוזיות לא פחות מגברים", אומר תמיר פרדו, ראש המוסד הקודם, בראיון נדיר. "נשים מעולות בתחום הטכנולוגי; יש נשים מבריקות בתחום הסייבר; גם בתחום המודיעיני יש אנליסטיות תותחיות; וגם בתחום המבצעי נשים לא סובלות משום נחיתות. נשים הרי אחראיות לכמה מהמבצעים הגדולים ביותר של הארגון".
איך זה שבמוסד נשים משתלבות בתפקידים מבצעיים בקלות גדולה יותר מאשר בצה"ל?
"בצבא יש המון עבודות שהן קשות פיזית, ואילו בעבודה המבצעית שלנו, מה שיש באמתחתך זה רק מה שיש לך בין האוזניים. לא צריך להרים 60 קילו על הגב. עוד יתרון הוא שלנשים יש חלוקת קשב רבגונית הרבה יותר גדולה, זה כמובן מאוד משמעותי בסוג התפקידים הזה".
עליזה מגן הלוי היא האישה שכיהנה בתפקיד הבכיר ביותר במוסד: מספר 2, המשנה לראש המוסד בתקופת שבתי שביט ודני יתום. "נשים יכולות בקלילות להיות במקומות שגברים צריכים להמציא אלף ואחת סיבות בשביל להיות בהם", היא אומרת השבוע. "לנשים הרבה יותר קל להשתלב בסביבה, מי חושד באישה? ניצלתי את זה מאוד. לדוגמה, בתרגיל אחד היינו צריכים לתצפת על מקום מסוים, ולא הייתה שום נקודת תצפית שהיה אפשר להיות בה בלי לעורר חשד. אז מצאתי חנות קטנה ממול, עם מדרכה מלפנים. שאלתי את המוכר אם אפשר לקבל כיסא ולנוח קצת בחוץ, כי אני תשושה ועם סחרחורת. כשכל העולם וסגנו חיפשו איך לתצפת, אני פשוט התיישבתי על כיסא בניחותא. אני לא חושבת שגבר היה יכול לעשות דבר כזה".
מירלה גל, לוחמת המוסד לשעבר, מדגימה זאת בסיטואציה מהשטח: "אני לא אישה שמזיעה, אבל היו רגעים של הלמות לב. פעם היינו צריכים לבצע משהו באישון לילה בארץ זרה. לפתע התקרבו אלינו אנשים. זה היה יכול להיגמר לא טוב, היינו צריכים לצאת מהסיטואציה באותו רגע. היו לי רק כמה שניות לחשוב. ידעתי את השפה, ומיד התחזינו לחבורה שמדברת על נושאי חולין ועזבנו את המקום בטבעיות, מפטפטים וצוחקים. אם היו שם רק גברים, זה היה מעורר יותר חשד. לפעמים יש יתרון לנשים בעולם כזה, שנתפס יותר גברי".
"אישה, תמיד פחות חושדים בה, יותר רוצים להתחיל איתה", מוסיפה לוחמת מוסד לשעבר. "במבצעים, אם רציתי לגייס מישהו, היה אסור לתת לו תחושה שאני פניתי אליו, אלא שהוא פנה אליי. זה מאוד חשוב, ולי זה היה קל. פעם הייתי צריכה לגייס מישהו באירופה. ידעתי שעומדים לרשותי כמה ימים. כל יום נפגשתי איתו, עמדתי בתור אחריו. בבוקר השני הוא כבר אמר לי 'בוקר טוב' וחייכתי אליו. בבוקר השלישי אמרנו אחד לשני 'בוקר טוב' וסיימנו את המפגש כשהתחושה שלו הייתה שהוא התחיל איתי. עם השנים למדתי להשתמש במראה הנאיבי שלי בארצות היעד. בכל מקום אנשים שאלו איך לעזור לי, כאילו הייתי ילדה קטנה. במיוחד הגברים בעולם הערבי עזרו לי. משהו בדמות השברירית שלי לא יצר חשד".
טראומה לאומית
כניסתן של נשים לשירות מבצעי במוסד לוותה בטראומה לאומית שנחקקה היטב בארגון החשאי: פרשת "העסק הביש". מדובר בלכידתה של רשת סוכנים ישראלים שפעלה במצרים בשנת 1954, במטרה לפוצץ מבנים אמריקאיים ובריטיים, להפליל בכך את המצרים ולגרום לסכסוך ביניהם לבין מעצמות המערב. מרסל ניניו, יהודייה ילידת קהיר שגויסה למבצע, הייתה בין העצורים. היא נחקרה תוך עינויים אכזריים, ניסתה להתאבד ונפצעה קשה. לאחר כמה חודשי החלמה בבית החולים נשפטה ונידונה ל־15 שנות מאסר.
למרות שהפעולה לא מיוחסת למוסד, כשניניו שוחררה והוחזרה לארץ ב־1968, העניק לה ראש המוסד דאז, מאיר עמית, דרגות המקבילות לסגן־אלוף. ניניו עצמה מבקשת כיום לא להתייחס לפרשה. "כשאני נזכרת במה שקרה זה גורם לי לעוגמת נפש גדולה ולוקח לי כמה ימים להירגע", היא מסבירה.
ניניו לא מדברת, אבל ניסיונה הפך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של המוסד, למקום לדאגה. "אני זוכר שכשלוחמת המוסד יעל יצאה ב־73' לביירות וחיה שם במסווה של תסריטאית, מייק הררי (אז מפקד קיסריה, האגף למבצעים מיוחדים במוסד — א"ל) הסתובב כאילו תלו לו משקולת על הצוואר", מספר בכיר במוסד. "יעל פעלה שם לבד, והחומר שהעבירה איפשר את מבצע 'אביב נעורים'".
גם מגן הלוי זוכרת את הדאגה ששררה במוסד, כששלושת בכירי ארגון הטרור ספטמבר השחור חוסלו על ידי אנשי סיירת מטכ"ל, אבל האישה שירתה את יריית הפתיחה במבצע "אביב נעורים" נשארה בשטח האויב. "הסיפור של מרסל ניניו הוא באמת היסטוריה, אבל הוא מלווה את המוסד עד היום, כשיש אישה בחוליה שעובדת בארץ ערבית ויש סכנה שתיתפס", מסבירה מגן הלוי. "יעל הרי נשארה בביירות עוד כמה ימים אחרי שהמבצע הסתיים, באווירה של חשדנות גדולה, וכולנו חרדנו לה, למרות שהיא הייתה קליברית. הרי מה עושה אישה לסוכנת מצוינת? לוחמת מוסד צריכה אישיות חזקה, כושר התחזות, יכולת להתאים את עצמה לנסיבות ויכולת הופעה. יעל הייתה גם יפהפייה. צריך אשכול של תכונות, שהיה לה".
החשש הגדול מנפילת סוכנת בשבי מוכר לאפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, על בשרו. "מניסיוני האישי אני יכול להגיד שהידיעה שיש אפילו אישה אחת בעבודה בארץ אויב היא משא כבד על כל ראש מוסד שחותם על מבצע, אבל לא זכור לי מבצע שפסלתי או שיניתי בצורה קוטבית בגלל שיקול כזה".
20 שנה אחרי ניניו ישבו בכלא שתי לוחמות מוסד, אבל הפעם היה זה בארץ ידידותית יותר, נורווגיה. ב־73' השתתפו סילביה רפאל ומריאן גלדניקוף ב"זעם האל", מבצע שנועד לסגירת חשבון עם מתכנני ומבצעי טבח הספורטאים במינכן. טעות בזיהוי הביאה לחיסולו של אחמד בושיקי, מלצר תמים, בעיירה השלווה לילהאמר, וחברי החוליה נעצרו. לאחר מאסרה נישאה רפאל לסנגורהּ.
שתי נשים, שנחשדו כלוחמות מוסד, נעצרו גם בשנת 1991 בקפריסין, יחד עם חברי חוליה נוספים של אגף קשת, העוסק במעקבים ובהאזנות, בזמן שהחליפו סוללות במכשיר האזנה בבניין אזרחי בניקוסיה.
פרדו סבור שטראומת המאסר של נשים היא מוגזמת: "סף הכאב של אישה גבוה הרבה יותר משל גבר, עובדה, הן עוברות לידה", אומר ראש המוסד לשעבר. "שימו אישה וגבר בתא מעצר. תגידו לגבר, 'אתה רואה את הבחור השחור הזה שכרגע עבר כאן? הוא הולך לדפוק אותך', ולאישה, 'הוא הולך לאנוס אותך' – אני לא בטוח שהגבר לא יפחד יותר. אם יאנסו את הגבר בשבי זה פחות בעייתי מאשר אם יאנסו שם אישה? היו אנשים שהשתמשו בזה כתירוץ מדוע נשים לא יכולות לעשות עבודה מסוימת".
תפקידי פיתוי
את הדלת לשיתופן של נשים בפעולות מבצעיות פתחה לרווחה פרשת אייכמן. ראש המוסד דאז, איסר הראל, החליט לצרף אישה למבצע לכידתו של הפושע הנאצי בארגנטינה ב־1960 והבאתו למשפט בישראל. סוכנת המוסד יהודית נסיהו נבחרה למשימה. אנשי המוסד ששמרו על אייכמן החטוף בדירת מסתור ידעו שהראל שלח אליהם אישה. במקום מאטה הארי ישראלית, הגיעה אליהם אישה דתייה, לראשה שביס לבן ולעיניה משקפי זהב בעלי עדשות עבות.
אבנר אברהם, ראש ענף במוסד לשעבר, שהתמחה בנושא אייכמן ומשמש כיועץ לסרט הוליוודי על המשפט, מספר: "נסיהו הגיעה לארגנטינה כדי לשוות לבית שבו אייכמן הוחזק מראה תמים ולהיראות בנורמליותה. למשל, כל יום בארבע אחר הצהריים היא ישבה מחוץ לבית על כיסא לשתות תה בספל פורצלן כדי שהיא תיראה מערב אירופאית ממוסדת. המראה שלה היה מאוד אנטי־ג'יימס בונדי".
במסגרת תפקידה התחזתה נסיהו לאשתו של אחד הסוכנים. "המשימה שלה הייתה לנהל את משק הבית, לצאת, להיכנס, לעשות קניות", מוסיף אברהם. "היא הייתה מבשלת לאייכמן על פי הוראות הרופא, וניכר עליה שקשה לה לבשל לאדם כזה. היא הייתה אישה מאוד אינטליגנטית ודיברה הולנדית, גרמנית ואנגלית, יצרה קשרים בקלות והשתלבה בשטח".
מגן הלוי בדיוק התחילה אז את הקריירה שלה במוסד. "הייתי ילדה בת 22־23. כתבתי דוחות במסגרת תפקיד שעשיתי, ואיסר הראל קרא אותם ואמר: 'תביאו לי את הילדה'".
המוסד בזמן הראל היה שוביניסטי?
"אני לא יכולה להעיד, הייתי צעירה מדי. אבל עם כל אווירת השוביניזם שהייתה אז, נפתחה לי הדלת".
הראל היה זה שהחליט לאחר שנתיים לשבץ את נסיהו ואת מגן הלוי במבצע מדובר נוסף: איתורו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שנחטף והוסתר באירופה ובארה"ב לאחר שסבו החרדי סירב להחזירו להוריו החילונים. נסיהו נשלחה לחדור לקהילת סאטמר באנטוורפן, "והיא נכנסה לשם באצטלה של אישה דתייה ומסכנה שמחפשת שידוך", מספר אברהם. "הם לא ידעו שהיא יודעת הרבה שפות, אז היא הייתה עומדת במטבח ומקשיבה. היא קלטה שהוא הועבר מבלגיה לארה"ב, ומבחינה מסוימת היא גיבורת המבצע".
מגן הלוי הייתה הסוכנת שדובבה את הגיורת רות בן דוד, מי שהבריחה את שוחמכר מהארץ. "היינו יחד באותו חדר בבית ששכרו אז במיוחד", היא מספרת. "מכיוון שרות דתייה, כשגבר תיחקר אותה, בחדר הייתה צריכה להיות נוכחת אישה. אני מוניתי רק לשמור עליה, אבל כיוון שהיינו צמודות, שוחחנו. היא הייתה אישה מתוחכמת. לא הוצאתי ממנה מי יודע מה, לא צריך להגזים, הכל אגדות", היא מצטנעת.
לא פעם שימשו נשות המוסד בתפקידים של פיתוי או של "הרגעת השטח". סמוך למלחמת יום הכיפורים, למשל, נדרשה סוכנת של המוסד להרגיע דווקא עמית שלה: הסוכן ב', שנכנס למצרים בסיפור כיסוי. במוסד שלחו לוחמת שהתחתנה איתו בנישואים פיקטיביים, עברה להתגורר עימו בקהיר וסייעה לו במשימתו.
מבצע הפיתוי המפורסם ביותר של המוסד אירע ב־1986, כששריל בנטוב הידועה בכינויה סינדי הצליחה לפתות את מרגל האטום מרדכי ואנונו לטוס עימה לרומא, ומשם נחטף ארצה והועמד לדין. סימה שיין, לשעבר ראשת חטיבת המחקר במוסד, שהדליקה משואה כנציגת הארגון ביום העצמאות ב־2015, לא רואה פסול מוסרי בשימוש בנשים בתפקידי פיתוי: "בכל הפעילות המודיעינית יש הרבה היבטים שהם הרבה פחות מוסריים מפיתוי. למשל, לגרום למישהו לבגוד במדינה שלו, האם זה מוסרי? אבל זה חלק מהעבודה. זה כמו שתשאלו, האם כדי להתפרסם ולעשות כסף צריך להתפשט ולהיות דוגמנית עירום?"
ומה התשובה?
"אני מניחה שכמו בהרבה דברים, יש כאלה שיגידו שכן ויעשו את זה, ויש כאלה שיגידו לא. אני לא הייתי לוחמת ולכן מעולם לא עמדתי בדילמה כזאת".
מגן הלוי פסקנית יותר: "ודאי שפיתוי הוא מוסרי. זה מה שנקרא 'המטרה מקדשת את האמצעים'. הסוכנת לא מפתה מישהו כדי לפתח רומן, אלא כדי להגיע לאיזה מצב שיהיה אפשר לנהל אותו, להרחיק אותו".
מהסרטים נראה שסוכני המוסד לא מפסיקים להרוג.
"המקרים שבהם המוסד מחסל בן אדם הם נדירים".
והמקרים שבהם נשים צריכות להיכנס למיטה עם גברים?
"פחות נדירים, אבל הם לגמרי מותנים בזה שהן מסכימות".
את התבקשת לפתות?
"לא, אני לא הייתי טיפוס מפתה בכלל".
שלחת נשים למשימה כזו?
"אני לא, אבל אני יודעת שזה קיים. גם זה לא קורה לעיתים תכופות".
שנתיים קודם לסינדי של ואנונו, ב־84'־85', במבצע משה שבמסגרתו הועלו ארצה יהודי אתיופיה, התחזתה סוכנת המוסד יולה לאשת עסקים אירופאית ויצרה קשרים עם איש עסקים סודני. יולה ניהלה "כפר נופש" שאליו היו מגיעות קבוצות של יהודים. הם יצאו ממנו בסירות דיג לספינת חיל הים שחיכתה להם בלב ים, ומשם הגיעו למטוסי הרקולס שהמריאו לארץ מנקודת מסתור. "עם אישה האובייקט (מטרה – א"ש) מרגיש פחות מאוים", אומר סגן ראש המוסד בעבר, רם בן ברק. "הוא חושב שהיא מעוניינת בו בגלל שהוא נראה טוב, שהוא שרמנטי. גבר אף פעם לא יחשוב שלמישהי שאומרת לו, 'אתה כל כך מוצלח', יש מטרה נסתרת. אם ייגש בחור לאובייקט, הוא יירתע. תיגש בחורה, הוא ייפתח. זה כל כך טריוויאלי שלפעמים אתה לא מבין איך הם נופלים בקלות".
איזו דמות נשית תצליח יותר להפיל אותם – דמות הספרנית או וונדר־וומן?
"שילוב. כדי להצליח, סוכנת מוסד צריכה להיות הכי רחוקה מהתדמית שיש על סוכני מוסד. כשהיא ניגשת לפעילות היא צריכה שהסביבה לא תחשוד בה".
אם הייתי נכנס לחדר מלא בלוחמות מוסד, הייתי מוצא שרובן יפות?
(שותק ואחר כך צוחק) "כן, אבל זה לא תנאי מן הסתם".
איכשהו זה יוצא ככה.
"איכשהו".
גורם בכיר מאוד לשעבר במוסד מספר: "יום אחד הגיעה אליי אינפורמציה שיש לאגף שלי מועמדת טובה מאוד, מישהי עם ציונים מאוד גבוהים. 'אבל יש בעיה אחת', אמרו, 'היא יפה מדי'. אני חייב להודות שזו מגבלה. בארגון אנחנו לא רוצים אחת שכשהיא תלך ברחוב כולם יסובבו ראשים, ופה דובר במישהי שהייתה דוגמנית. מכל מקום, קבענו פגישה בבית קפה ובאה הגברת. היא הייתה לבושה צנוע, מסורקת שמרני, בכלל לא כמו דוגמנית מפורכסת, אם כי מאוד־מאוד יפה. דיברנו, התרשמתי והחלטתי לקדם את זה. אבל תהליך הגיוס מאוד איטי, ובינתיים היא החליטה לא להצטרף. ואז התקשרה אליי עליזה מגן (אז המשנה – א"ל) ואמרה: 'היא קרובת משפחה שלי ולא התערבתי, אבל עכשיו, כשהסיפור הסתיים, אני רוצה שתדע שאני מאוד מעריכה את זה שלא פסלת אותה בשל יופייה'".
אילו נשים מחפשים במוסד?
"הנטייה היא לבחור באנשים שיכולים להיטמע בסביבה ולא למשוך תשומת לב. כשיש אישה מאוד יפה, הרבה פעמים דואגים שהיא תצא לאירוע לא במיטבה. אגב, מתברר שכדי לפתות גבר את לא צריכה להיות מרילין מונרו. כל הנשים הבכירות שהיו לוחמות היו נאות, אבל לא היו יפות בסגנון של מלכת יופי. זה לא גרע מהיותן נשים אטרקטיביות ומעניינות".
הדימוי הפאם פטאלי של לוחמות המוסד מרגיז את מירלה גל. "זה לא נכון ופיתוי זה לא תפקידן של נשים במוסד", היא אומרת. "זה מאוד נדיר. בסרטי ג'יימס בונד כולם יפים וזוהרים מכף רגל ועד ראש, אבל אצלנו היופי הוא דווקא שאנחנו אנשים לא בולטים, היכולת שלנו להיבלע בשטח. עד היום חברות צוחקות על הגרדרובה שלי שהיא כולה צבעי דיכאון — שחור, אפור ולפעמים גם כחול".
בגלל החתונה
גל, לימים מנכ"לית משרד הקליטה ומנכ"לית ויצו, הצטרפה למוסד בסוף שנות ה־70 והביאה איתה את חברתה מילדות, ציפי לבני, לימים שרת החוץ ומועמדת לראשות הממשלה. לבני התגייסה בתחילה לאגף מחקר במוסד ב־80', אחרי שירותה הצבאי. במקביל למדה משפטים באוניברסיטת בר־אילן. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, אירופה הייתה מעוז של טרוריסטים, והוצע ללבני לצאת לשם לשנה מטעם המוסד. היא הפסיקה את הלימודים, עברה קורס מבצעי קצר ויצאה לאירופה, שם חיה בדירה שהייתה בעצם מקום מפגש ומסתור והייתה מנותקת מהמשפחה, מהחברים ומהכל בעצם.
"אלה חיים אחרים", מספרת לבני. "זאת שנה של להיות לבד, להסתיר איפה את גרה, לוודא שלא עוקבים אחרייך, לספר סיפורים על מה את עושה ולהסתיר מה את עושה שם באמת. אבא שלי היה חבר כנסת והגיע לשטרסבורג עם משלחת, ונתנו לי אישור מיוחד לנסוע לפגוש אותו. בצד השמחה להיפגש ולדבר סוף־סוף — עד אז רק העבירו עבורנו מכתבים — היה לו קשה כשהוא היה צריך לספר לח"כים האחרים את סיפור הכיסוי שלי. הוא היה מאוד גאה שהבת שלו לומדת משפטים ומשרתת במוסד, ופתאום, אוי לבושה, הוא צריך לומר שעזבתי את הלימודים באמצע ואני סתם מסתובבת באירופה ולומדת צרפתית, דבר שהיה ממש לא מקובל באותם ימים".
פחדת?
"לא הייתה תחושה של פחד, הייתה תחושה של בדידות. הייתי לבד לגמרי, אף אחד בסביבה לא ידע מה אני עושה שם באמת או איך ליצור איתי קשר, ושיחקתי את התפקיד".
כשחזרה לארץ עברו היא וגל קורס מבצעי ארוך. "למרות שבצבא הייתי קצינה, נשים לא היו אז לוחמות, ובמוסד פתאום הרגשתי שהגעתי למקום שבו נפתחים מקומות גם לנשים", מספרת לבני. "הגברים בקורס היו כולם לוחמים בצה"ל, סיירת מטכ"ל וטיס, ההכשרה הייתה אחידה לכולנו, ונשים יכלו לא רק להיות סיפור הכיסוי במבצע, אלא לבצע אותו ממש. היה בזה חידוש עצום".
ובכל זאת בחרת לעזוב בסוף הקורס.
"אני נשאבתי למוסד ולקורס. באיזשהו שלב כבר לא הגעתי לאוניברסיטה, רק הלכתי להיבחן. זה היה אינטנסיבי. לא הייתי בכיוון של להתחתן, אבל החיים מזמנים הפתעות. הכרתי את נפתלי, ובתוך חודשיים החלטנו להתחתן. היה קטע חודש אחרי שהכרתי את נפתלי", היא מספרת בחיוך. "אמרתי לו שאני לומדת משפטים ועובדת במשרד הביטחון, ובקורס הרי היינו עושים גם תרגילים בלילות בתל־אביב. יום אחד חבר שלו אמר לו, 'תשמע, ראיתי את החברה החדשה שלך מסתובבת עם כמה גברים'. לכי תבני מערכת יחסים ככה.
"בסיום הקורס כבר עמדתי לפני החתונה ונדרשתי לחתום על התחייבויות ביחס לשירות בשנים הבאות. דובר על תפקיד שלא היה ברור אם יהיה אפשר לקיים איתו גם חיי משפחה. במוסד אמרו לי, 'תחתמי ומקסימום, אם תיכנסי להיריון, תוכלי לעזוב, אף אחד לא יבוא אלייך בטענות'. אמרתי שאני חותמת על התחייבויות לכמה שנים קדימה רק אם אני בטוחה שאני מקיימת אותן. עזבתי אחרי ארבע שנים עם המלצה חמה לחזור מתי שאני רוצה", אומרת לבני ומוסיפה, "כל פעם שעוצרים איזה פוליטיקאי, אני חושבת שאני כנראה הפוליטיקאית היחידה שהייתה לילה במעצר כחלק מתרגיל בקורס מבצעי במוסד ולא בגלל שחיתות".
באותה דילמה בדיוק הייתה גם גל, אבל היא בחרה להישאר במוסד, ובמהלך 20 השנים הבאות שימשה בתפקידים מבצעיים ביחידות שטח מובחרות. "בתום ההכשרה הייתי אמורה לצאת לשליחות, ואמרתי שאני מתחתנת", מספרת גל. "לא היה קל להם לשמוע את זה – אני מקווה שהמערכת התקדמה מאז. הייתי הראשונה שיצאה כנשואה לתפקיד ביחידה הספציפית הזו, ובמוסד לא לחלוטין ידעו איך לאכול את זה. לשליחות השנייה שלי, כעבור כמה שנים, כבר יצאתי נשואה ועם ילדים, וגם את זה לא היה למערכת קל לעכל.
"ודאי שאז אבל גם היום, אנחנו עדיין חיים בעולם שבו די ברור שהאישה הולכת אחרי הגבר, אבל לא כל כך ברור שגם הגבר הולך אחרי האישה. אני נשואה לעורך דין, וזו הייתה החלטה לא פשוטה מבחינת המשפחה. במידה מסוימת פרצתי דרך, כי אחריי יצאו לאותו תפקיד נשים נשואות. אבל לחיים האלו יש מחירים שלא כל אישה מוכנה לשלם, ולא כל אחד היה מוכן לעשות את מה שבעלי עשה. יכול להיות שהיה צריך להשקיע יותר עבודה בבני הזוג, להקשיב להם, להבין את הצרכים והבעיות שלהם, וכמובן להשקיע יותר בנשים עצמן, בהעצמה שלהן וביכולת שלהן להתמודד במציאות הסבוכה שבין הבית לעבודה".
המפקדת של לבני וגל בקורס הייתה ר' המיתולוגית, שהתקדמה מתפקידים של לוחמת ומפקדת חוליה לתפקידי ראש אגף ההדרכה, ראש אגף הלוגיסטיקה, קצינת ביטחון ראשית וראש אגף ביקורת. היא הייתה האישה הראשונה בתולדות המוסד שכיהנה בשני התפקידים האחרונים. "אם ציפי הייתה נשארת אצלנו, היא הייתה ראש אגף ולמעלה מזה", אומרת ר' כיום. "אני אומרת את זה באחריות מלאה, היא הייתה חניכה שלי". ר', מגן הלוי, יעל ורבות אחרות ויתרו על אמהות בשביל המוסד. "אם נשים שעומדות בצומת שלבני ומירלה עמדו בו היו שואלות אותי מה לעשות, הייתי אומרת להן היום: 'אל תוותרו, לא על התפקיד ולא על ילדים'", אומרת מגן הלוי.
"במהלך הפעילות שלי, לא נתתי לקשרים אינטימיים עם גברים כל סיכוי להתפתח", הודתה יעל בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני קצת יותר משנתיים. "אחרי מבצע 'אביב נעורים' התאהבתי בגבר שהכרתי בבריסל, ולא העליתי על דל מחשבתי להתקדם בקשר ללא עצתו של מייק הררי. החיים הפרטיים שלנו והחיים במוסד היו שלובים זה בזה. הפגשתי את מייק איתו. מייק אישר ואמר לי, לכי בעקבות אהבתך, ואני הלכתי, אבל מהר מאוד פרמתי גם את הקשר הזה. הרגשתי שזה מפריע, לא מסתדר".
אפשר לעשות את התפקיד שמילאת במוסד עם בעל וילדים?
"אני לא יכולתי. את בעלי הכרתי רק כשהייתי על סף פרישה מהמוסד, וזה לא מקרי שהתקשרתי איתו רק לאחר סיום תפקידי כלוחמת. רק אז נתתי לעצמי. זה היה כבר מאוחר מדי לילדים, אבל השנים האלו העניקו לחיים שלי משמעות גדולה".
פרדו לא מתכחש לבעייתיות שבשילוב אמהות עם קריירה במוסד. "על רצפת הייצור האחוזים של הנשים מאוד גדולים, אבל ככל שמתקדמים בדרגות, הם הולכים ויורדים באופן דרמטי", הוא אומר. "נשים בוחרות לממש את עצמן במוסד בעיקר עד גיל מסוים, שבו הן מחליטות להגדיל את המשפחה. ההחלטה לגדל ילדים וההחלטה להמשיך לעשות עבודות מבצעיות לא תמיד הולכות יחד. נוצר כאן קונפליקט. יש נשים ששילמו מחיר מאוד יקר, קרייריסטיות שהחליטו שהן לא מביאות ילדים, אבל הן נדירות. בכלל, נשים עובדות בהרבה מקרים בכמה מפלסים והרבה יותר קשה מגברים".
למה אתה מתכוון?
"העולם לצערי עדיין לא שוויוני. גם אישה שהחליטה לעבוד במטה, בעבודה שאיננה מבצעית, עובדת בעצם בכמה משרות, ואחרי העבודה במשרד יש לפניה מטלות נוספות רבות, שגברים פחות לוקחים עליהן אחריות. כך שהסיבה שפחות נשים מתקדמות במוסד היא לא בעיה ארגונית בעיניי, אלא במידה רבה בחירה שלהן ותוצאה של הנסיבות. עד דרגה מקבילה לסגן־אלוף נשים רצות על המסלול, אבל אז, כשהן מחליטות להקים משפחה, הן אומרות, נתתי עשר שנים, עכשיו אני רוצה ללכת לקריירה שבה אתפתח ואוכל לשלב אותה עם המשפחה. יש כאן מצב שהמערכת לא הצליחה להתמודד איתו כמו שצריך. יכול להיות שיש לנשים טענות, יכול להיות שניתן היה לאמץ מודלים אחרים, אבל אחרי הכל, הבחירה היא אצלן. היעדר הקורלציה במספר הנשים שמתפתחות במוסד לעומת גברים במוסד קשור קודם כל להחלטות שלהן. בתקופה הראשונה של המבצעיוּת, נשים, כמו הגברים, עובדות מסביב לשעון. לימים, בתפקידים מאוד בכירים, אם הן מגיעות אליהם, הילדים שלהן כבר גדלו. הבעיה היא בשלב הביניים, ושם הנשירה הגדולה".
לעזאזל הסטיגמות
ולמרות זאת, אומרים במוסד, הארגון נחוש לגייס לשורותיו נשים ולקדם אותן. לא מכבר פירסם המוסד מודעה בזו הלשון: "דרושות נשים בעלות עוצמה". תפיסת היתרון הנשי הלכה והתחזקה בעקבות תרגיל שנערך בארגון בעבר. "נתנו לקבוצה של נשים ולקבוצה של גברים פעילות מסוימת, ואז זרקנו חזיז לתוך כל קבוצה ועקבנו אחרי ההתארגנות שלה", מספר בכיר במוסד. "הנשים לא תיפקדו פחות טוב. להפך, הגברים היו יותר נוקשים. הייתה להם הצתה מאוחרת".
לפרדו יש דוגמה מהשטח. "מפקד עם 15 שנות ניסיון ולוחמת בת 23־22 עבדו כצוות נקודתי באיזו משימה", הוא מספר. "זו הייתה פעולה מאוד מורכבת שדרשה לשנן המון תהליכים טכניים, והיה ברור לגמרי שהוא המפקד, לו היו ניסיון והשכלה מקצועית, ולה לא. לפני הביצוע אמר לי הבחור: 'שהיא תפקד עליי, היא פחות לחוצה ממני, היא תעשה את זה יותר טוב'. והיא באמת הייתה קרת רוח בצורה בלתי רגילה. היא עשתה את זה על הצד הטוב ביותר, והוא היה העוזר שלה".
גם בן ברק היה עד להצטיינות נשית, כולל מקרים שבהם נופצו סטיגמות על כישורים נשיים וגבריים. "אתה שולח חוליה לקורס נהיגה מבצעית, וכמעט ב־70 אחוז מהמקרים הנשים זוכות לציונים היותר גבוהים", הוא אומר. "הן רק פחות שוויצריות ויותר שקולות, אז אתה לא שומע על זה אחר כך. נשים גם יודעות להפעיל מניפולציות מהיום שהן נולדות, לכן בבסיס הן מתאימות מאוד למוסד".
על פי פרסומים זרים, בעשורים האחרונים חוסלו מחבלים. כעת נטען שבחלק מהמקרים פעלו גם נשים. פרדו: "הסטריאוטיפ כל כך לא נכון. אישה יודעת לנווט לא פחות טוב מגבר. ככלל, מי שיש לו כישורים יותר טובים יבצע טוב יותר את המשימה. לשמחתי הרבה, 99.9 אחוז מהדברים לא מתפרסמים, אבל נשים וגברים ביצעו את אותה עבודה".
אפרים הלוי, ראש המוסד בעבר, מוסיף: "אני יכול לדבר על מבצע אחד שלא אפרט, שביצעו גברים ונשים ביחד. בשלב מסוים היה צורך באדם אחד שיעשה את המעשה המכריע, כדי שהמבצע יסתיים בתוצאה חיובית. האדם הזה היה אישה. המבצע הסתיים אלפי קילומטרים מפה. הוא היה מאוד מסובך, וההצלחה או הכישלון בו הונחו על כתפיה של אישה אחת. היא זאת שהביאה את התוצאה, תוצאה בעלת משמעות אסטרטגית למדינת ישראל".
כשעוזי ארד נכנס לתפקיד ראש אגף מחקר במוסד, הוא החליט לדבריו להרחיב את מאגרי כוח האדם לתחומים נוספים ולגייס יותר נשים. "אם פעם חשבו שהענף צריך אנשים עם התמחות אזורית, אני אמרתי שאפשר להביא גם אנשים מכלכלה, ממשפטים ובמיוחד מהיסטוריה", הוא מסביר. "יש קווי דמיון בין מחקר היסטורי למחקר מודיעיני, רק שההיסטוריה עוסקת באי־הוודאות של העבר, והמודיעין עוסק באי־הוודאות של ההווה והעתיד. החלטתי לגייס יותר נשים. כיעד, רציתי להגיע להתפלגות של חצי־חצי, לדעתי הגעתי לשליש. זה היה צעד שהוכיח את עצמו.
"אני זוכר שבאיזשהו שלב הייתה לי מועמדת שהייתה היסטוריונית מעולה. היכולת האנליטית שלה הייתה גבוהה, אבל היא לא הכירה את המזרח התיכון. הייתה לי דילמה, האם לקחת אותה ולקוות שהיא תשלים את ההתמצאות באזור או לוותר עליה? החלטתי לעשות את הדבר הכי נועז: זרקתי אותה למים הכי עמוקים. הצבתי אותה בדסק הכי קשה שהיה לנו וכעבור שנתיים היא הייתה 'המוח' שם. אין לי ספק שכשמדובר במחקר מודיעיני, הזכויות האינטלקטואליות של נשים וגברים הן אותן זכויות".
בתקופתם של תמיר פרדו ורם בן ברק באגף קשת, חלה קפיצת מדרגה נוספת בנוכחות הנשית. אם עד אז היו מגיעות לקורסים השונים של המוסד כ־20 אחוז נשים, לקראת סוף שנות ה־90, כ־40 אחוז ממסיימי הקורס היו נשים. "כולנו התבגרנו מבחינת התפיסות והסטיגמות שהיינו שבויים בהן לפני 30 ו־40 שנה", מודה בן ברק. "אם פעם חשבנו שלוחמת במוסד היא בת לוויה כזאת שרק נותנת את הרקע ואת הנינוחות של הביצוע, הבנו שבעצם נשים יכולות לעשות הכל וקצת יותר טוב".
למה דווקא בקשת? ההיגיון אומר שבצומת, שם מגייסים סוכנים, יהיה לנשים יתרון יחסי גדול יותר, לא?
"מבחינת ההיגיון זה נכון, אבל הבעיה היא שעיקר האוכלוסייה שמולה אנחנו עובדים לא יכולה לעבוד מול נשים מבחינה תפיסתית. רובם לא עברו את השינוי שאנחנו עברנו. קשה מאוד לאישה לתפקד ולדבר עם גברים בצד ההוא. בקשת, הכל זה מבצעים מיוחדים, אין את הבעיה הזאת".
באחד המבצעים המיוחדים, מספר בן ברק, הצילה אותו אחת הלוחמות. "באיזושהי סיטואציה היינו צריכים לעשות פעילות מורכבת ועדינה מאוד. שמענו אנשים מתקרבים אלינו אבל באותו שלב לא היה אפשר לסגת, היינו חייבים להמשיך עוד עשר שניות. זו דוגמה למשהו שאם אתה מפספס אותו רק בכמה שניות, אתה יכול להיכנס לברוך רציני. אני ביצעתי את הפעולה ונטפתי זיעה. היא עמדה לידי, אמרה לי, 'הכל בסדר', הוציאה ממחטה מהכיס וניגבה לי את המצח. קור הרוח שלה הקרין עליי. הספקנו לסיים את המשימה לפני שאנשים הגיעו. בזכותה ביצעתי את המשימה".
מי בראש
אך למרות ההכרה ההולכת וגוברת בחשיבות של הנשים לארגון, כשדני יתום עזב את תפקיד ראש המוסד ב־1998, שמה של מגן הלוי, אז המשנה לראש המוסד, לא עלה כמועמדת להחליפו. אפילו לא בשיחות המסדרון. "אני גם לא חתרתי לכך בשלב הזה, מבחינתי זה היה כבר לקראת סוף הדרך", אומרת מגן הלוי. "זה לא עלה על הפרק, לא אצלי ולא אצלם. סביר להניח שאם היה שם גבר במקומי, זה כן היה עולה".
את חושבת שיכול להיות שאישה תהיה פעם ראשת המוסד?
"הסיכוי, נראה לי, לא גבוה, כי יש מעט נשים שעושות את הדרך הנכונה. בשביל לעשות קריירה צריך לעבור את התחום המבצעי, ובשביל זה אישה צריכה להקריב הרבה. זה לא פשוט. משפחה, ילדים, לא הולכים עם קריירה".
יתום אופטימי יותר ומביא סימוכין מחו"ל. "אני לא רואה סיבה למה לא תעמוד אישה בראש המוסד", הוא מוחה. "זאת אפשרות לא בלתי סבירה. הרי כראש ה־MI5, המקבילה הבריטית לשב"כ, כיהנה אישה. כל המערכות הצבאיות והארגונים האלה, הגבריים באופיים, הולכים ונפתחים, והמוסד היה תמיד המוביל בתחום הזה".
ופרדו מוסיף: "אם אישה תרצה, היא תהיה ראש המוסד. זה תלוי בהן".
שליחות משנית / הדרך למהפכה מגדרית במוסד עוד ארוכה
רונן ברגמן
לא מכבר פנה המוסד לפלונית והציע לה לגשת למיונים לתפקיד לוחמת יעד. בארגון האמינו כי למרות שהיא נראית כאילו יצאה מסרטי ריגול, חיסרון במקרה זה, יש לה סט תכונות ויכולות שמתאימות לתפקיד של שליחה חשאית למקומות שבהם לכישלון יש בדרך כלל משמעות אחת: עינויים ומוות. תוך כדי כך פגש בעלה בבכיר בקהילת המודיעין שהיה מודע למתרחש. הבכיר שאל את הבעל: "אולי אני אדאג שיעשו לך טובה ולה טובה ולחיי המשפחה שלכם טובה – ולא יקבלו אותה למוסד?" לאחר התלבטות היא ויתרה על המיונים וההכשרה. לו היה מדובר במועמד גבר, ספק אם היו טורחים לשאול את אשתו. מתברר שגם על סף 2018 יש מי שמתקשים לחמוק מהציפיות המגדריות המקובלות באשר, למשל, ליכולתן של נשים להיעדר תקופות ארוכות מהבית. דווקא המוסד שילב נשים בתפקידים מבצעיים, כשבצה"ל הרעיון הזה נראה עדיין כמו פנטזיה ואליס מילר לא נולדה. קשת וקיסריה היו מהיחידות הראשונות ששלחו נשים למסוכנות שבמשי־ מות. "היכולת להציג חוליה המורכבת משני המינים מוסיפה לסיפור הכיסוי ומורידה את החשדנות כלפינו", אמר אחד מבכירי קיסריה. עם זאת, דווקא משום כך, בחלק גדול מהמקרים מילאו הנשים שבחוליות את המשימות החשובות פחות, של בנות לוויה. הדברים נותרו כך שנים, למרות שבשורת מקרים הוכח שנשים אמיצות לא פחות מגברים ובעלות כישורים טכניים וחלוקת קשב טובים הרבה יותר. במיתולוגיה של קיסריה זכור במיוחד מקרה שבו מייק ההרי בחר אישה להפעיל מטען נפץ אדיר, לאחר שהוכיחה תזמון טוב יותר. הררי גם שלח לוחמות ליעד לבד. כך, למשל, סילביה רפאל נכנסה למדינות אויב ופעלה בהן לבד. אבל כל זה לא היתרגם לרוב להתקדמות בשרשרת הפיקוד, ומי שהתקדמו לא היו בדרך כלל נשות המבצעים. עליזה מגן הלוי, שהייתה ראש שלוחה של אגף צומת להפעלת סוכנים, היא החריג, לא הכלל. למעשה, גם היום, כשנשים נוטלות חלק שווה בפעילות חוליות קשת, רובן יסיימו את הקריירה המבצעית — ובמקרים רבים, גם את הקריירה במוסד — עד גיל 26 ־ 28 . אז יעברו למקום אחר שבו יוכלו לקיים חיי משפחה נוחים. למרות הצעדים שעשו שני ראשי המוסד האחרונים – תמיר פרדו, שמינה ראשת אגף, ויוסי כהן, שמינה עוד אחת וקידם כמה נשים לתפקידי ראשי חטיבות, יחידות ומנגנונים – הדרך למהפכה מגדרית בארגון שעוסק בנושאים הנתפסים כגבריים עדיין ארוכה. זו לא האשמה; ככה זה.
