האחיות שלי
המטרה: לבקר בשבעה של אמא של חברה ° האמצעי: חברה אחרת ° בקרוב אגיע רחוק
רן מתקשר כשאני ברכבת, בדיוק בדקה שבה אני נאבקת להרכיב מכסה פלסטיק על כוס קפה הפוך. "הלו", אני נוהמת לתוך המסך, מקללת את היצרן של המכסים המנובזים האלו שמשום מה עדיין לא קלט שהמטרה היחידה של מכסה זה אשכרה להצליח להתלבש על שפת הכוס. "נועה התקשרה", הוא אומר ישר, בלי הקדמה מיותרת. "הופה", אני אומרת לו, "קול מהעבר".
האמת היא שניסיתי ליצור קשר עם נועה לפני חצי שנה בערך. נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי את החשבון שלה. קודם כל וידאתי שזו נועה הנכונה, אי־אפשר לטעות בעיני הדיווה הכהות והמצועפות האלו עם נקודת החן הקטנה ליד זאת השמאלית, ואז השארתי לה הודעה. אני לא כל כך זוכרת מה כתבתי לה שם, אבל אני די משוכנעת שזו הייתה הודעה משתפכת. משהו כמו, "אני אסירת תודה על זה שדווקא את היית חברת הילדות שלי. שתדעי לך שרק היום, אחרי 20 ומשהו שנים, אני מבינה כמה שהיית בן אדם מדהים וחברה טובה באמת". בתגובה, נועה עשתה בדיוק את מה שהייתם מצפים מבן אדם שאהב אותך בעדינות, בנדיבות ובהומור במשך כל שנות הילדות והנערות שלך ואפילו טיפה אחרי הצבא. היא קראה את ההודעה ולא ענתה לי.
לכן זה מפתיע לשמוע מרן שנועה פתאום מתקשרת. "אהה", אני חושבת, "עכשיו תורך להרגיש קצת געגוע. מה קרה, דצמבר, קצת קרה וגשם בלילות אז נשברים?" אני כבר מתכננת בקפידה את האין־תגובה שלי. זה יהיה כמו סוג של משחק, אגיד לרן שיגיד לה שאני בעבודה ואז אתפייד לי לערבות השכחתי. "מאמי", הקול של רן נשמע שונה, רך יותר, "חוה, אמא של אלונה, נפטרה. נועה התקשרה כדי להציע לך לבוא איתה לשבעה בחיפה".
התגובה שלי כל כך מפתיעה שלשנייה אני לא מאמינה שזה קורה לי. אני בוכה. בוכה ישר. בלי שום הכנות ושום תכנונים. בכי אמיתי היישר מהקרקעות הכי לא מעובדות בלמטה של הנפש שלי, בכי שלא ביקש רשות מאף אחד לפני שהוא פרץ לבסיס של עיניי. אני יושבת בקרון ומתייפחת על חוה ז"ל לתוך האייפון שלי שעדיין פתוח על רן, בעוד החיילת הקולית משמאלי בוהה בי בחשד גלוי. כבר היה עדיף מבחינתה שאקלף פה קלמנטינה. "אני לא מאמינה שהיא איננה", אני מצליחה לומר. "אהבתי אותה, ממש אהבתי אותה". "ברור שאהבת אותה", אומר רן. הוא נדיב מספיק כדי לא להוסיף, "אבל איך אהבת אותה אם לא הזכרת אותה במילה אי פעם? איך זה יכול להיות שאת בוכה ככה על אישה שלא דיברת עליה איתי מרוב שהיא הייתה משמעותית?"
לא דיברתי או ראיתי את חוה מאז שנות ה־90 המוקדמות, אז, כשהייתה האמא האהובה והכריזמטית מאוד של החברה הכי טובה שלי. מה שלא מסביר את מה שקורה עכשיו. אני יושבת בקרון, בוהה בשדות שחולפים לי בחלון וזוכרת את חוה ז"ל טוב, מדויק, ברור, כאילו רק עכשיו עזבתי עם ילקוט על הגב את הבית שלה. "להתראות", היא עומדת בפתח ומנופפת, עיניה הירוקות והמלוכסנות, עיניים שתמיד חשבתי שהן בול כמו של סקרלט אוהרה, מתנוצצות במין שובבות מסתורית כזו. "ביי", אני הקטנה אומרת בחזרה, ואני ממש יכולה להרגיש בגוף שלי עכשיו את הצער לעזוב את הבית שלה. כי הבית של חוה הוא בית החלומות שלי, המקום שבו אני יכולה להיות אני, מגלומנית ומלאת דמיונות ורומנטיקנית בדיוק כמו שאני, בלי שאף אחד יגיד לי ללכת לקפל גרביים או לעזור לערוך את השולחן או ינזוף בי: "מה זה השטויות האלו שאנחנו היינו משפחת אצולה? מי הכניס לך לראש שהיו לנו גביעי יין מבדולח בקרה אמיתי, שוב סבתא שלך?"
חוה הייתה דרימרית, חולמת, אישה קטנה ושמחה עם עיניים ירוקות שלא הייתה קוראת לבעל שלה בשם שלו בלי להוסיף "נכון שהוא חתיך?" כשהיא הייתה חולפת ברחובות הכרמל, לבושה בשיק כל כך זר לאזור, עיניה הירוקות המושלמות מחזירות נצנוץ לטבעת הספיר שלה, היו כמה גברות בקפה שהרימו גבה מסודרת ותהו מאיפה עוז הרוח שלה לא להתבגר ולקבל את המציאות בסטואיות, כמו שמצופה מחיפאי.
בלילה אני כמובן מתחרטת על שהסכמתי לבוא. ולא סתם מתחרטת, אלא שוכבת במיטה בסוג של התקף חרדה כשאני מדמיינת את המפגש עם נועה. "שעה ורבע ביחד במכונית אחת", אני אומרת לרן, "ומה אם היא עדיין כועסת עליי?" "רגע, רגע", רן אומר, "מה זאת אומרת עדיין כועסת עלייך? את אמרת שלא קרה ביניכן כלום. אמרת שנפרדתן באמצע הטיול שעשיתן ביחד במזרח, סתם כי רציתן קצת אוויר, לא כי רבתן או משהו". "נכון", אני אומרת לו כמו העדה הגרועה שאני, "כנראה זה מה שקרה, נפרדנו בצורה טבעית, אני עדיין אוהבת אותה". "אז למה את משוכנעת שעשית לה משהו רע?" רן אומר. "ככה", אני אומרת לו ומסתובבת לצד השני.
"איזה כיף, היא נשארה נועה", אני חושבת כשהיא קופצת מהמכונית שלה, יפה ושחומה וסייחית וארוכת רגליים, ממש כמו שהייתה בגיל 22. אז נכון, פה ושם צץ קמט זניח, אבל זה לא שאני נראית כמו לוח שיש איטלקי מוצק באור הניאון החמור של החניון שלנו. ועדיין, אני באימה טהורה מהמפגש, ועוד יותר מהרגע שבו רן ילך ואני ונועה ניכנס לחלל המכונית ונצטרך לבחון מה נשאר מהאינטימיות החמימה ששרתה פעם בינינו.
אבל הנסיעה עוברת נפלא, כל כך נפלא שבאיזשהו שלב, ליד חדרה, עולות לי דמעות של "תודה אלוהים" בעיניים. איך זה יכול להיות שכל כך נעים לי עם נועה, כל כך טבעי ומוכר לדבר איתה על הסודות שלי, ממש כאילו אנחנו עדיין רובצות בבית העץ שהיא כמובן בנתה לנו במו ידיה הטובות בחצר, מקשקשות ומעיינות במגזיני טינאייג'רס שווים שהיא הביאה משנת השליחות בארה"ב. זה כזה נס, האינטימיות שלנו חוזרת ישר למקום כמו סריג משובח במיוחד, כמעט לא מרגישים שום חריקה בדיבור החופשי שלנו. כזה נס, שאני מיד נהיית חרדה שמשהו לא תקין. "תגידי", אני אומרת לה, "זה לא שהייתי בן אדם רע אלייך, נכון? זה לא שאת כועסת עליי מאז יפן ולא אומרת?" נועה שולחת לי מבט דיוות דבש מצועף דרך המראה. "מה פתאום", היא צוחקת, "למה שאני אכעס עלייך? אני בכלל לא זוכרת למה נפרדנו. ובעצם, לא זוכרת שום דבר".
ועכשיו הבית של חוה, הבית החדש. אחוזת האבן עם הקיסוס המטפס במרפסת כבר מזמן נמכרה, ודברים כמו קומה ראשונה ונגישות לכיסא גלגלים קיבלו עדיפות עליונה ועצובה. אלונה עומדת בפתח הדלת. על פניה שבילים כסופים, יבשים, של דמעות שירדו וכנראה יירדו שוב. אבל גם היא, כמו נועה, עדיין כל כך היא. יפה וצחורה כמו בובת חרסינה, שיער כהה, עיניים מלוכסנות, פה נדיב וחיוך קצת שדוני, הבגדים הכי אופנתיים בשטח. קרה בינינו משהו רע, את זה דווקא הלב שלי זוכר, והחיבוק שלי, שלה, טיפה הססני.
אלונה הייתה החברה הטובה החדשה שלי אחרי נועה, התאהבנו באזור כיתה ז' על רקע תחומי עניין משותפים: תיאטרון, חלומות על גדולה ופרסום ואמא שלה, הנהדרת. ומאז לא נפרדנו. בדרך נועה הספיקה להתוודות שזה תמיד טיפה הרגיז אותה, זה שבגדתי בה עם אלונה, מה שלא מנע מהן להיפגש באיזה כנס מקצועי לפני כמה שנים ולשמור מאז על קשר, כמו שאנשים בוגרים עושים. ועכשיו אלונה פה, אבלה על מות אביה ואמה, זה קרה בהפרש של כמה חודשים, וזה כל כך אכזרי וסמיך, האבל הכפול הזה. היא פה ואין לי זיכרון מספיק טוב ואני גם מכחישת עבר, אז אין לי מושג מה להגיד. רק הדבר הזה תלוי בינינו כמו עוד נוכחות, תלוי למרות שזאת שבעה, לא פגישת מחזור.
אני נכנסת לבית ודבר ראשון רואה את הספה הפרחונית. היא יושבת במרכז הסלון, פרחי פסטל, עיצוב איטלקי, וחוה, חוה הצעירה עם העיניים הירוקות הצוחקות, יושבת־לא יושבת עליה בדמיוני. פתאום אני מבינה שזה מה שכולם מרגישים בזקנתם, מין תימהון עמוק, די גובל בעלבון, של איך לעזאזל אני נהייתי המבוגרת? הרי אני רק בת חמש, אני בת 17, אני עדיין טרייה ומלאת תקווה כמעט כמו שהייתי כשהתחלתי. והנה, שוב אני מתחרטת על שהערתי את שד הזיכרון. כבר עדיף לשבת פה כמו מכחישת עבר שהמציאה את עצמה, שנולדה זה הרגע עם קמטים ושיער לבן במרכז הקודקוד, שלא מבינה מי זה הגבר הזה עם חולצת האבא'לה המשובצת שטוען שזוכר אותה מהריאלי, מאשר להרגיש את הסכין הזו. אני עדיין אני, אני רק בהתחלה שלי, והם כבר לא רואים.
אני יושבת ומסתכלת על התמונות. אודי בערוב ימיו, עדיין קאובוי צוהל וחתיך, חוה שנשאר בה מההדר והחן של סקרלט אוהרה של הכרמל גם בגיל 70 ומשהו. ואלונה ששולחת לי חיוך עצוב אבל חמוד בעוד היא משוחחת עם שני שכנים מבוגרים, אלונה שהלב שלי עדיין מאוד אוהב, הוא זוכר את ההרגשה הזו כמו ספץ. לא, אני לא מוותרת על הזיכרונות, גם אם בעתיד נגלה שהם רעים, גם אם בפגישה הבאה שלנו היא תגיד לי, "אני עדיין מאוד כועסת עלייך". אני לא מוותרת על ההזדמנות לקרוא את כל חיי לאחור ולגלות שאולי היה יותר טוב מרע, אפילו שזה מזכיר לי על הדרך שאני בת 16 רק בפנוכו, בחוץ אני מהמבוגרים עם הפנים העייפות, כי מגיל מסוים הן תמיד נהיות עייפות אחרי שש בערב, שבאים לנחם אבלים. הנה אני פה, מוכנה להתחבר, מוכנה לפגוש את כל נהר הזיכרונות שסוער אליי שוצף קוצף כמו שיטפון בוואדי כרמליה. והנה גם אלונה ונועה, שתי החברות שלי, אלה שגם 20 שנה לא הצליחו להפוך אותן לפחות מאחיות שלי.
