ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עדי קלנג בחוף הים באשדוד, השבוע. "יש לי מערכת יחסים מורכבת עם הים. אני גם נאבק בו וגם חבר שלו"
    7 ימים • 13.12.2017
    גל הדף
    שתי תאונות קשות גרמו לעדי קלנג, מהנדס בניין מאשדוד, ל–41 אחוזי נכות וכאבי תופת — שכמעט כפו עליו להגיד שלום לאהבת חייו: הגלשן שלו. אבל הוא סירב לוותר, ואחרי סדרה של ניתוחים וטיפולים חזר לים. בחודש שעבר, ערב יום הולדתו ה־50, הוא זכה במדליית זהב באליפות העולם בגלישה לבעלי מוגבלויות. עכשיו הוא מספר איך הרוח והגלים עזרו לו לנצח את כל המגבלות
    סמדר שיר | צילומים: גדי קבלו

    עדי קלנג לא נולד עם גלשן ביד, אבל כבר מגיל 13 הוא חולה ים. לפני חודש, ערב יום הולדתו ה־50, הוא נתקל בפוסט שעסק באליפות העולם לגלישה לבעלי מוגבלויות והרגיש שזה הרגע לעלות מדרגה. קלנג, מהנדס בניין מאשדוד, נרשם, עבר את המבדקים המאשרים שהוא בעל נכות בגובה 41 אחוז לצמיתות, המריא לקליפורניה וחזר הביתה עם מדליית זהב.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    האמנת שתהפוך לאלוף העולם?

     

    "קיוויתי, אבל זה הזוי, זה לא נתפס, אני עדיין לא מאמין".

     

    מה אמר המאמן שלך?

     

    "אין לי מאמן. אצלי זה בא טבעי. בשבילי, הגלישה היא תחביב. לא רציתי להפוך אותה למשהו מקצועי ולפתוח עסק של השכרת ציוד או הדרכה כי פחדתי שאפסיק ליהנות מהתחביב שנותן לי טעם לחיים".

     

    קלנג בגלישה שהביאה לו את הניצחון באליפות העולם בסן־דייגו
    קלנג בגלישה שהביאה לו את הניצחון באליפות העולם בסן־דייגו

     

    עשרות הגביעים והמדליות שצבר מסודרים על מדף ארוך בחדר השינה שלו, מול המיטה, אבל מדליית הזהב מאליפות העולם עדיין מונחת בסלון, לצד בקבוק פלסטיק עם דגל כחול־לבן שבו מילא חול מחוף אשדוד בעזרת ילדים בעלי צרכים מיוחדים שהוא מאמן בהתנדבות. "היה שם טקס מרגש", הוא מספר, "32 גולשים מ־26 מדינות רוקנו את בקבוקי החול שהביאו מארצותיהם לאקווריום משותף. היריבות שבין המתמודדים נעלמה כלא הייתה. תמיד טענתי שגולשים הם זן אחר, וברגע ההוא הפכנו למשפחה".

     

    סימה, האישה שאיתו זה 30 שנה, עמדה על החוף בלה־הויה שבסן־דייגו והעבירה דרך פייסבוק שידורים חיים מהים. כשסיים את המקצה החמישי והאחרון, הוא שאל אותה בתנועות ידיים מה קורה והיא זקרה אצבע אחת וצעקה, "אתה נאמבר וואן". עכשיו, ביושבם בגינת הבית, כשבעלה טוען שוב ושוב שאולי היה זה רק מזל, היא מקשה מולו: "איך זה יכול להיות רק מזל? התחלת כמו כולם, עשית חמישה מקצים, הגעת ראשון ברבע הגמר, הגעת ראשון בחצי הגמר והגעת ראשון בגמר".

     

    קלנג, שכל הנעליים השמאליות שברשותו מצוידות בהגבהה של ארבעה ס"מ כדי להקל את הצליעה, נוגע בברך כבדרך אגב. רגלו השמאלית ספגה שתי תאונות, וכשהרופאים הציבו סימני שאלה על האפשרות שיחזור לים, הוא התחכם. עטף בניילון את הרגל המגובסת ועלה על הגלשן. "אני חייב ים", הוא מצטדק. "כשאני חולה אני הולך לים, מתמלא באנרגיות ומתאושש. דקה בים והכל מתנקה".

     

    על הפודיום, בטקס חלוקת המדליות
    על הפודיום, בטקס חלוקת המדליות

     

    ומה היה קורה אילו מארגני האליפות לא היו מאשרים לך להשתתף?

     

    "הייתי שמח שאני לא מספיק נכה", הוא מחייך ולפתע גרונו נחנק. "מגיל אפס, בכל פעם ששמעתי את ההמנון בסוף השידורים של ערוץ 1, נחנקתי מדמעות. לשמוע את 'התקווה' בלה־הויה, כשאני עומד בראש הפודיום, זה היה רגע שלא אשכח לעולם. כשחזרתי ארצה לקחתי את המדליה לבית הקברות, הנחתי אותה על המצבה של אמא, שנפטרה לפני קצת יותר משנה, אחר כך הראיתי אותה לאבא, שנפטר לפני שמונה שנים, ואחר כך הפעלתי את הסלולרי והשמעתי להם את הקטע של ההכרזה וההמנון. הם הספיקו לראות ממני נחת, אבל כאיש מאמין אני בטוח שגם הם התרגשו מאוד".

     

    שתי פציעות

     

    לאליפות העולם הגיע בעקבות שתי פציעות. הראשונה אירעה בהוואי, בזמן הטיול של אחרי הצבא. "כבר בגיל 16, אחרי שקיבלתי גביע בגלישת גלים, האדרנלין דחף אותי לנסות עוד דברים אז למדתי גלישת רוח בכוחות עצמי. בהוואי נכנסתי לים כשהרוח לא הייתה מספיק חזקה, הגלים סחפו אותי לסלעים, הציוד שלי נזרק לצדדים וניסיתי לחשוב באפס שניות מה אני צריך לעשות כדי לצאת מזה בשלום. לחבק את הסלע עם הגב לגל או עם הפנים לגל? נצמדתי לסלע עם הגב, אבל אז הגיע גל גבוה, שלושה מטרים, שהרים אותי מהסלע, הנחית אותי על סלע אחר וחטפתי מכה בפיקה של הברך".

     

    אאוץ'.

     

    "בדקות הראשונות לא הרגשתי את הכאב מפני שהייתי עסוק בהישרדות. יצאתי מהמים כשאני מדדה, החבר'ה שהיו שם עזרו לי לאסוף את הציוד והניחו אותו על גג המכונית ונהגתי לבית החולים. עשו לי צילום וראו שהברך נשברה. שמו לי סד נייד לקיבוע הרגל, ציידו אותי בקביים וחזרתי ארצה חודש וחצי לפני סוף הטיול, ישר לחדר ניתוח בקפלן. לא עשיתי מזה עניין. גלשתי עם שקית ניילון על הגבס. ידעתי שאמשיך בגלישה".

     

    התאונה השנייה שלו אירעה בגיל 35. "הרגשתי שמיציתי את גלישת הרוח ורציתי משהו חדש", הוא מספר. "אז עברתי למצנחי רחיפה ונדלקתי. ואז הגיע ארצה מצנח גלישה. קניתי ציוד משומש ולמדתי לבד. החוף באשדוד נקי מאוד, אין זכוכיות. באחת הגלישות נגררתי על החול ופתאום מצאתי את עצמי מול הרכב שלי, שהחניתי בטעות יותר מדי קרוב. כמו בפציעה הראשונה, היה לי אפס זמן לחשוב מה לעשות. כדי לא ליפול על הרכב עם הפנים בלמתי את עצמי עם הצד השמאלי של הגוף ואז עפתי אל מעבר לרכב. הרגשתי שחטפתי מכה חזקה. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. היו לי כאבי תופת. לא יכולתי לזוז. חיכיתי כמה דקות, ניסיתי שוב להזדקף ושוב גיליתי שאני לא מסוגל. אחרי חצי שעה צילצלתי למגן דוד אדום וביקשתי, 'חבר'ה, בואו לקחת אותי'. בתל־השומר איבחנו שבר בצוואר הירך השמאלי. בניתוח החזירו את העצם למקום וקיבעו אותה בעזרת שלושה ברגים. גזרו עליי החלמה בת שנה. הייתי צמוד לקביים, היה אסור לי לשים שום משקל על הרגל השמאלית, היא הייתה באוויר".

     

    גם בתקופת ההחלמה הזו ניסית לברוח לים?

     

    "לא, הייתי ילד טוב. לא שזה עזר לי. בזמן ההחלמה העצמות נדחסו אחת כלפי השנייה, הברגים התחילו לבלוט מהעצם והשפשוף גרם לכאבים. ביקשתי שיוציאו את הברגים, גם זה נעשה בניתוח, אבל אחרי חצי שנה שוב התחילו כאבים עזים. התברר שלא מגיע דם לראש המפרק, מה שעלול לגרום לקריסתו. בשלב הזה כבר לא ידעתי אם אוכל ללכת. למזלי, הרופאים סיפרו לי על טיפול חדשני שמתבצע בבית החולים של אוניברסיטת דיוק בדרום־קרוליינה. לוקחים את העצם המשנית של השוק, עם כלי הדם שלה, משתילים בתוך מפרק הירך, מחברים אותה לכלי הדם הקיימים וזה אמור להחזיק עד 15 שנה, תלוי בעוצמות שמפעילים על הרגל. אני מעריך שמתישהו אצטרך לעבור ניתוח נוסף".

     

    אמא של סימה עברה לגור בביתם כשבני הזוג המריאו לניתוח. "בהתחלה בכלל לא דרכתי על הרגל, אחר כך התחלתי ללכת כמו על ביצים ובדקתי אם אני יציב. בגלל חוסר הפעילות הספורטיבית הגעתי למשקל של 90 ק"ג, 15 ק"ג יותר ממשקלי הנוכחי, והמשקל העודף הכביד על הרגל השמאלית".

     

    חשבת שתישאר נכה?

     

    "אף פעם לא ראיתי את עצמי כמוגבל, אבל יש לי מגבלה. צליעה קשה. בנוסף לכך, השריר של רגל שמאל מאוד מדולדל. אני מצליח להקיף את הרגל בכף היד, מה שאני לא יכול לעשות ברגל ימין. וברור שיש כאבים. לפעמים זה קורה בחילופי מזג האוויר, לפעמים כתוצאה מעייפות. רק בים אני לא חושב על כלום ומרגיש בשמיים. בגיל 40 החלטתי שאני חוזר לעצמי ושפעם בשנה אני יוצא לטיול גלישה לבד. טסתי לקוסטה־ריקה והיה אדיר. עמדתי בהבטחה של טיול גלישה בשנה חוץ מאשר בשנה שבה אבי נפטר. כשחזרתי לעניינים התחלתי להשתתף בתחרויות מקומיות וארציות, נכנסתי לתחום הסאפ שמשלב חתירה, ובכל פעם שהגעתי להישג הרגשתי שהגלישה שומרת אותי צעיר, בגוף ובראש".

     

    נראה שאתה אוהב סכנות.

     

    "יש לי מערכת יחסים מורכבת עם הים. אני גם נאבק בו וגם חבר שלו. זה כיף להתערבב במים ולהפוך לחלק מאיתני הטבע, ומצד שני, לא פעם הים מביא אותי למצבים מסוכנים. זה קונפליקט תמידי שכבר למדתי לחיות איתו מפני שאין תחושה יותר מדהימה מגלישה".

     

    לפני כחודשיים נתקל קלנג בפוסט של עידו דראל, אלוף העולם בגלישת גלים לחירשים. "הוא כתב שנרשם לקטגוריית החירשים לאליפות ארצות־הברית הפתוחה לבעלי מוגבלויות שמתקיימת בקליפורניה, ובאותו הרגע אמרתי לעצמי, 'למה שלא אנסה גם?' שלחתי למארגנים את החומר הרפואי שלי והתקבלתי לקטגוריה של מתמודדים בעלי מוגבלות מתחת לברך, כלומר אנשים שעומדים על הגלשן. בזמן שהתכוננתי לתחרות הזו ראיתי פרסום על אליפות העולם לבעלי מוגבלויות ואמרתי לעצמי, 'למה שלא אנסה ללכת גם על זה?' ידעתי שמבחינה ביורוקרטית זה יהיה הרבה יותר מסובך. באליפות העולם יש ספר עם חוקים מסודרים וכדי להתקבל אליה אתה חייב לעבור דרך ארגון הגלישה בארצך. אחרי הכל, אני מייצג את המדינה. יצרתי קשר עם ד"ר רון בולוטין, המנהל המקצועי של הוועד הפראלימפי הישראלי, והופניתי לד"ר רם ז"ק, רופא ההתאחדות, ולדוידה קוסיף, המסווגת הראשית. הם היו מאוד יעילים ועזרו לי לעמוד בלוח הזמנים הצפוף".

     

    עדי קלנג עם המשפחה. מימין לשמאל: הבת ליעד, הבן אמרי, עדי, הרעיה סימה והבן נעם. הילדים למדו לגלוש לפני שלמדו ללכת
    עדי קלנג עם המשפחה. מימין לשמאל: הבת ליעד, הבן אמרי, עדי, הרעיה סימה והבן נעם. הילדים למדו לגלוש לפני שלמדו ללכת

     

    אליפות ארצות־הברית הפתוחה התקיימה לפני חודש באושנסייד, קליפורניה. קלנג טס כאדם פרטי וזכה במקום השני. לאליפות העולם, שאליה כבר יצא כנציג ישראל, הוא טס עם סימה, "וכולם התפלאו למה המשלחת הישראלית כזו קטנה. ממדינות אחרות הגיעו משלחות בנות 15 איש שכללו מאמן ואנשי מקצוע נוספים".

     

    ביום שישי בבוקר, לפני שלושה שבועות, הם נחתו בלוס־אנג'לס. "רציתי ללכת לבית כנסת, כמו שאני הולך כל יום שישי בארץ, אבל שני בתי הכנסת שהופיעו במפה היו סגורים. התבאסתי", הוא מודה. "למחרת, שבת בבוקר, הזמנתי את סימה לחוף מליבו, שהוא אחד מהחופים הכי מדוברים בהיסטוריה של הגלישה. נסענו לשם, ופתאום ראיתי מולי את בית חב"ד. כשחיפשתי חניה ראיתי יהודי עם טלית, משמיים יצרו בינינו קשר עין, הוא ניגש למכונית שלי ואמר שמחפשים עשירי למניין. לא היה מאושר ממני. נכנסתי לבית הכנסת, התפללתי, וכשסיפרתי שהגעתי לאליפות העולם זיכו אותי בעלייה לתורה".

     

    ואז הרגשת שהמקום הראשון כבר בכיס שלך?

     

    "מה פתאום. לשמחתי או לצערי, יש לי אופי אחר. במקום להסתכל קילומטר קדימה, אני מתמקד במטרה הקרובה. אמרתי לעצמי שאם אזכה לעלות לפודיום זה יהיה הישג אדיר. טסתי לתחרות עם גלשן אחד בידיעה ששם אשכור גלשן נוסף לגיבוי, ודווקא איתו עליתי שלב, אבל בחמש הדקות הראשונות של מקצה רבע הגמר הוא התקפל לשניים. חשבתי שזה סימן רע. התלבטתי אם להמשיך עם הגלשן הסדוק או לעבור לגלשן שהבאתי מהארץ. בין המקצה הראשון לשני הייתה הפסקה של רבע שעה, שהתארכה לשעה וחצי בגלל השפל שגרם לנסיגת הים, ופרק הזמן הזה הספיק לי כדי לנסוע לעיר ולמצוא גלשן שדומה לו שתי טיפות מים. כשחזרתי למתחם חיכה לי בחור ישראלי ששמע בשידור חי על הגלשן שנסדק והביא לי את שלו. עוד יהודים וישראלים שנכחו בתחרות באו לפרגן ולהצטלם, אפילו שון תומפסון, שהוא אגדת גלישה שאני מעריץ מתחילת דרכי, לחץ לי את היד. הרגשתי שכל אשדוד עומדת מאחורי".

     

    "אני רוצה לנסות"

     

    אביו, אריה קלנג, יליד פולין, היה ניצול שואה. "כשהגרמנים הגיעו לכפר שלו, סמוז'ה, והעמידו את כל היהודים בשורה, אמא שלו אמרה לשלושת ילדיה, 'תברחו מהר ליער ושם ניפגש', וכך הצילה את חייהם", מספר עדי. קלנג האב עלה ארצה בגיל 16, למד במקווה ישראל, נפצע במלחמת השחרור, היה הרס"ר הראשון בצה"ל ולימים פתח את בית הקפה צליל בשדרות ירושלים ביפו. "צליל", מסביר בנו, "הוא התרגום לעברית של שם המשפחה הגרמני קלנג". לבית הקפה הזה הזדמנה אווה, ניצולת שואה מבודפשט שצדה את עיניו. "היא רצתה לשתות משהו וסיפרה לו שהיא עומדת להתגייס, והוא אמר לה, 'את לא תתגייסי, את תהיי אשתי'. שלושה חודשים לאחר מכן הם עמדו מתחת לחופה. סיפור אהבה מטורף".

     

    הם התגוררו באשדוד ונולדו להם ארבעה ילדים – אורית (54), אביבית (52), עדי ואילנית (46). לצד פעילותו הפוליטית במפלגת הליברלים העצמאיים ("בגין היה אצלנו בבית וגם יצחק מודעי וחברי כנסת אחרים") עבד אריה קלנג כקבלן, בנה בעיר את הבניין הראשון עם מעלית וזכה בפרס התעשייה. אווה, אמו, ניהלה בית ספר לתפירה בביתם, כיהנה כיו"ר ויצו אשדוד ובערוב ימיה גם ציירה.

     

    "לאבא היו תפקידים ציבוריים מכאן ועד להודעה חדשה, לא ראיתי אותו הרבה, הוא יצא מוקדם וחזר מאוחר ובכל זאת היה דומיננטי. אמא הייתה האחראית על החינוך היומיומי, ואני לא אהבתי ללמוד", הוא נזכר. "מעולם לא אובחנתי, אבל לדעתי יש לי בעיות של קשב וריכוז. כדי להצליח פשוט ישבתי שעות ושיננתי ולמרות זאת הוצאתי ציונים בינוניים. למזלי, אני עקשן. כשיש לי מטרה אני מכריח את עצמי להתמיד".

     

    את הגלשן הוא גילה חודשים ספורים לפני שחגג בר מצווה. "ירדתי עם האחיות שלי לים, הן קבעו עם ידידים שלהן, לאחד מהם היה גלשן חצי אדום־חצי צהוב ואמרתי, 'אני רוצה לנסות'. הים היה סוער, אבל לא פחדתי, הייתי מאוד עצמאי. נכנסתי ובמקום לתפוס את הגל תפסתי את הקצף, שמגיע אחרי שהגל נשבר בעומק".

     

    בכוונה?

     

    "כנראה, כי בכל זאת, פעם ראשונה במים. עמדתי על הגלשן, עשיתי את זה עוד פעמיים־שלוש, וכשיצאתי החברים של אחותי שאלו אותי, 'איך הצלחת לעשות את זה על הפעם הראשונה?' הפליאה שלהם נראתה לי מוזרה, הרגשתי שלא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט התנהגתי בטבעיות, אבל הרגשתי שזהו, נדלקתי. הסמיכות ליום ההולדת איפשרה לי לבקש גלשן כמתנת בר מצווה ואיתו התחלתי לגלוש בצורה יותר אינטנסיבית. לא חיכיתי לתחזית מזג האוויר. ניגשתי לחלון וכשראיתי שיש גלים יצאתי לגלוש. יום אחד מצאתי בחוף חבילה של שטרות והבאתי אותה לתחנת המשטרה. אחרי כמה חודשים קראו לי לקחת אותה, כיוון שאיש לא התלונן על האבידה, ובכסף הזה קניתי לי את חליפת הגלישה הראשונה. היא עדיין אצלי. אני אוהב לשמור למזכרת דברים משמעותיים שליוו אותי".

     

    בגיל 16 הוא החליט לבנות גלשן בעצמו. "עוד לא היו אז סרטוני יוטיוב, אז קניתי את החומרים, ראיתי מה עושים אחרים וגם נעזרתי בנער גדול ממני, דני אדלר המכונה 'גופי', שהיה מראשוני הגולשים באשדוד והיה עבורי דמות להערצה. הגלשן מתוצרת עצמית יצא מעוות לחלוטין, אבל איתו זכיתי באליפות אשדוד הראשונה".

     

    ואז החלטת להפוך לגולש מקצועי?

     

    "ברור שרציתי, אבל גם היה לי ברור שהגלישה לא יכולה להיות מקור פרנסה. הוריי רצו דיפלומה. סיימתי 12 שנות לימוד עם שתי בחינות בגרות, שלוש יחידות במתמטיקה ובאנגלית, ואני לא מתבייש בזה. ברור שהייתי רוצה שהילדים שלי יביאו הביתה ציונים גבוהים והם אכן מצטיינים, אבל הם יודעים שעברתי מסלול ארוך עד שהבאתי להוריי תעודה של מהנדס אזרחי".

     

    נשיקה בלחי

     

    הוא שירת בצנחנים, ובחופשה של סוף מסלול יצא עם חברים למועדון בתל־אביב. "פגשתי שם כמה אשדודים, בהם הייתה סימה אזוגי, בת 18 אז. היה לי רכב והתנדבתי להחזיר אותם הביתה ודאגתי שסימה תהיה האחרונה. כשהיא יצאה מהמכונית היא נתנה לי נשיקה".

     

    "בלחי!" היא מדגישה. "ככה חינכו אותי. לתת נשיקה בלחי כשנפרדים לשלום".

     

    "ואני הייתי כזה ביישן", הוא ממלמל. "חשבתי, 'וואו, כנראה היא התאהבה בי'. אחרי יומיים קפצתי אליה הביתה עם כפכפים, טי־שירט ומכנסי גלישה".

     

    "ואז אמא שלי שאלה אותי עם מי אני יוצאת", היא משחזרת. "עניתי לה שאני יוצאת עם בחור מאשדוד והוספתי, 'את רוצה לדעת איך קוראים לו? עדי קלנג'. אמא שלי חטפה הלם. היא שאלה, 'הבן של אווה ואריה?' התברר שאריה קלנג היה האדם הראשון שאבא שלי הכיר כשעלה ממרוקו. הוא ואחיו קנו מאבא של עדי את מלון מי עמי, שהיה המלון הראשון באשדוד שאריה בנה. הקשר בין שתי המשפחות נשמר, הוריי אפילו נכחו בבר המצווה של עדי, ורק אני הכרתי אותו בתל־אביב".

     

    בהשפעת אביו גם עדי בחר לעסוק בתחום הבנייה והנדל"ן. "למדתי שנתיים באורט טכניקום גבעתיים לתעודת הנדסאי בניין. בקיץ שבין השנה הראשונה לשנייה עשיתי עוד שתי בגרויות, בפיזיקה ובחיבור, ובזכותן יכולתי להשלים לתואר מהנדס. כשסימה הייתה בשנה השנייה של לימודי משפטים היא לקחה הפסקה של שנה ונסעה איתי לאוניברסיטת קובנטרי באנגליה. כבר היינו נשואים".

     

    סימה, הוא הציע לך נישואים בשלט שריחף מעל הגלשן?

     

    "לא", היא צוחקת, "בזמננו לא הפיקו הצעות נישואים בומבסטיות, אבל עדי היה מקורי. הוא בא לבית שלי עם יומן, פתח אותו ואמר, 'תבחרי תאריך'. אז בחרתי. בירח הדבש טסנו לספרד ולפורטוגל. הוא גלש ואני צילמתי אותו. אני הכי מפרגנת לו".

     

    איך זה שהוא לא הצליח להעמיד אותך על גלשן?

     

    "עובדה. אני מרגישה מאוד מחוברת לגלישה מפני שאני הולכת איתו לים וכל החופשות שלנו נעות סביב הגלישה, אני יודעת לזהות גל טוב והיו כמה פעמים שעליתי על גלשן ותפסתי גלים בשכיבה. אבל לעמוד על הגלשן לבד – לא, תודה. אני לא פוחדת, פשוט לא מתחברת. מספיק לי שהילדים שלנו התחילו לגלוש לפני שלמדו ללכת".

     

    בתם הבכורה, ליעד (23), היא סטודנטית להנדסת מכונות ומדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל־אביב. אמרי (18 וחצי) סיים תיכון במגמת אלקטרוניקה ומחשבים. נעם (15 וחצי) הוא תיכוניסט במגמה מדעית. "כשהילדים היו קטנים עשינו לנו חוק", הוא מעיד. "שבת אחת שלי, לבד בים, ושבת אחת משפחתית. ככה מנענו ויכוחים מיותרים. נכנסתי לשגרה של בית ועבודה כמהנדס בניין, בשנים האחרונות אני מקדם פרויקטים בתחום הפינוי־בינוי באשדוד, וכל בוקר אני מקווה שאחר הצהריים יהיו גלים".

     

    סימה, עורכת דין ששוקדת עכשיו על הדוקטורט שלה במשפטים, אומרת שמעולם לא עלה בדעתה לאסור על בעלה לגלוש. "בלתי אפשרי לבקש ממנו לוותר על הים", היא אומרת. "אילו ניסיתי להילחם בים הייתי מפסידה. הנשמה של עדי בים. אני רק יכולה לבקש ממנו שייזהר, שלא ייקח סיכונים ושישמור על עצמו למען כל המשפחה".

     

    באולימפיאדת טוקיו הקרובה לא ישולבו גולשים בעלי מוגבלויות. "חבל", מסכם קלנג, "אין כמו גלישה לשיקום והנאה. בים אין גבולות, לא של גיל ולא של מגבלה".

     


    פרסום ראשון: 13.12.17 , 01:59