אירוטיקה מתעתעת

לפני למעלה מעשור יצאתי מסוזן דלל אחרי שצפיתי בעבודת מחול ולא ידעתי היכן להניח את נפשי. העולם שלי זז ממקומו, כל תנועה על הבמה הייתה כמו לקרוא משהו מתוכי. העבודה הזו הייתה "שתיים שעשוע ורוד". יחד עם הרקדנית איריס ארז, בנתה אז יסמין גודר דקדוק חדש, שהפך את המחול לדבר מאוד רגיל, מאוד קטן, מחול שלא דורש טראגיות כדי להיות מהפכני.

עכשיו, אחרי שחלפו 14 שנים מאז, בחרה גודר להעלות את העבודה בבכורה מחודשת. "שתיים שעשוע ורוד" עוסקת במבט הכוחני על מיניות נשית ובפוליטיקה של הצפייה בה. שתי רקדניות, שתי נשים, משיבות למבט התמידי הבוחן אותן, בשלושה פרקים שונים, כשבין פרק לפרק כמו מתאגרפות בזירה, הן פורשות הצידה, שותות מים, מנגבות את הזיעה, מחליפות בגדים וחוזרות להתאבק. התנועה היא הקיום.

ויש כאן תנועה תזזיתית מיוסרת, לפותה, מגרשת שד ומוציאה דיבוק. ובגופניות העמלנית שלהן יותר משהרקדניות בוראות משמעות הן מכוננות את הפוטנציאל שלה. והתנועות מושכות אבל גם דוחות, ומה שניסה להישמר ממושטר נהפך לפרוע, יוצר חוויה מהוקצעת, מפגן שליטה מרהיב בתחבולות אמנותיות ובקצב, בחומרים ובמשמעויות.

ובחלק השלישי, כשהן לובשות שדיים גרוטסקיים מגומי, האירוטיקה מתעתעת, והתחושה היא שהכוח הגדול של העבודה הוא בעובדה שגודר מצליחה להציג כאן מיניות שמנוטרלת מהיצר, לא באמת יוצאת משליטה, כאילו היצר נמצא מחוץ לה. והפונקציונליות של הגוף מהפנטת, אין תנועה אחת מבוזבזת, עד שקשה לשים את האצבע על המקום שממנו נובע הכל. הרמה והורדה של יד מפעילה תנועת מטוטלת על הגוף השני. וקריסה היא פוטנציאל לגלגול הגוף על הרצפה מצד לצד, השמעת אנחות, פנים שעוטות עווית של גיחוך, או חורצות לשון, משתעשעות בצליפת ישבן.

בשנים האחרונות נדמה שגודר בחרה לעזוב את הרצון האינדיבידואלי ולחקור במקומו את הרצון הקולקטיבי. נוטה מהנוכחות על הבמה אל המבט הבוחן תמידי. מחפשת אחר אותו גוף מדיטטיבי, פחות ספקני, בסיסי כמעט. אבל כאן, ב"שתיים שעשוע ורוד", החזרה אל הידע שיש לגודר על הגוף היא אוצר גדול.

המופע "שתיים שעשוע ורוד" יעלה היום ב־20:00 במרכז לתיאטרון בעכו ובשישי ב־21:00 במרכז סוזן דלל