פעם זו הייתה משפחה

1970. צפוף בבניין מפעל טבע בשכונת בית וגן בדרום־מערב ירושלים. 300 עובדים היו כאן לפני שנתיים, ועכשיו 500. ההנהלה מחליטה למצוא מקום חדש למפעל. נבחר הר חוצבים באזור התעשייה החדש של ירושלים.

באותם הימים פיללו הורים שבנם או בתם יתקבלו לעבודה במפעל שהחל להיות שם דבר בעולם התרופות וייצא את מוצריו לעשרות מדינות. משה לוי, עובד ותיק של החברה, תושב תל־אביב, נע בין מדינות אפריקה והציע להן את מוצרי טבע. אני זוכר איך בישר בשמחה כי עשר מדינות נענו בחיוב. החברה הישראלית הקטנה הפכה לחברת ענק המוכרת תרופות בארה"ב, קנדה, בריטניה והודו.

לא עבר כמעט יום שבו אבי המנוח, ארטור ליכטנשטיין, שהיה חשב החברה, לא קיבל פנייה מעובדים ומאנשים שהכירוהו אפילו מאולמות הקונצרטים: "אולי תעזור לבן שלי להיכנס לטבע". הייתי עד לשיחות כאלה כשהייתי נער ובאתי לבקר את אבא במפעל המפורסם. היה כבוד להתקבל לעבודה בטבע.

אבי, שהיה איש צנוע, התגאה בעניין אחד: "אני עובד בטבע", נהג לספר לאנשים שפגש ולא הכירוהו קודם. הייתה זו גאוות יחידה של מי שהעמיד במצור בירושלים את בית משפחתנו בגן רחביה לרשות המפעל. כן, בחדר שבו גרתי שנים לאחר מכן ייצרו במשך חודשים את תרופות המפעל במצור על ירושלים, לאחר שהמפעל בבית וגן הופגז.

טבע הייתה בשנות ה־60 וה־70 משפחה. מסיבות של מודרניזציה נאלץ המפעל להוציא לפנסיה מוקדמת כמה עובדים שלא ידעו להפעיל את המכונות החדישות. על כל אחד מהם בכו בהנהלה. במקרה אחד זימנו עובד לשיחה לא נעימה, ובסיומה יצא עם חיוך על הפנים. "קח את הזמן. עד שלא תמצא מקום עבודה אחר אתה עובד אצלנו", אמר לו אבא. וכשחלה בנו של אחד העובדים מימנה טבע את כל הטיפול היקר בו.

דצמבר 2017. הבוקר קמים 7,000 עובדים לעוד יום עבודה בענק התרופות הגדול בעולם. הם לא יודעים אם יהיה זה יומם האחרון. כמה חבל שאבא לא שם כיום. אולי הבשורות האלה לא היו באות לעולם.