שלישי 24 באפריל 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
נדב
המוסף לשבת • 14.12.2017
העובדות ינצחו
בתוך הסבך של הסחות הדעת, מי שיגבר הוא לא זה שינסה לדחוף את דעותיו לגרון השומעים, משל היו אווזים מפוטמים, אלא זה שיציג בפני הקהל עובדות ויניח לו לשפוט בעצמו • דברים שאמר נדב איל, חתן פרס סוקולוב, בנאום שנשא בשם הזוכים בטקס השבוע
נדב אייל

ראוי לומר את המובן מאליו: הפרס הזה הוא לא רק בזכות עבודתנו שלנו. הוא גם בגלל תחקירנית שעמלה קשה להשיג מרואיין נדיר, עורך שהרחיק אותנו מבחירה גרועה, עורכת שחסכה מאיתנו את שיחות השררה שספגה בעצמה, משכתב שתיקן טעות מביכה, צלם שנאבק במצלמה בגשם, מפיקת חוץ שנשארה ערה כדי לוודא שיצאנו מהשטח בשלום, ובעיקר בזכות האומץ של כל אלה, וגם של המנהלות והמנהלים שלנו - במקרה שלי, גולן יוכפז ויוסי ורשבסקי - שלא להתקפל במקומות הקשים, המאתגרים, היקרים, ולעודד אותנו להסתער על הסיפור.

 

אלה המשפחות שלנו שמקבלות, אני מניח אצל כל חתני הפרס, את המוצר העיתונאי היקר ששמו "קרדיט", ובמקרה שלי זוהי תמר, שכאשר אני מתייעץ איתה זה בשני כובעים, כבת זוג וכמגישה המרכזית של חדשות עשר, ובשניהם היא באופן אקטיבי, נטול סיסמאות, משפרת מאוד כל דבר שאני עושה.

 

המקצוע שלנו, וזה לא סוד, נמצא בעיצומם של פריחה גדולה ושל משבר ענק. שניהם מתקיימים יחדיו. מצד אחד, עולם התוכן העיתונאי והדוקומנטרי נהנה מביקוש אדיר. התרחבות והתגוונות אמצעי התקשורת, בעיקר הרשתות החברתיות, דורשות יותר ויותר סיפורים. חדשות ומגזין, דוקומנטרי ממש ומאמרי דעה; כל אלה מציפים את המדיות החדשות - והן צריכות עוד.

 

מאידך, מעמדם של יצרני המידע הולך ונחלש. חברות התוכן העיתונאי, בדפוס ועכשיו גם בטלוויזיה, סובלות כלכלית משינוי ההרגלים של הציבור, שחלקים גדולים ממנו כבר לא פותחים עיתון כל בוקר או מתיישבים בערב כמו שעון כדי לראות מהדורת חדשות. במקביל, חלק מתקציבי הפרסום נודדים לעולם האינטרנטי, ובמקרה שלנו נעזרים בכך שחברות הענק הבינלאומיות נהנות מהטבות מיסוי שספקי התוכן הישראליים יכולים רק לחלום עליהן.

 

אם לא די בכך, העיתונאים עצמם מאותגרים תדיר; תוצאה ישירה ומבורכת של הקול שניתן לכל אדם להגיב מיידית ברשתות, לתקן או להוסיף. לעיתים האתגור מתחלף בהתקפה חריפה, לפעמים גם בהשתלחות או בהסתה מאורגנת. התוצאה היא ערעור עמוק של המקצוע שלנו. זו התמודדות קשה וחריפה. לא, העיתונאים אינם נהגי הכרכרות רגע אחרי המצאת המכונית. ברור שנוכחותם דרושה, ברור הביקוש לערכיהם ולעבודה שלהם. אך הרשתות החברתיות יוצרות שפה, ובשפה הזו העובדות חשובות כמו - או אפילו פחות - דעות, והדעות מכתיבות לעיתים עובדות אלטרנטיביות, כלשון הדוברת של דונלד טראמפ.

 

האלגוריתם היסודי של הרשתות החברתיות רוצה שכולנו נבלה שם יותר זמן, שיהיה לנו נעים ונוח. עיתונות לא רוצה כמעט שום דבר נעים ונוח; היא דורשת להביא עובדות קרות, לעיתים מקפיאות. זה לא נעים ונוח לספר על ילדים שנמלטים מג'נוסייד. על אסון ממשמש ובא. העיקרון העיתונאי מחייב אותנו לחדשות האלה, האלגוריתם של הרשתות החברתיות מנוגד לו כמעט לגמרי. אם יש נקודת ממשק היא במזעזע, במעורר תגובות, בקליק בייט.

 

כמה קשה ויקר להביא עובדות כפשוטן. כמה קל ונוח להפיק איזה טור דעה מצולם ומושקע עם גרפיקה קלילה מאחור. לא, זה לא יהיה מאמר של יואל מרקוס, אפילו לא עשירית מזה. אבל זה יביא טראפיק ותגובות. זהו המעגל שאליו נכנסו עיתונים, אתרי אינטרנט, טלוויזיה וכל מי שעובד בממשק עם פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר וגוגל. זה מעגל של גירוי גובר, וכדרכה של התמכרות כזו, התוצאה היא סבילות, אדישות, צורך בגירוי חזק וחוזר חלילה. וכתב נחום סוקולוב שעל שמו הפרס הזה: "בתוך כל סנסציה טמון גרעין המוות שלה".

 

אם כן, בפני כולנו אתגר חומרי ופרסומי, וגם מקצועי וציבורי.

 

וכאן מגיעים הפוליטיקאים. הם לעולם לא יהססו להפוך מצב מורכב למורכב יותר. הרי אפשר להרוויח קולות וניתן לטאטא אמיתות עם קורטוב הסתה נגד עיתונאים. הפוליטיקאים רוצים לדבר עם הציבור מעל התקשורת והעיתונות, מעל בדיקת העובדות, מעל ראיון עם שאלות נכוחות. זה מתאים להם נפלא, העולם הזה שבו העובדות נשחקות לטובת דעות, שבו אפילו עיתונאים סבורים שחשיפת הצבעתם בקלפי משרתת איזה ערך, כי הרי הכל ענין של פוזיציה ואין אמת ואין ענייניות. אין ענייניות.

 

בואו נודה על האמת: אנחנו בעצמנו פגמנו בדימוי של ענייניות, ואני מדבר גם על עצמי. זה קרה בעוד הערה, תמיד אחת יותר מדי, בטוויטר, בשידור ארוך של פרשנים באולפן או בפרשנות מעט דעתנית מדי ומנומקת פחות מדי. זה לא שוויתרנו על חוסר הפניות. אני עוד לא מכיר עיתונאי מכלי תקשורת ישראלי אמיתי שיקבור סיפור טוב בגלל מה שהוא מצביע בקלפי. אבל הפקרנו את הדימוי האובייקטיבי. הסרנו לרגע את גלימתה של חוסר הפניות, ואז באו בריצה הפוליטיקאים ושרפו אותה. העיתונות העברית מיררה את חייהם - ובצדק - של ראשי הממשלה הנחקרים שרון, אולמרט וברק. האישים האלה החרימו את חלקנו. אבל הנה ראש הממשלה הנוכחי מספר סיפור עגול שהוא נרדף, ובמציאות שבה הענייניות מתה - זה סיפור שיתקבל היטב.

 

המסקנה היא שדווקא בעולם דעתני כל כך, אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הייחודיות של עיתונאות קלאסית ושאיפת האובייקטיביות שלה. יש לנו מקצוע יוצא דופן שלנצח יהיה נחוץ: אנחנו אנשים שמספרים סיפורים אמיתיים על העולם. בתוך עולם של רשתות חברתיות שמקדשות את האינדיבידואליזם, העיתונות באה עם מסר עצום: שעובדות הכרחיות לקבלת החלטות בריאה. הן שימושיות ויעילות. ביקורת עצמית איננה מחלישה חברה. היא מחזקת אותה. המחשבה שכל אחד יוכל להחזיק בעובדות משל עצמו היא פטה מורגנה; וכאשר חווים פטה מורגנה, יש רק שתי תוצאות אפשריות: מים צוננים ומעירים או סוף טרגי.

 

לכן מי שינצח במציאות החדשה שתיארתי לא יהיה מי שיתחנף אליה, שישאל את עצמו כמה מהר ייצא הפוש עם הקליק בייט המעודכן, הצעקני והלא מדויק. זו טקטיקה לטווח קצר.

 

מי שינצח הוא מי שלמרות כל הסבך העיקש של הסחות הדעת ייצר לציבור ערך משמעותי של אמת. שיבלוט באמצעות הבאת עובדות חשובות, מעניינות, שימושיות ולעיתים מדהימות. לא מי שינסה לדחוף את דעותיו לגרון השומעים, משל היו אווזים מפוטמים, אלא יציג בפני הקהל עובדות, בכבוד, ויניח לו לשפוט. ולא פחות חשוב מכך: כל הסיפור החשוב הזה צריך לשרוד כלכלית, להיות בעל ערך כלכלי. לא ענף מפסיד שהוא בגדר תרומה פילנתרופית או מנוף השפעה, אלא משהו שיכול להמציא את עצמו מחדש טכנולוגית וממשקית, להיות שימושי ויעיל, וכן, גם רווחי. המלאכה הזו איננה בידי "מנהלים" כלשהם, אלא גם בידינו העיתונאים, ממש.

 

האם אמיתות יצליחו להזדהר בתוך ההמולה הרוחשת של תרבות הפוסט־ריאליטי והעובדות האלטרנטיביות, שלא לומר העלמא דשיקרא ממש? אנחנו יכולים לקוות ולהשתתף ביצירת המכניקה העסקית והטכנולוגית שתעזור להן לבקוע. ברור שזו לא דרך קלה. אבל זו הדרך היחידה לשמר עניין קטן ונדיר שיצרנו פה לעצמנו: עיתונות עברית.

 

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות עשר

 


פרסום ראשון: 14.12.17 , 17:13