כמו בחייה, גם במותה, חצבה חני וינרוט דרך מיוחדת לה. "כשידענו שהמצב סופני, היו שתי אסכולות של אנשי מקצוע", מספר עו"ד דובי וינרוט על אשתו שלחמה בסרטן במשך עשור והפכה לסמל ולמודל להערצה. "אחת חשבה שאין לומר לילדים כמה זמן נשאר ושאמא יכולה למות בכל רגע. אתה גורם להם לסבל מיותר, אמרו לי. הידע לא ייתן דבר. לעומת זאת, אחות אונקולוגית בכירה, ידידה, הובילה גישה שונה: אוי ואבוי אם לא תאמר את האמת וכל האמת. רק כך תחסוך כעסים וחוסר אמון של הילדים ושעות של פסיכולוג בעתיד.
"אני מתלבט ומתייסר, אבל מי שפתרה את הדילמה באבחת חרב הייתה חני. כשהגענו אליה לבית החולים ביום שישי, עשרה ימים לפני פטירתה, והילדים שאלו אם יוכלו לבוא ביום ראשון, חני אמרה פשוט 'כן, הרופאים אומרים שאני לא אמות ב־48 השעות הקרובות'. חטפתי הלם טוטאלי".
איך הגיבו הילדים?
"הם שאלו מה הכוונה, וחני הסבירה שהמצב לא טוב, מידרדר, ולא נראה שיש טיפול. אבל עדיין כנראה בעזרת השם היא לא הולכת למות ב־48 השעות הקרובות. מאז שהתגלתה אצלה המחלה חני ואני חשבנו שכל עוד אין איום מיידי על החיים, אין טעם לשתף את הילדים בתהליכים ספציפיים. החל מגיל שמונה מפעם לפעם לשתף אותם כללית, אם הסרטן ישן או התעורר, ולעדכן רק אם הדברים קיבלו גילוי חיצוני כמו נשירת שיער. אם הם פתחו נושא, שאלו שאלות, סיפרנו את האמת. כששאלו אותה האם את יכולה למות? תמיד אמרה 'בוודאי'. כששאלו האם זה יקרה בחודשים הקרובים ענתה להם 'יכול להיות'.
"ביום שישי האחרון ההוא היא סיכמה עם נעמי בת העשר שביום ראשון הן יעשו קופסת מזכרות, עם תמונה של שתיהן בפנים, אבנים שרשמה לה עליהן דברים, כיס שסרגה בצורת לב. כשחזרנו הביתה ליל שבת הפך להיות ליל הסדר, קושיות. השבתי כמו שחני רצתה שאענה. הילדים התעצבו, בכו – והרבה. אבל ראיתי שעברנו שלב בהכלה בריאה, שהם מרגישים בסביבה שבה לא 'עובדים' עליהם והם יודעים על הדברים לפני כולם.
"ואז החל שבוע וחצי מבורך מאוד של פרידה, כשאני לוקח כל אחד בנפרד להיפרד מאמא. וכולם, ללא תיאום מראש, ביקשו שאצא החוצה. חני הייתה באפיסת כוחות מוחלטת, אבל ברגע שילד מגיע, היא מתיישבת כלביאה – כולה איתו, מרביצה עוצמות וחוזקה. אומרת להם שהם דומים לה כל אחד בדרכו, שיש להם כוחות רבים ושהיא יודעת שיהיה להם טוב. מבקשת מכולם: לבכות זה בסדר, אבל בכל אירוע משמח צריך להיות שמח ותארגנו הרבה סיבות למסיבות, אל תקלקלו את השמחה במחשבות עצובות. שמחו בלב מלא כי זה רצוני ואתם עושים לי טוב.
"משלמה בן ה־12 ביקשה שיביא לה חלוק אבן, רשמה על צידו האחד 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ומצידו השני 'ותומכיה מאושר' ואמרה לו 'תלמד תורה ותגשים אותה בדרך שתעשה אותך מאושר'. היא גם השאירה לכולם מכתבי העצמה לעתיד. שלא קראתי".
ריקוד עם מלאך המוות
לפני כעשור קצבו הרופאים לחני, אז אם לשלושה ילדים קטנים, חצי שנה לחיות. הסרטן התפשט בגופה, אבל היא לחמה, מיצתה כל רגע, מצאה כוחות לעצמה והעצימה אחרים. "אנשים התקשרו שתבוא לשבת ליד מיטתם או מיטת קרוב משפחה בשעותיהם האחרונות", אומר דובי. "אלפים מכל העולם, שיטפון ברמה שלא ניתן היה להתגבר עליה. התחננו: 'את חייבת לבוא. היא או הוא קראו את הספרים שלך'. והיא, שחלק מהגדולה שלה היה שמעולם לא ויתרה, הייתה אצל כמויות אדירות של חולים סופניים. בשבעה הגיעו עשרות אלפים. מראשי ישיבות עד ראש הממשלה נתניהו, אנשים שמעולם לא פגשו בה. לא פעם אמרה לי, 'אולי תדע מה עשיתי רק אחרי מותי, כי אתה לא יכול לעקוב אחרי הקצב שלי'".
בעשרה ימים שחלפו מאז שהלכה לעולמה, וינרוט (37), בנו של פרקליט הצמרת עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, מנסה ליישם את כל מה שלמד מדרכה של אשתו בחיים וגם בהתמודדות עם המוות. "ותשחק ליום אחרון", אמר עליה חמיהָ, שאף הוא חולה בסרטן, בהספד קורע לב בלווייתה. "חני פרצה דרך חדשה שבה היא מסתכלת לסרטן ולמלאך המוות בעיניים ורוקדת איתו את הריקוד עד הרגע האחרון", אומר דובי. "היא לא אהבה את הביטוי 'לנצח את הסרטן'. בפן הפיזי הוא ניצח וינצח אמרה, אבל אני לא אתן לו לנצח את רוחי. אני אנצח. מעולם לא היה לה פחד מהמוות, רק צער שלא תספיק לעשות את כל מה שרצתה".
והיא הספיקה. לכתוב שלושה ספרים שהפכו לרבי־מכר ועוד עשרות אלפי מילים בבלוגים ובקבוצות פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבים, לשאת מאות הרצאות בארץ ובעולם. להיות בת, אישה, חברה ואם טוטאלית. "היא הופיעה מול כל שכבות האוכלוסייה – מול סטודנטים לאווירונאוטיקה בטכניון, בנות שירות לאומי, חיילים, קבוצות במגזר החרדי, כולל קבוצות סגורות של נשים בחסידויות הקיצוניות ביותר. מישהו מהטכניון הסביר לה פעם שיש מרצים טובים ממנה, אבל מעטים המיישמים את דבריהם. ואצלה חשים את היישום".
איך היא הצליחה להגיע להספקים המטורפים האלה?
"היא טענה שאנשים מוסחים ומורחים את החיים ומבזבזים אותם על דברים חסרי תוחלת. ברגע שאתה מקבל מבט נכון על החיים אתה מספיק הרבה יותר. בכל יום היה לה 'זמן שמיים' עם עשרות אלפי עוקבים ומעריצים שמהם ביקשה לקחת כוס קפה ולהתבונן בשקיעה או בזריחה ולברך ברכת ש'הכל נהיה בדברו'. יכולתי ללכת איתה לטיול ופתאום הייתה עוצרת ליד עץ או פרח ומתבוננת בו 20 דקות. מצביעה על יופיו, עוצמתו, היותו פלא בריאה.
"הייתה עושה אתנחתא ללכת לים לצפות ביופי הגלים המתנפצים אל החוף. אמרה שדרך ההתבוננות בטבע היא רואה את בורא עולם ומקבלת כוחות ואנרגיה לכל היום. משפט חביב עליה היה 'אם רק היו לי ידיים ארוכות מספיק לחבק את כל הטוב'. היה לה חבל על אנשים שקמים בבוקר והולכים לישון מבלי שהקדישו רגע אחד לעצמם ודרך זה לכל הסובבים".
איך אתה מסביר את העובדה שחני נגעה בכולם?
"המידה הכי גדולה אצלה הייתה מידת האמת. אין הסתרות. אין הכחשות. ברגע שאדם מתנהל במידת האמת הוא הופך להיות אבן שואבת לכולם. היא מעולם לא ניסתה לכפות את השקפתה על מישהו. למדה תוך מספר דקות את האופי והרצונות של מי שנמצא מולה והקנתה לו כלים להביט בצורה אחרת על חייו".
טיפת דם בהנקה
את חני ז"ל ראיינתי לפני כשנה וחצי, עם דובי שיבלח"א נפגשתי לראשונה השבוע ואני לא מפסיקה לתהות ‑ איך הפכו שני ילדים טובים בני־ברק לסמל? הם נולדו לשתי משפחות חרדיות בני־ברקיות ברוכות ילדים. חני בת למשפחת פיגנבלט, אביה רואה חשבון, דובי בנו של עו"ד ידוע. הרקע דומה, הטיפוסים שונים אך משלימים. שניהם חדים מאוד, פיקחים, בעלי איטליגנציה רגשית גבוהה. היא דיברה וכתבה בחום, בלהט, ברגש. הוא, עו"ד במקצועו ושועל תקשורת לא קטן, מחושב, מדבר בפתיחות מבלי להיות רגשני, מחצין מבלי להתפרק, ודווקא האיפוק שלו מעצים את כוח המילים.
חני, בוגרת תיכון חרדי עם תואר ראשון בפסיכולוגיה, עסקה במקצועה כמנחה קבוצות הורים בהתמודדות עם מצבי טראומה. את לימודי התואר השני הפסיקה אחרי שחלתה. דובי עבר מסלול של נער חרדי למשפחה עובדת: "חדר", ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה – ישיבת איתרי. "סיימתי שלושה תארים אקדמיים: כלכלה, ראיית חשבון ועריכת דין. לימודי כלכלה באוניברסיטה הפתוחה שילבתי בתקופת השירות כמורה חייל, כשלמדתי ראיית חשבון נוכחתי שיש לי יכולת לשלב גם לימודי משפטים, אז עשיתי את זה".
הם ניפגשו במלון בים המלח בשידוך משותף של חבר שלו ובת דודה שלה. הכימיה הייתה מיידית. חני הייתה בת 19, דובי בן 22. שלושת הילדים נולדו בזה אחר זה – שירה (היום בת 13.5), שלמה ונעמי. כשנעמי הייתה בת ארבעה חודשים השתנו חייהם.
"זה התחיל בנקודת דם קטנה בהנקה. חני הבינה מיד שהמשמעות יכולה להיות קשה מאוד, אבל לי נראה רחוק מדי לקפוץ למסקנות קשות כל כך בגלל טיפת דם. היא צדקה, כמו לאורך כל הדרך", הוא אומר בחיוך. "בבדיקה התברר שמדובר בשלב טרום־סרטני. אמרו לנו שבעזרת הסרת הגידול ניתן יהיה להירפא ב־98 אחוז. היא עוברת הסרת גידול, ואחר כך נאמר לה על ידי רופא שטיפול מנע תרופתי מומלץ, אבל אם תופעות הלוואי יציקו תוכל להפסיק כי מובטח ב־98 אחוז שזה לא חוזר. חני לקחה תרופות, הציק לה קצת והפסיקה. במבט לאחור היינו נוהגים אחרת בוודאי".
וזה לא מתסכל? אין תחושת פספוס?
"לא, כי אני מאמין ביד ה', הכל מוכתב. סופה היה מגיע ממקום אחר. אבל צצה המחשבה. אני מקבל את מה שקרה גם כי אני אדם מאמין וגם כי אני משתדל לא לבכות על חלב שנשפך".
שנה אחר כך, בבדיקת מעקב, התגלו שתי גרורות בכבד. "דיברו על תוחלת חיים של חצי שנה. אמרו לה בטלפון. טסתי הביתה. מצאתי אותה שרועה על הרצפה בוכה. מתקוממת. בשלב הזה לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחבק, לבכות ביחד ולנסות להכיל את הידיעה והצער הגדול. אמרתי לה שאנחנו נצא מזה. שיש צבא גדול של אנשים שאוהבים אותה, ויתפללו עליה ויעשו כל מה שניתן לנצח את המצב – והאמנתי".
חני לא כעסה?
"לרגע אחד היא לא איבדה את הראש. היא הבינה היטב את המשמעות, התייצבה לפני הסרטן, הסתכלה לו בעיניים והבינה לקראת מה היא הולכת. לא הייתה הכחשה, חלומות או דברים לא ריאליים. היא חשבה באותו רגע רק איך היא דוחסת את כל מה שרצתה להספיק ב־120 שנה לתוך שישה חודשים. מיד היא סימנה את המטרה הראשונה, הילדים. לתעד את עצמה איתם, להעניק להם כישורים, השקפות, להטמיע בהם דרך חיים לזמנים שבהם לא תהיה כאן. רק לאחר מכן לסמן וי על מעגלים נוספים כמו כתיבה. כל השאר התפתח עם הזמן".
איך בעצם חני פרצה החוצה?
"היא התחילה לכתוב שירים קצרים, דברים לילדים, כדי שיזכרו אותה. נעמי הייתה בת שנתיים וחצי, שלמה בן ארבע ושירה בת חמש. חני פתחה בלוג אנונימי כדי שהדברים יישמרו והשמועה התחילה לעבור מפה לאוזן. לבלוג התחילו להיות עוקבים רבים. בשלב מסוים, חני פגשה בחיים ולדר (עיתונאי, מו"ל וסופר חרדי - ש.ח.) והוא זיהה את העוצמות. הוא ניסה לשכנע אותה לפרסם את הדברים בספר. חני סירבה. עד שיום אחד דפק אצלנו בדלת בלי לקבוע, ואמר, 'יש כאן פצצת אטום שתתפרץ בכל מקרה. הבחירה שלך אם ליהנות מהאופן שבו את מכניסה אמונה לאנשים בחייך או לא. תיהני כשאת חיה'. וזה היה המשפט ששיכנע אותה לפרסם את הדברים".
שמחת כד השמן
האבל טרי, לא פעם במהלך שיחותינו דובי גולש ומדבר על חני בלשון הווה. גם המלחמה בסרטן עדיין ממשיכה. אביו, ד"ר עו"ד יעקב וינרוט, נחשף בנושא בראיונות קצובים, ויש עוד קרוב משפחה חולה. דובי מעדיף שלא לדבר על התמודדות אביו עם המחלה. אתה מוקף בסרטן, אני אומרת לו, איך מתמודדים עם זה? "הייתה לי המורה הכי טובה בעולם להתמודד עם מצבים כאלו", הוא מחייך, "עם החיים ועם המוות.
"חני אמרה שכל אדם צריך לשאול את עצמו 'האם הסבל שלי עכשיו הכרחי או לא?' יש מצבים נתונים שמחייבים לספוג את הסבל, ויש שאנחנו בונים את הסבל לעצמנו מהמחשבות והפחדים שלנו, כשאפשר לבחור אם לשקוע בהם או לא. אז אני מסתכל על המצב הנתון והיות והדבר לא בשליטתי ולא בגורלי אני שמח במה שיש. ויש כל כך הרבה – בוודאי אצל אבא המהווה בור בלי תחתית של ידע, רגשות ואהבה, ואני סופג כל מה שהוא נותן לי".
קשה לך יותר לדבר על מחלתו של אבא מאשר על חני?
"לא שקשה יותר, אלא שחני החצינה את המחלה ולכן אני מרשה לעצמי לפגוע במידה מסוימת בפרטיותה מתוך תחושה שאני ממלא את רצונה. אצל אבא אני לא יכול לדבר בשמו, אבא אופטימי. הוא מפנים יותר מחני. אם רוצים לשוחח איתו על מחלתו צריך לשאול אותו. ומי שיתפוס איתו שיחה אישית יקבל את התשובות העמוקות שאבא יודע לתת. עם חני דיברנו על הכל כל הזמן. עם אבא שלי ההתנהלות שונה".
חני דיברה על המחלה, אפילו קראה לעצמה "סלב סרטן" והסבירה לי בהומור המושחז שלה "אני חולת סרטן ואוהבים לאהוב חולי סרטן". אתה מתקשה לקרוא למחלה בשמה המפורש.
"היכולת להסתכל למחלה בעיניים ולקרוא לה בשמה הם בין הכישורים ששיפרתי בזמן המחלה. בהתחלה זה היה לי משהו כל כך רחוק, זר ולא שייך אליי, וכנראה גם מפחד בחרתי להתעלם מהמילה בכל צורה. אם ראיתי חולי סרטן התעלמתי ממה שעובר עליהם מחוסר יכולת להכיל את הכאב. היום המצב שונה ב־180 מעלות. להפך, לא רק שאני יכול להכיל, אני משווע לעזור".
אולי ההתמודדות הייתה קשה לך יותר כי גדלת כילד מוגן, שנולד עם כפית כסף בפה?
"הדימוי שגוי. אכן נולדתי להורים נפלאים, שהקנו לי את כל מה שחפצתי והתברכנו במשפחה עוטפת ובמעגל חברים עצום. אבל לא משנה מאיזו משפחה באת, הבשורה על מחלת סרטן מחייבת מעבר של שלבים מסוימים, כמו באבל – כעס, עצב, דיכאון, רצון לנצח בכל מחיר, ובסופו של דבר מגיע שלב ההשלמה, ואני מוסיף לו את שלב הקבלה. חיים במצב נתון ומנסים לשפר מה שניתן.
"חני עברה את כל השלבים במהירות שיא ולי לקח כמה חודשים להגיע למקומה. אם היה לי רגע אחד של ניסיון לחשוב על נס על־טבעי, מיד עצרה אותי ואמרה שאנחנו לא דור שראוי לנס על־טבעי. ייתכן, אמרה, שאאריך ימים יותר באמצעות נס שיתרחש במסגרת ההליכים הטבעיים".
אבל בכל זאת, להיות בת למשפחת וינרוט לא מעניק יתרון כלכלי במאבק במחלה?
"עד השנה וחצי האחרונות הכל שולם דרך הקופה. אחר כך התחילו טיפולים בתרופות שמחוץ לסל הבריאות, הגענו להוצאות של 700 מאות אלף שקל ויותר. למזלנו היה לנו ביטוח בריאות פרטי שעשינו כזוג צעיר, לפני שהעלינו בדעתנו איך נשתמש בו.
"הסרטן לימד אותי סבלנות והבנה שהגורל לא נתון בידך. אתה חי כל הזמן עם הצורך לבצע בדיקות ולהמתין לתשובות וכל התמיכה והכסף והזהב לא יוכלו לשנות במאומה את המצב לאמיתו. גם סטיב ג'ובס עם כל הכסף והכוח שבעולם לא הצליח להימנע. אנחנו מתחילים את היום בתפילת 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי'. אתה לא מודה על מיליון דולר שנתן לך הבורא, על הצלחה, אלא על 'שהחזרת בי נשמתי'. השאר זה בונוס.
"פעם בחנוכה חני שאלה אותי, 'כשהחשמונאים מצאו את כד השמן – הם שמחו או היו עצובים?' השבתי, כמובן ששמחו. אז היא שאלה 'למה? הם הרי לא ידעו שיהיה להם נס והשמן מהכד הקטן הזה ידלוק שמונה ימים. הם היו צריכים להיעצב, כי הכד שמצאו יספיק ליום אחד. אז מה ההסבר: היום יש – היום שמחים. מה יהיה מחר? לא יודעים'. כך התנהלה. אפילו כשחוותה סבל מאוד גדול".
והיא סבלה? היא תמיד נראתה צוחקת וזורחת כל כך.
"ודאי שסבלה. היא אדם ולא מלאך. אבל בחרה למקד את הסבל לזמן מסוים. בהתבודדות. להתכנס ולהיות עם הסבל בלילה ובשאר היממה להפיץ את האמונה וההשקפה שלה על החיים. בגלל זה את הידיעה על פטירתה הרבה אנשים קיבלו בשוק טוטאלי, כי בגלל החיות שלה הם ייחסו לה תכונה אלמותית. גם בשבעה שאלו אותי, איך זה יכול להיות?"
ודובי מראה לי מה שכתבה לאחת מבנותיה:
בת שלי
שאלת אותי היום למה הם מעריצים
ואמרתי לך שזה כי הם חושבים שאני שמחה
אז אמרת "אבל את כל היום בוכה"
ולא ידעתי מה לענות
כי את גם צודקת וגם טועה.
היא שינתה אותי
עכשיו דובי מנסה להיישיר מבט קדימה, לשאוב תובנות להמשך הדרך. "מבין הרבים שנהרו בשבעה מעטים היו מי שהצליחו לנחם באמת", הוא אומר. "כולם רצו טוב ואני מודה להם על שבאו וניסו. רבים טרחו להזכיר לי שהשבעה היא לה־לה־לנד, חזרו ואמרו 'את האובדן תתחיל להרגיש רק ביום שלמחרת'. כאילו שלא ידעתי. היו שהסבירו לי שלאבד אישה או אמא זה כמו כלי זכוכית שנשבר ולעולם לא תשקם את השברים.
"אבל מי שהצליחו לנחם היו אלה שעברו בעצמם חוויות מטלטלות. להם אתה מטה אוזן כי דבריהם אינם מהפה לחוץ. ראיתי ביניהם חלק שמשתקע בעבר ולא מצליח לשקם את ההריסות וראיתי כאלו שבנו את העתיד ורק אחר כך חזרו אל העבר ממקום בריא יותר. שם אני רוצה להיות. כמו שמסופר על אברהם אבינו, שקם מאבלו על שרה והחליט לבנות עתיד. והוא מנהל משא ומתן עסקי עם עפרון על מערת המכפלה, חלקת הקבר של אשתו, מחפש שידוך לבנו. אני חושב שזו הדרך שצריך לנחם. לטפל.
"אני רואה בעצמי את הצורך לעזור לאחרים להתמודד עם דברים כאלו, בטח אחרי שראיתי את האנשים שעושים את זה לא נכון. אני בתחילת דרך האבל, אני לא יודע אפילו אצלי מה הדרך האופטימלית. יש בי רצון לקום ולצאת מתוך ההפכה ולתעל את המחלה והאבל למקום שבו אוכל לתרום מהידע ומהניסיון שלי. אבל זה מוקדם מדי ומתיימר מדי. אמרתי לילדים שעבודה רבה לפנינו, שאחרי שנצליח לשקם את עצמנו נצא לעזור לאחרים לעשות זאת. ובננו שלמה אמר מיד, 'אבא, גם אני רוצה להצטרף אליך'".
מה השגיאות שעושים בזמן המחלה והאבל מול המשפחה?
"יחס של רחמים המקרין התנשאות כלפי החולה ובני משפחתו במקום חמלה פשוטה מהלב, שיחד איתה מגיעה העצמה".
איך עוזרים?
"יש כאלה שצריכים עזרה פונקציונלית, שכל אחד יכול להושיט – כלכלית, להשיג תרופות מסוימות, סיוע בטיפול בילדים. ברמה הנפשית יש מקום גדול לעזרה והיכולת היא אינדיווידואלית לזהות איפה המטופל נמצא ולנסות להרים אותו בדרכו. אצלי למשל, דוד שלי מילא תפקיד קריטי. שבת אחת בתחילת הדרך, אחרי גילוי המחלה, יצאתי מבית הכנסת באמצע התפילה. לא יכולתי. הלכתי לכיוון הבית ובכיתי מרה. דודי, שאיחר באותה שבת לבית הכנסת, ראה אותי ואמר לי: 'דובי, אסור לך ליפול. אם תיפול, תפיל את כולם אחריך. אתה חייב להיות חזק'. המשפט הזה שינה לי הכל.
"אמירה כזאת לא מתאימה לכולם. משום שיש אנשים שיגיבו, אתה אפילו לא נותן לי להיות חלש? יש כאלה שצריכים שייתנו להם את הרגעים להיות מיואשים. חלשים. אצלי המילים הנכונות היוו נקודת מפנה שעזרה לי להתנהל עשר שנים".
ולא היו שאלות לקב"ה?
דובי משיב כעו"ד. "לא היו. אם אתה רוצה לשאול שאלות? יש רבות. אל תשאל בעקבות מקרה ספציפי שלך – כי אפשר להבין מיד שאתה לא אובייקטיבי. אני בהחלט מאמין ומודע לכך, שאני לא מבין את הפאזל השלם. רק רואה חלקיק ממנו. אלא שגם אם הוא קשה אני לא יכול לבחון אותו בעיניים אנושיות. עובדה, קיבלתי את חני במתנה עשר שנים. אני מאמין שהתפילות הרבות עזרו".
"לחני", הוא מספר, "היה דיבור ברסלבי עם ה'. היא יכלה לדבר עם בורא עולם בכעס על המחלה שלה, על סבל שראתה אצל אנשים, לצד הרבה שיח של אהבה. כל יום בילתה עשר דקות לבד בחדר, 'קודש הקודשים' קראנו לו. לא אני ולא הילדים נכנסים והיא מדברת עם הקב"ה. יוצאת לעיתים צוחקת ולעיתים בוכייה. שם פרקה את כל המטען, לטוב ולרע. הרבה שאלו אותה 'איך את יכולה להתפלל אחרי כל הסבל והתפילה לא נענית'. התשובה שלה הייתה שאם לא יתפללו הם פוגעים בעצמם. כמו תינוק שמוצא פורקן בבכיו. 'אני רואה בתפילה לא בנק ולא כספומט אלא אמצעי לדבר עם קוני', היא אמרה. 'והוא יעשה עם זה מה שהוא רוצה – לטוב או לרע".
הזוגיות המיוחדת של חני ודובי עדיין חיה. "חני מאוד שינתה אותי. תמיד אמרה שאני לא אותו אדם שאיתו התחתנה. פעם הייתי נוח לכעוס. היום קשה להכעיס אותי. אני יותר סבלן, רגיש יותר לאחרים".
ופתאום התחלת גם אתה לכתוב. חברת לחיים ולדר, הוצאת שני חלקים של סיפורי ילדים ואתה בסט סלר.
"חני ראתה בי הרבה יותר אמן ויוצר מאשר רואה חשבון או עורך דין והאיצה בי שאוציא את הכישרון החוצה. פעם אחת ישבנו מול גלי הים והיא ביקשה פתאום 'תמציא עכשיו סיפור ילדים וספר לי'. כשעשיתי זאת קרנה מאושר ואמרה: אתה הולך וכותב ספרי ילדים. וכך נוצר הספר בשני חלקים. הראשון נמכר בארץ ב־15 אלף עותקים, תורגם לאנגלית ונמכר בחו"ל בריכוזים יהודיים בלבד ב־5,000 עותקים נוספים. השני חדש יחסית וכבר נמכר ב־6,000 עותקים".
איך התנהלה הזוגיות ביניכם כשהיא חולה וגם עסוקה כל כך בעזרה לאחרים ואתה בתפקיד המטפל?
"מתחיל בזה שכל מה שעושה לה טוב – עושה לי טוב. ומה שמשמח אותה משמח אותי. וכך דברים שהיא מרגישה מהם סיפוק אני תומך בהם בשמחה. המדיניות שלנו הייתה לחיות ולתמוך ביחד, אבל גם לקדש ולתת לשני את מה שהוא רוצה. ראיתי את השמחה שלה, לכן עשיתי זאת די בקלות.
"חני תמיד הודתה לי על התמיכה. על הכוח שלי. ניהלתי את הבית במשך עשר שנים כאילו מחלת הסרטן לא קיימת. הייתה לי מודעות להשאיר את הבית שמח. פיזית הייתי הרבה בבית. התפקיד שלי היה לשמור שהילדים ירגישו רגילים. שהם לא ילדי מחלה, אלא ילדים של אבא ואמא בריאים ברוחם ובנפשם.
"בשלושת השבועות האחרונים לחייה לא ניתן היה להמשיך בטיפולים כי הכבד לא היה יכול לנקז את הרעלים. חני אמרה: עכשיו לך יהיה הכי קשה. עשר שנים התנהלת בחוכמה רבה כמי שמתכחש למחלה ואני מודה לך, והנה הכל יתרכז בשבועות ספורים.
"כשהיה ברור שהמאבק מגיע לסופו, הכאב הכי גדול שלי היה לא רק עליי, אלא על כל אחד מעם ישראל – על ההחמצה הגדולה שיש לו מול אשתו. הזוגיות, הבנאליות של היום־יום, הכל נראה לנו מובן מאליו. ברגע שזה חסר אתה מבין איזו טעות יש בכיפופי ידיים אצל בני זוג".
עשיתם הכנה לעצמכם לקראת הפרידה?
"כל הזמן שאלתי את חני איך אתמודד והיא נתנה לי טיפים. אמרה לי: אתה טיפוס נוסטלגי, קח זאת בחשבון ותנסה מעט להרפות. זכור שחיינו כמו כל זוג שיש לו עליות וירידות, אהבה ומריבות, הסכמות וחילוקי דעות. מה גם שחיית בצל מחלתי. ואל תעשה מקדש ואידיאליזציה מחיינו שלא היו כאלו. אל תיפול בזה. היא גם דיברה איתי על פרק ב'".
למה החלטתם שחני תבלה את ימיה האחרונים בבית החולים?
"בשלב הסופני עמדו לפנינו שתי אפשרויות: לסיים את החיים בבית, או בבית חולים. מאוד רציתי שחני תסיים בבית. חשבתי שסביבת הבית יותר עוטפת ושהילדים ואני נוכל להיות לידה בכל עת, אבל חני אמרה: 'אתה מנסה לייפות את הגסיסה ולא תצליח. הגסיסה היא דבר לא יפה. שום קוסמטיקה לא תצליח להרימו. כבד את דעתי להישאר בבית החולים. מטפלים בי יפה 24/7 . אני יכולה טיפה לנוח ולא לדעת שהילדים מאחורי הדלת ואני לא יכולה לעזור ולטפל בהם'.
"עדיין היה לי קשה עם בחירתה, עד שהגיע אליי חברי עו"ד אלי כהן ואמר: 'האם אשתך הייתה חכמה ממך בעשר השנים האחרונות? אז תקשיב לה גם עכשיו'. זו עוד דוגמה למחזק נכון שמוצא את המילים הנכונות. ההחלטה התבררה כאחת הנכונות שעשיתי. הבית נשאר באווירה חיובית עם אנרגיה חיובית של חני וגם חני הייתה יותר שלווה".
דובי לא נרתע מלדבר גם על הרגע האחרון. "התקשרו אליי מבית החולים שאבוא, צילצלתי לרב חנניה צ'ולק, צדיק אמיתי שעומד בראש 'עזר מציון', וביקשתי שיבוא איתי. חשבנו שנותרו לה עוד כמה שעות ורק רצוי שאהיה בסביבה. בחדרה היו אחיה ועוד חברה טובה שהתמסרה אליה. חני שכבה בעיניים פקוחות. כאילו רק חיכתה שאבוא. היא חייכה אליי ותוך דקות ספורות החלה יציאת הנשמה. וכך נפטרה, בדיוק כמו שהבטיחו לה, בקלות, כמו שערה הנמשכת מכוס חלב, כשחיוך על שפתיה".
בטור האחרון שלה, שהתפרסם אחרי מותה בשבועון החרדי "קטיפה", כתבה חני: "רציתי בשבילו, בשביל השם יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה וילדים. רציתי את שיירת ילדיי עם עיניים תמות, לובשים תואם, שרים זמירות שבת בקול ראשון ושני כמו במקהלה. רציתי להיות זקנה עם מלא קמטים, תופרת לנכדים כפתורים סוררים ומפנקת בתותים עם שמנת. אבל השם רצה אחרת.
"אני מסתכלת בשברים וחושבת עליו, על אבא בשמיים. מה הוא רואה בי? את מי שאני? את מי שרציתי להיות? לפי מה הוא מחשב לי? לפי התוצאות? לפי הכוונות? ולאן הולכים ימים ארוכים ואבודים של חולשה? ואיך מחשבים צמות שקלעתי לבנות בכוחותיי האחרונים? אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי. נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים ממני לרגע את מה שאבד ולוחשים לי: 'חני, יש לך מקום בעולם, למרות כל מה שאבד' כי 'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון'". חני תהתה. דובי בטוח.
