לכל אחד ישנו מקום בירושלים

שוב מהומות בירושלים. שוב אנחנו מעלים אותה על ראש דאגותינו. שוב כל הצדדים מוכנים להילחם בשמה. העיקר שיהיה ברור שהיא רק שלהם. בשלב די מוקדם הבנתי שירושלים היא לא רק "שלי". בשכונה הירושלמית שבה נולדתי גרו חרדים רבים. מינקות היה לי ברור שבעיר "שלי" חיים אנשים שונים מאוד ממני. בלבושם. באורח חייהם. זיכרון הוא תמיד סלקטיבי, אבל אני לא זוכר אז מהומות. או סכסוכים. חיינו זה לצד זה. שיחקנו, ילדים עם פאות וילדים בלי פאות, זה עם זה.

מעבר לכביש ניצבה חומת העיר העתיקה. ומעבר לה – מזרח ירושלים. זה היה לפני האינתיפאדה והעיר העתיקה הייתה עדיין מקום שטיילתי בו עם ההורים שלי. בלי פחד. גם שם ראיתי אנשים שחיים, מתלבשים ומדברים אחרת. אני לא זוכר שערבית הייתה שפה מאיימת בשלב הזה. אם כבר, מסקרנת. ההורים שלי לקחו אותי לכותל לשים פתק בין חרכי האבנים ואחר כך הראו לי את כיפת הזהב והסבירו שכמו שירושלים קדושה ליהודים, היא קדושה גם למוסלמים. אני לא זוכר שכילד ראיתי בכך סתירה. אחר כך עזבנו את ירושלים לטובת חיפה וחזרנו שוב כשהייתי בן 12.

אין הרבה מקומות בירושלים ההררית שבהם אפשר לרכוב על אופניים, אבל השכונה שגרנו בה הייתה כזו. הייתי יוצא מהבית בשבתות ורוכב בשבילים של גן סאקר. על כר הדשא הרחב שלו עשו פיקניקים ושיחקו כדורגל עשירים ועניים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים. בדרך חזרה מגן סאקר הייתי עוצר במנזר המצלבה. במקום שבו על פי המסורת גדל העץ ששימש את הרומאים להכנת הצלב של ישו. לפעמים הייתי חוצה קבוצות של צליינים שעלו אליו לרגל. לפעמים, בימי קיץ לוהטים, הייתי נכנס למנזר בעצמי כדי ליהנות מהאוויר הצונן ששרר תמיד בחצר הפנימית שלו.

בשלב הזה כבר ידעתי ולמדתי מספיק כדי לדעת שירושלים היא לא רק של היהודים והמוסלמים, היא גם של הנוצרים. בימי שישי הייתי נוסע עם אבא שלי לשוק מחנה יהודה. לעשות קניות לשבת. הלהיט של התקופה, "לינדה לינדה", בקע מכל המכוניות שעמדו בפקק המסורתי של רחוב אגריפס. הזמר: חיים משה. המילים כולן: בערבית. בשעה חמש היה עובר מישהו בכל השוק ותוקע בשופר את "צפירת השבת", מסמן לבעלי הדוכנים ולקונים שהשבת עומדת להיכנס והגיעה העת לסגור וללכת הביתה. גם אנחנו צייתנו, סחבנו את השקיות עם הפירות והירקות למכונית ונסענו הביתה. למרות שמעולם לא שמרנו שבת. זה לא נראה לי מוזר. זה נראה לי חלק מהעובדה שאני ירושלמי.

עזבנו את ירושלים ב־1985. ב־1987 התחילה האינתיפאדה והיחסים בין ערבים ליהודים נטענו במתח רב. באלימות כבושה, ולא כבושה. בכל זאת, חזרתי לירושלים ב־1993 כדי לפגוש את אהבת חיי. היא למדה באוניברסיטה העברית. ואני בדיוק השתחררתי מהצבא. חברים הכירו בינינו. הגעתי לאסוף אותה מהדירה שלה שהייתה ברחוב משה חגיז, בשכונה שבה גרו בעיקר חרדים. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה ברחוב התיבונים ברחביה. לא רחוק ממנזר המצלבה. עד מהרה התמלאה ירושלים בנקודות ציון רומנטיות שכולן הפכו ל"שלנו" – ואף אחת מהן לא הייתה באמת רק "שלנו". לא שכונת אבו־טור היפהפייה והחצויה. לא הטיילת בארמון הנציב. לא "טליתא קומי" שברחבת המשביר הישן. אפילו הדירה הראשונה שגרנו בה יחד, ביישוב מעוז ציון, בפרוזדור ירושלים, נבנתה על חורבותיו של בית ערבי בכפר אל־קסטל, שתושביו ברחו ממנו במה שאנחנו מכנים מלחמת העצמאות, והפלסטינים - הנכבה.

אני אוהב את ירושלים אהבת נפש. כשאני עולה אליה מעת לעת, ומתפתל בכביש הכניסה אל העיר, ליבי הולם געגוע. גם אחרי שביקרתי בערים נודעות אחרות בעולם, ירושלים בעיניי היא היפה מכולן. אבל מעולם לא חשבתי שהיא רק "שלי". או רק "שלנו". מי שאוהב את ירושלים באמת, ולא רק כסיסמה פוליטית – לא צריך שנשיא אמריקאי יגיד לו שהיא בירת ישראל. ברור שהיא בירת ישראל. במשך אלפיים שנות גלות פנו אליה בשעת התפילה, וביום כיפור ובליל הסדר אפילו הוסיפו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בלי ירושלים, עם עומק הכמיהה שהיא מגלמת, לא הייתה עלייה, לא הייתה ציונות, ולא הייתה מדינת יהודים. בלי ירושלים לא הייתה גם תל־אביב.

אבל מי שאוהב את ירושלים באמת - יודע גם שהקיום בה מושתת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ופשרות. אי־אפשר להתנהל אחרת בעיר שהאוכלוסייה שלה כל כך מגוונת. אי־אפשר להתנהל אחרת בעיר שמהווה מוקד עלייה לרגל לבני שלוש הדתות.

לא בטוח שדונלד טראמפ מבין את זה. לא בטוח שהוא מבין על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על ירושלים. ירושלים יכולה להיות תחילתו של הפתרון לסכסוך – אם נזכור שהיא לא רק שלנו. ונכבד את הקשר העז והעמוק של בני הדתות האחרות אליה.

ירושלים עלולה להיות גם הגפרור שיצית את חבית חומר הנפץ - אם נתבשם מהצהרות של נשיא אמריקאי לא חכם במיוחד ונשכח שלא הוא, אלא אנחנו וילדינו, צריכים לחיות באזור הזה. ושאין עתיד לאזור הזה בלי פשרות ובלי לראות את האחר. גם בירושלים.