בימים ההם אין מלך
כשחקירות ראש הממשלה נמצאות בישורת האחרונה, והוא עומד, לכאורה, בפני כתב אישום; כשיו"ר הקואליציה הדומיננטי הולך ומסתבך; כשחוקים שנועדו עבור איש אחד (חוק ההמלצות) עושים דרכם למליאה וחוקים סקטוריאליים (חוק המרכולים) עוברים – זה מזכיר את המשפט מספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". אווירת סוף קורס.
כך רואים היום שרים וחברי כנסת, ביניהם גם ממפלגתו של ראש הממשלה, את האופן שבו מתנהלת הכנסת. הדוגמאות לכך הן החוקים שעברו השבוע: חוק הפריימריז, שאותו יזם יו"ר ועדת הפנים, ח"כ דוד אמסלם, בהובלת השר יריב לוין ושאושר השבוע בקריאה ראשונה ברוב של 65 ח"כים, וחוק המרכולים, שאושר בקריאה ראשונה ברוב של 59 ח"כים.
המשמעות של חוק הפריימריז צריכה לעניין כל אחד מאיתנו לפחות מסיבה אחת: מעתה ואילך אנחנו אלה שנממן את הוצאות הפריימריז למתמודדים במפלגות שיש אצלן בחירות מוקדמות, כמו הליכוד, העבודה והבית היהודי. זה אומר שגם אם את או אתה לא מתכוונים להצביע למפלגות האלה – אתם תממנו את הפריימריז שלהן. וזה הולך להעלות לנו כסף. הרבה כסף. 320 אלף שקל לכל מתמודד, שיועברו למפלגות מתקציב המדינה. גם מפלגות שלא מתקיים אצלן פריימריז, לא יקופחו: כולנו, יש עתיד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה – כל אלה יקבלו מענק של 50 אלף שקל עבור כל חבר כנסת מכהן.
לפני כמה שבועות נכתב כאן על הסערה שעורר החוק בסיעת הליכוד ועל אווירת השנאה, לא פחות, ששררה בין הנוכחים בגלל הצעת החוק הזאת. חלק מחברי הסיעה שמתקשים לקושש תרומות צידדו בחוק, ואחרים, כמו צחי הנגבי, שידוע בכישרונו לשנורר כספים – התנגדו בתוקף.
והנה, החוק עבר השבוע בקריאה ראשונה במליאה, וחברי כנסת ושרים לא יוכלו עוד לגייס תרומות לקמפיין שלהם. החוק אמור למנוע שחיתויות שנגרמות מכך שח"כים או שרים מחויבים לתורמים שלהם, ומצב שבו התורמים מתייחסים למפלגות כמו לסל השקעות ומשקיעים בכמה מתמודדים ממפלגות שונות בו זמנית. כך יכול להיווצר מצב אבסורדי שבו תורם אחד משקיע בח"כ שתומך בהסכם אוסלו, ובו זמנית גם בח"כ שמתנגד להסכם אוסלו ובח"כ שלישי שהאידיאולוגיה שלו היא ארץ ישראל השלמה.
כחלון, שדווקא תומך נלהב בחוק שאמור למנוע שחיתות, אמר השבוע שמפלגתו לא מתכוונת לקחת את הכסף שנקבע לה בחוק – 50 אלף שקל עבור כל חבר כנסת – ושהוא ינסה לעשות כל מה שניתן כדי שגם מפלגות אחרות שלא מתקיים בהן פריימריז, לא יקבלו את המענק הזה. אותן מפלגות, לדברי כחלון, פשוט שוחדו כדי שיצביעו בעד החוק. אחרת איזו מוטיבציה הייתה להן להצביע בעדו, אם הכסף לא מגיע אליהן.
מי שיש במפלגה שלו פריימריז, יקבל. כל היתר, אומר שר האוצר, אין שום סיבה שיקבלו מימון.
אבל חוץ מהעניין הכספי שנוגע לכל אחד מאיתנו, מעניין לבדוק מהי עמדתו של ראש הממשלה. כי למרות שהצביע בעד החוק, הוא ממש לא בעדו. ליתר דיוק, החוק מנוגד לכל מה שנתניהו מאמין בו ועומד בסתירה לסלע קיומו הפוליטי, שבעזרתו עקף בזמנו את משה ארנס, אריק שרון ודוד לוי ונבחר לראשות הליכוד. נתניהו תומך בפריימריז פתוחים לציבור ופתוחים לתרומות, שעוקפים את מנגנוני המפלגות ופונים מעל ראשם אל הציבור. זו השיטה האמריקאית שנתניהו מאמין בה, וכשבליכוד ניסו לפני כמה שנים להחזיר את הכוח למרכז – ביטל נתניהו את הגזרה והחזיר את שיטת הפריימריז.
ייתכן שהסיבה שנתניהו נתן לחוק לעבור ללא דרמה, היא שהחוק לא חל על בחירות לראשות המפלגה ולפיכך לא חל עליו אישית. ויכול גם להיות שבמצבו היום הוא מעדיף לא לריב עם אף אחד, וזה כולל גם מפלגות אחרות שמקדמות יוזמות.
גם חוק המרכולים רחוק מלהיות משאת נפש של נתניהו. אם היה יכול לאדות אותו, או לפחות לדחות את ההצבעה עליו – היה עושה את זה בשמחה. בשביל מה הוא צריך חוק שמקומם את הציבור החילוני וששוב, כמו במקרה של עבודות הרכבת בשבת, יעלה את מספר המנדטים של לפיד ויוריד את הפופולריות שלו.
אבל הצעת החוק הזאת הובטחה לשר הפנים כחלק מההסכמות שהביאו רק לפני שבועיים לפתרון משבר השבת, שבמהלכו התפטר השר יעקב ליצמן מהממשלה. דרעי, שמעמדו ברחוב החרדי נשחק, ומפלגתו הולכת ומתרסקת, העמיד, על פי הפרסומים, אולטימטום שבו התנה את העברת החוק בהמשך השותפות של החרדים בקואליציה. במילים אחרות: אם החוק לא עובר, הוא מתפטר.
אלא שגורם בליכוד טוען שדרעי בכלל לא איים בהתפטרות. אלה היו אנשי ליכוד שהפיצו את האיום הזה כדי לשכנע את המתנדנדים, שאם לא יצביעו בעד החוק – הממשלה תיפול. כך או כך, נתניהו היה צריך להכריע בין אובדן נקודות בדעת הקהל לבין אובדן השותפות עם החרדים. מכיוון שבימים אלה הוא חושש יותר ממאבקי כוח עם שותפיו – הוא הקריב את דעת הקהל בעבור הישרדות.
הדיון שקדם להצבעה על חוק המרכולים היה מהסוערים שידעה הכנסת הנוכחית. במהלך הלילה התקיים מאבק על כל קול כדי שהחוק יעבור. כשנתניהו יצא לאירופה, כבר היה ידוע שיש בעיה בהעברת החוק, אבל התוכנית הייתה שהוא יחזור בזמן כדי לסדר את העניינים. אלא שבינתיים ההצבעה על חוק ההמלצות, שהייתה צריכה להתקיים קודם, נדחתה, כי יו"ר ועדת הפנים, דוד אמסלם, לא הספיק לסיים את התיקונים. ההצבעה על חוק המרכולים הוקדמה, נתניהו היה תקוע על מסלול ההמראה בבריסל בגלל שלגים, והמהומה בכנסת הייתה בעיצומה.
מלכתחילה היה ידוע שישראל ביתנו לא תצביע בעד החוק. השר דוד אזולאי מש"ס מאושפז בבית חולים. לא עקב מחלה מהסוג שיש לאיוב קרא כשהוא רוצה להעניש את ראש הממשלה ומאשפז את עצמו, אלא מחלה רצינית, שמצדיקה בהחלט היעדרות. אלא שבאופוזיציה הוחלט שאין קיזוזים, ועוד רגע היו גוררים את אזולאי לכנסת כשהוא מחובר לאינפוזיה ונישא על מיטת חוליו, אלמלא התנדב אילן גילאון ממרצ לקזז אותו ובכך הציג מודל מוסרי וקולגיאלי, שהציל את האופוזיציה מחרפה. אלא שזה הביא לעימות גדול, כמעט לינץ', שעשו לגילאון חבריו באופוזיציה. והנה לכם עוד דוגמה להידרדרותה של הכנסת בעניין שפעם היה מובן מאליו.
מכיוון שהיו חסרים עוד קולות כדי להעביר את החוק, כולל חברי כנסת מהליכוד, קיים נתניהו פגישה אישית לוחצת עם חברי הכנסת יהודה גליק ושרן השכל, שהתנגדו לחוק. את גליק הוא שיכנע עם הבטחה לקדם הצעת חוק שיזם, שתאסור פרסום ושיווק של מוצרי טבק, ואת השכל הוא כנראה לא באמת שיכנע – היא פשוט נעלמה בזמן ההצבעה.
בכולנו התנגדו לחוק שתי חברות כנסת: רחל עזריה וטלי פלוסקוב. כחלון הצליח לשכנע אותן לתמוך בחוק. אורלי לוי־אבקסיס היא אמנם מסורתית, אבל לא רצתה לעזור לליברמן ולכן היה חשש שתתנגד לחוק. אחיה, ז'קי לוי, נשלח לשכנע אותה שלפחות תימנע.
וכך, אחרי שעות של התרוצצות, ברוב של 59 ח"כים, אושר החוק הקובע כי הסמכות לאישור חוקי עזר עירוניים על פתיחת עסקים בשבת תועבר לידי שר הפנים. הבשורה הרעה היא ששר הפנים הוא אריה דרעי, מה שמבטיח את קץ עידן הפיצוציות מחוץ לתל־אביב. הבשורה הטובה היא שכששר הפנים יהיה חילוני, וזה עשוי לקרות בעתיד הלא רחוק – לא תהיה לחוק הזה שום משמעות.
לא אותו האיש
מי שמבקש לדעת מהו מצבו האמיתי של ראש הממשלה, או לפחות איך הוא עצמו מעריך את מצבו, יכול לקבל מושג מהמפגש שיזם נתניהו באישון לילה במזנון הכנסת. בלילה של ההצבעות על חוק הפריימריז וחוק המרכולים יצא נתניהו מלשכתו והתיישב במזנון עם כמה חברי וחברות כנסת ועם מספר כתבים פוליטיים, ועשה את מה שהוא לא עשה כבר מזמן: הוא דיבר עם כתבים ישראלים. לא דיבר עליהם – בלעג, בבוז, בסרקזם – אלא דיבר אליהם, בחיוך, בפייסנות. ובעברית.
זה לא שהיה לנתניהו מה לחגוג. בדיעבד, כבר ברור שביקורו בפריז ובבריסל לא נחל ככל הנראה הצלחה מי־יודע־מה. הנה, יומיים אחרי, כבר יש יוזמה של ראשי הממשלות האלה לצאת נגד הצהרת הנשיא האמריקאי שהכיר בירושלים כבירת ישראל.
לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שהמפגש במזנון הכנסת, שכמובן הובלט מיד בכל הרשתות, בא לשדר משהו. חוזק. קור רוח. יציבות. להראות שיש פה עדיין בעל בית. אבל שלא נתבלבל: האיש שהגיע לשם בלילה שבין שני לשלישי השבוע הוא לא אותו האיש שהיה לפני כמה שבועות, לפני שהחוק הצרפתי ירד מסדר היום. לפני שחוק ההמלצות התרוקן מתוכנו והפך חסר תועלת עבורו. לפני שיו"ר הקואליציה החזק והכריזמטי שלו נלקח לחקירות וכמעט לא מורגש בכנסת. לפני שהפגנות ה"מושחתים נמאסתם" בשדרות רוטשילד תפסו תאוצה.
לפני כל זה הרגיש נתניהו שאין דבר שהוא לא יכול להעביר. הוא גם אמר את זה במפורש, שמה שהוא רוצה זה מה שיקרה. שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. לא עוד. השבועות האחרונים הראו לנתניהו שהוא לא כל יכול, ושיש דברים שאפילו הוא לא יוכל להשיג.
אבל הוא מנסה. תראו את הכותרת הראשית בחינמון שלו, שהתפרסמה אתמול: "בשב"כ טענו: 'אום אל־חיראן – תאונה', אלשיך התעקש: 'טרור'".
במילים אחרות: העיתון של נתניהו ממשיך במסע הדה־לגיטימציה שלו נגד מפכ"ל המשטרה. למותר לציין שאותו עיתון קבע יום אחרי התקרית שמדובר בפיגוע, ואימץ לחלוטין את עמדת המשטרה.
אם מתייחסים לחינמון כמו שצריך להתייחס, כמו אל תיבת המסרים של הבית בבלפור, הרי שהכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח במשפחת נתניהו.
אם חוק המרכולים לא היה עובר, אמר השבוע בכיר בליכוד, הממשלה הייתה נופלת. ולא משום שדרעי התכוון להתפטר, אלא בגלל המצב השברירי שבו נמצאים כיום החרדים. ועם מותו של הרב אהרון שטיינמן, שהיה בעל הסמכות הבלעדי, הם יהיו עוד יותר קיצונים.
זו הולכת להיות תקופה רגישה מבחינתם, אמר הבכיר, כשאין להם מנהיג מוערך ונערץ שלוקח הכל על הגב שלו. מעניין יהיה לראות מה יקרה בחוק הגיוס, או אפילו בהצבעה השנייה והשלישית של חוק המרכולים. האם הקואליציה הנוכחית תצלח את ההצבעות האלה.
הקמפיין התחיל
בעוד במערכת הפוליטית הדעות חלוקות – האם נתניהו ממתין עד לאחרי יום העצמאות ה־70 ואז יודיע על בחירות כשהוא רוכב על גל החגיגות, או שאין לו שום עניין ותועלת בהקדמת הבחירות – שותפיו בקואליציה, ואפילו יורשיו בליכוד, מתנהגים כאילו הקמפיין כבר התחיל.
שר האוצר יצא השבוע עם תוכנית ה"נטו מכסים", או "נטו הוזלות", כפי שהיא מכונה. הוא עשה את זה כמו שהוא יודע לעשות את הדברים האלה: במסיבת עיתונאים, וכשנתניהו נמצא בחו"ל.
מהדבר הזה היו מי שהסיקו שכחלון מתכונן לבחירות. אבל כחלון כבר מבין מזמן שהתעמולה הכי יעילה היא דווקא לא בזמן בחירות, שאז כולם עושים קמפיינים, והציבור אטום אליהם. הוא הבין שצריך לקבע אצל האזרחים שהוא עושה דברים לטובת הציבור דווקא בזמנים אחרים, כפי שעשה בזמנו עם רפורמת הסלולר, כשלא חיכה לפריימריז ויצא עם הרפורמה בכל הכוח. כך עשה לא מזמן עם רפורמת "נטו משפחה", כך עשה עם חוק הסיעוד וכך עשה גם השבוע.
בליכוד מתבוננים בו בעיניים כלות. זה לא סוד שכשהם מגיעים לכנסים עם פעילי ליכוד, הם שומעים ביקורת על כך שבליכוד מתעסקים בנושאים שמורידים מנדטים, במקום להתעסק במה שמעלה מנדטים, כמו פעילות למען הציבור ולא למען ביבי.
ישראל כץ הרים השבוע את הכפפה, ובמסיבת עיתונאים שכינס הכריז על מהפכה בתחום מוניות השירות. הרפורמה של כץ תאפשר למחזיקים בכרטיסי רב־קו לאוטובוס ולרכבת, להשתמש בו גם במוניות שירות, שיפעלו גם בשבתות ללא הסבסוד של ימי חול. בכך יגדל השימוש בתחבורה הציבורית לטובת הציבור. כשמוסיפים לזה את הראיון שנתן כץ לעיתון הסעודי "אילאף", שבו הודיע שישראל מוכנה למשא ומתן עם הפלסטינים בתיווך סעודי ואף קרא למלך סעודיה וליורש העצר לבקר בארץ – ברור שכץ מאותת שלא אלמן ישראל.
וכששר הביטחון מחליט להתנגד להצעת חוק, ושרה ממפלגתו נמנעת מלהצביע עם הקואליציה, כשהמפלגות החרדיות עושות שרירים מתוך חולשה ולא מתוך כוח, ובתוך הליכוד נעלמים עוד ועוד אנשים שעלו פעם על בריקדות למען משפחת נתניהו, כמו מירי רגב, נאוה בוקר, מיקי זוהר – ניתן להבין לאן נושבת הרוח.
אפילו את אמסלם, שעשה עבור נתניהו את העבודה השחורה, מאשימים בליכוד שהוא רק גרם נזק לראש הממשלה ולמפלגה. רגב, שנלחמה כדי שראש הממשלה ינאם בטקס הדלקת המשואות, גילתה להפתעתה שנתניהו עצמו ביטל את השתתפותו, ומצאה את עצמה, כמו רבים אחרים ששכבו על הגדר למענו, זרוקה בצידי הדרך. אז מה הפלא שהיא שותקת לאחרונה, שלא כמנהגה.
צפוף בכלא
ביום שני התקיימה בכנסת ישיבה לא סטנדרטית. השתתפו בה שר האוצר, שרת המשפטים, השר לביטחון פנים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, המפכ"ל וצמרת משרד המשפטים והשב"ס. נושא הדיון: מרחב המחיה של האסירים בבתי הכלא.
בית המשפט פסק שמרחב המחיה של אסיר צריך להיות 4.16 מטר. היום המרחב הזה עומד על 3.5 בלבד. הנוכחים התכנסו כדי לדון בפתרונות לבעיית הצפיפות בבתי הסוהר.
הדיון, יש לומר, בהחלט מצדיק כותרת: הצמרת המשפטית שוקלת לשחרר אסירים כדי לפנות מקומות כליאה.
הועלו שם רעיונות כמו לשחרר אסירים טרם זמנם ובכך להגדיל את המרחב. למשל, לגזור עבודות שירות בלבד גם למי שנשפט לשמונה חודשים עד שנה. או: להפחית שבועיים על כל חצי שנה של ישיבה בכלא. ואפילו הייתה הצעה להמיר כליאה בקנס יומי: אדם שנגזרו לו פחות משמונה חודשים, ישלם כל יום סכום מסוים במקום לשבת בכלא.
כשעלה עניין הקנס, כחלון התנגד. שר האוצר דרש שיקבעו את הקנס על פי מבחן ההכנסה. שלא יהיה מצב שתכניסו לי לכלא רק את העניים, הוא אמר.
מה שמוכיח שגם בבתי הכלא המחיר למשתכן מותנה ברמת ההכנסה.
